וסטפאלי דאכסברקה (Westphalian Dachsbracke) — צייד העקבות הקטן מגרמניה

גזעים קטנים שמגיעים עם דרייבים של כלב גדול תמיד מעניינים אותי. הוסטפאליה דאכסברקה הוא אחד מהגזעים האלה שאני פוגש רק לעיתים רחוקות בקריירה שלי, אבל בכל פעם שאני כן נתקל בו אני נזכר למה כל כך חשוב להכיר לעומק כל גזע לפני שמכניסים אותו הביתה. ב-25 השנים האחרונות שאני עובד עם כלבים בישראל, למדתי שהגזעים הנדירים האלה הם לעיתים קרובות אלה שהכי קשה להבין. בעלים רואים כלב קטן וחושבים שמדובר בכלב לוויה רגיל, אבל הדאכסברקה הוא שונה לחלוטין. הוא נולד לעבוד, והוא לא מוותר על האינסטינקטים שלו בשביל אף אחד.

ההיסטוריה של הדאכסברקה הוסטפאלי מתחילה בחבל וסטפאליה שבגרמניה, אזור כפרי שבו ציד היה דרך חיים במשך מאות שנים. אצילים וציידים גרמנים פיתחו כלבי ציד שהתאימו לתנאי השטח המגוונים של האזור. הם גידלו כלבי ציד גדולים, חזקים, בעלי חוש ריח מעולה, שיכלו לעבוד בלהקה ולעקוב אחרי טרף למרחקים ארוכים. אבל משהו חסר להם. כלבי הציד הגדולים לא יכלו להיכנס למאורות צרות של גיריות ושועלים. הציידים היו צריכים כלב קטן מספיק שייכנס לתוך מחילות צרות ועמוקות, אבל אמיץ מספיק כדי להתעמת עם גירית פראית או שועל בתוך המאורה שלו. המקום שאף כלב גדול לא יכול להגיע אליו.

הפתרון היה חצייה מבריקה. ציידים חצו את כלבי הציד הגרמניים הגדולים עם התחש. התחש, הידוע גם בשם דכסהונד, תוכנן בדיוק לעבודה במאורות. יש לו גוף ארוך, רגליים קצרות, ואומץ לב שאין להסביר בשום דרך הגיונית. כלב במשקל 10-15 קילו שלא מפחד להכנס לתוך מאורה אפלה ולהילחם עם גירית שגדולה ממנו פי שניים. מהתחש לקח הדאכסברקה את הגוף המוארך, הרגליים הקצרות, ואת חוסר הפחד. מכלבי הציד הגרמניים הוא קיבל את חוש הריח החד, את היכולת לעבוד בלהקה, ואת קול הנביחה העוצמתי שכל כך אופייני לכלבי ציד. התוצאה היתה כלב ציד קומפקטי, רב-תכליתי, שידע לעבוד גם על האדמה וגם מתחתיה.

המילה Dachsbracke מורכבת משני חלקים. Dach היא המילה הגרמנית לגירית, ו-Bracke פירושו כלב ציד עקבי. ביחד זה אומר כלב שמיועד לציד גיריות. אבל בפועל התפקיד של הכלב הזה היה רחב יותר. הוא נועד לעקוב אחרי שועלים, גיריות, ארנבות, ולעיתים גם צבאים קטנים. בעוד שהתחש נכנס למאורה לבדו, הדאכסברקה עבד לעיתים קרובות כחלק מלהקה קטנה. הוא עקבך אחרי הטרף מעל האדמה, נבח כדי לסמן את המיקום, ורק כשהטרף התחפר במאורה הוא נכנס פנימה.

זו נקודה חשובה שאני רוצה להדגיש, כי היא עוזרת להבין את ההבדל בין שני הגזעים הדומים הללו. התחש והדאכסברקה נראים דומים, והם באמת חולקים הרבה בקווי הדמיון. שניהם קטנים, שניהם ארוכים, שניהם נועזים לחלוטין. אבל יש הבדל מהותי באופי ובאופן העבודה. התחש פותח ככלב מאורה טהור. הוא עובד עצמאית, נכנס למאורה, פותר את הבעיה בעצמו. הוא כלב שחושב בעצמו, לפעמים אפילו עקשן בצורה יוצאת דופן, וזה משהו שכל מי שאימלל תחש מכיר היטב. הדאכסברקה, לעומתו, הוא יותר כלב להקה. הוא מחובר יותר לבני אדם ולכלבים אחרים, מוכן יותר לשתף פעולה, ופחות עקשן מהתחש. הוא עדיין עצמאי ונועז, אבל האינסטינקט החברתי שלו מפותח יותר. נגיד את זה ככה: תחש יחפור מתחת לגדר ויעשה את זה לבד. דאכסברקה יחפור מתחת לגדר וייבח לחברים שלו לבוא איתו.

הגזע השני שכדאי להשוות אותו לדאכסברקה הוא הביגל. שניהם בגודל דומה, לשניהם חוש ריח יוצא דופן, ושניהם נוטים לנבוח תוך כדי מעקב אחרי טרף. הבדל משמעותי אחד: הביגל הוא כולו להקה וקול. הוא עוקב אחר ריח, נובח, וזה מה שהוא עושה. הדאכסברקה לוקח את הריח לתוך המאורה, ואז נדרש ממנו אומץ פיזי אמיתי. הוא לא רק עוקב, הוא גם נלחם. הביגל יחפש את הטרף, הדאכסברקה ימצא אותו ויתעמת איתו. זה הופך אותו לכלב בעל ביטחון עצמי גבוה בהרבה. בעוד שביגל יכול להיות ביישן או זהיר, הדאכסברקה נולד בטוח בעצמו. הוא יודע מה הוא שווה.

מבחינה פיזית, הדאכסברקה הוא כלב קטן אבל קומפקטי בצורה יוצאת דופן. הגובה הוא 30 עד 38 סנטימטרים בשכם, המשקל בין 12 ל-16 קילוגרמים. הגוף מאורך, כפי שמצופה מגזע שנכנס למאורות, אבל הוא לא פשוט מוארך. השרירים מפותדים היטב, החזה עמוק, הרגליים קצרות אבל חזקות. מדובר בכלב שנראה כאילו הוא יכול לרוץ קילומטרים בלי להתעייף, ואכן הוא יכול. הראש מוארך, הלוע חזק, האוזניים שמוטות וצמודות לראש. העיניים כהות ומלאות ערנות, מבט שחודר מבעד לכל ניסיון להתעלם ממנו. הפרווה קצרה, צפופה, מבריקה, ומגיעה בעיקר בצבעי שחור-שיזוף או חום-שיזוף. לעיתים יש סימן לבן על החזה. הפרווה הזו מגינה עליו מפני קור, קוצים, ורטיבות בשטח, אבל היא לא מתאימה במיוחד לאקלים הישראלי החם.

הטמפרמנט של הדאכסברקה הוא הפתעה עבור הרבה בעלים. מדובר בכלב קטן שמתנהג כמו כלב גדול. לא במובן של נביחות היסטריות או התנהגות נוירוטית כמו שבטים קטנים אחרים. אלא במובן של ביטחון עצמי אמיתי. הדאכסברקה לא מפחד מכלבים גדולים ממנו. הוא לא זז הצידה כשכלב רועה גרמני מתקרב. הוא יודע לעמוד על שלו, ואם צריך הוא גם יגן על עצמו. האנרגיות שלו גבוהות. הוא לא כלב של ספה וסרטים. הוא רוצה לזוז, לרחרח, לחקור, לעבוד. החכמה שלו ניכרת בהבעה שכל הזמן סורקת את הסביבה, מחפשת אחר הריח הבא, אחרי ההרפתקה הבאה. הוא יודע בדיוק מה קורה מסביבו והוא תמיד מוכן להגיב.

בנושא האילוף, הדאכסברקה הוא אחד הגזעים הכי מעניינים שאני מכיר. יש לו דרייבים של כלב גדול בגוף קטן, ואם הבעלים לא מבין את זה, הוא נקלע לצרות. אני רואה את זה שוב ושוב עם גזעים דומים. הבעלים חושב שיש לו כלב קטן שנראה חמוד והוא יסתדר בסדר גמור עם טיול קצר בבוקר. אבל הדאכסברקה זקוק לעבודה. הוא צריך עבודת אף, משחקי ריח, מסלולי מעקב, גירוי מנטלי יומיומי. בלי זה, הוא ממציא לעצמו עבודה, והעבודה שהוא ממציא בדרך כלל לא מתאימה לבעלים. חפירות בחצר, מרדפים אחרי חתולים, ניסיונות בריחה מתחת לגדר. אני לא מגדיר את זה כבעיות התנהגות, אלא כסימפטומים של שעמום. זה המונח הנכון היחיד.

האינסטינקט לחפור אצל הדאכסברקה הוא מהחזקים שראיתי. הוא לא חופר סתם בשביל הכיף, או לפחות לא כמו לברדור שחופר בשביל הכיף. הדאכסברקה חופר כדי למצוא משהו. יש שם ריח, והוא חייב להגיע לשורש שלו. החפירה שלו ממוקדת, עמוקה, ונחושה. גדר סטנדרטית היא אתגר, לא מחסום. הוא ינסה לחפור מתחת, לטפס מעל, או למצוא את הנקודה החלשה הכי קטנה. לא מתוך שובבות או רצון לברוח, אלא כי בצד השני של הגדר יש עולם מלא בריחות. וזה הגיוני לגמרי בעיניו. גם אינסטינקט המרדף חזק מאוד. חתול, ארנב, סנאי, אפילו רכב נע. אם זה זז, הוא רוצה לעקוב אחריו. הרצון הזה הוא לא משחק, הוא אינסטינקט ציד מובנה. אי אפשר לאמן אותו החוצה, אבל אפשר לתת לו ביטוי מותאם.

התאמת הדאכסברקה לישראל היא שאלה מורכבת. הגזע נדיר ביותר בארץ. למצוא גור זה לא פשוט, ואין הרבה מרבעים שמתמחים בגזע. האקלים הישראלי החם הוא אתגר. הפרווה הקצרה והצפופה שלו מתאימה לחורפי גרמניה והרי האלפים, לא לקיץ הישראלי. בקיץ כדאי להימנע מפעילות גופנית בשעות החמות ולספק לו המון מים וצל. החצר צריכה להיות מגודרת היטב, עם גדר שקבורה לפחות 20-30 סנטימטר באדמה, כי הוא יחפור. אני ממליץ על גדר כפולה או על תעלה עם בטון מתחת לגדר. זה נשמע מוגזם, אבל מי שיכיר כלב ציד אמיתי ידע שזה לא מוגזם בכלל. מי שחי בדירה צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מביא דאכסברקה. זה כלב שצריך מרחב, חצר, ואפשרות לרוץ.

עם משפחה, הדאכסברקה הוא כלב נהדר. הוא נאמן, אוהב, ומסור. הוא טוב עם ילדים שמבינים איך לגשת לכלב, אבל כמו עם כל גזע ציד, הוא לא סובל התנהגות גסה או פולשנית. הוא יודע להתרחק כשהילד מפריע לו, והוא לא ינשך בלי סיבה, אבל הוא גם לא יסבול סבל. כלפי זרים הוא שמור. לא תוקפני, אבל מסויג. הוא צריך להכיר מישהו קצת לפני שהוא פותח את הלב. כלפי כלבים אחרים הוא טוב, במיוחד אם גדל איתם. הוא יכול להיות דומיננטי מול כלבים אחרים, אבל לא תוקפני סתם. האינסטינקט החברתי חזק, וזה מה שהופך אותו לכלב להקה מצוין.

באילוף, אני ממליץ על גישה ברורה ועקבית. הדאכסברקה לא צריך רוך יתר ולא צריך קשיחות מיותרת. הוא צריך גבולות ברורים ומסגרת עבודה. הוא חכם וילמד פקודות מהר, אבל הוא לא יעשה דברים רק כדי לרצות. הוא עושה דברים כשיש לו סיבה. כשאני מאמלל דאכסברקה, אני שם דגש על עבודת אף ככלי אילוף. לשחק מחבואים עם חטיפים, להחביא צעצועים, לעשות מסלולי ריח. זה מה שהכלב הזה נולד לעשות, וכשנותנים לו לעשות את זה במסגרת נכונה, האילוף הופך לקל ומהנה.

אני רואה את הדאכסברקה ככלב לא מתאים לבעלים מתחילים. הוא דורש ידע, ניסיון, והבנה של אינסטינקטים של כלבי ציד. מי שאימלל תחש יסתדר מצוין, כי רוב העקרונות דומים. אבל כל מי שחושב שכלב קטן פירושו פחות עבודה, טועה. הדאכסברקה הוא כלב גדול בגוף קטן, והוא דורש את אותה רמת מחויבות כמו רועה גרמני או לברדור. אולי אפילו יותר, כי הוא קטן ומסוכן פחות, וקל לזלזל בצרכים שלו. כמה פעמים פגשתי בעלים שאומר שהוא מצטער שהביא גזע כזה כי הוא לא הבין למה הוא נכנס. וזה תמיד עצוב לי, כי לא הכלב אשם. הבעלים לא עשה שיעורי בית. לא בגלל שהוא רע, אלא כי אין מספיק מידע אמין בעברית על גזעים נדירים. וזה בדיוק למה כתבתי את הטקסט הזה.

באמת שאין הרבה מידע אמין על הדאכסברקה בעברית, וזו בעיה. מי שמחפש גור ונתקל בשמות כמו "וסטפאליה דאכסברקה" או "כלב ציד גיריות וסטפאלי" מגלה מהר שאין כמעט מקורות מידע. הפורומים הישראליים לא מדברים עליו. המרבעים המקומיים לא מכירים אותו. יש מעט יבואנים שהביאו ארצה כמה פרטים בודדים, אבל הרשת אינה מלאה במידע. לכן כל כך חשוב להבין שהגזע הזה לא מתאים למי שסתם אוהב כלבים קטנים וחמודים. הגזע הזה מתאים למי שמחפש כלב ציד אמיתי, עם אינסטינקטים שלמים, עם דרייבים שלא נשברו על ידי רבייה סלקטיבית מוגזמת. וזה גם מה שהופך אותו לכזה מתגמל.

הדאכסברקה הוא בין גזעי הציד השמורים ביותר באירופה. מחוץ לגרמניה הוא כמעט לא קיים. ההכרה הבינלאומית שלו מוגבלת, והוא לא נפוץ בתערוכות. זה אומר שהגזע נשאר יחסית אותנטי, קרוב למה שהוא היה לפני מאה שנה. הוא לא עבר את השינויים שאנו רואים בגזעים פופולריים יותר, שבהם המראה קובע יותר מהתפקוד. הדאכסברקה עדיין נראה ומתנהג כמו מה שהוא נועד להיות, וזו איכות נדירה בעולם הכלבים של ימינו. יש המון גזעים שאיבדו את הדרך. גולדן רטריבר שמעולם לא ראה ברווז, בורדר קולי שמעולם לא ראה כבשת. הדאכסברקה עדיין מחפש את המאורה. ובישראל זה יוצא דופן.

חשוב להבין גם את ההיבט הגנטי. גזע נדיר כזה מגיע עם אתגרים בריאותיים. יש מעט מחקרים על תוחלת החיים והמחלות הנפוצות, אבל מה שידוע הוא שהדאכסברקה נחשב לגזע בריא יחסית. תוחלת החיים הממוצעת היא 12 עד 15 שנה. כמו בתחש, יש נטייה לבעיות גב בגלל הגוף הארוך, ולכן חשוב לשמור על משקל תקין ולהימנע מקפיצות מגובה ומעליית מדרגות מוגזמת. הדיספלסיה של מפרק הירך פחות שכיחה מאשר בגזעים גדולים, אבל עדיין קיימת. הפרווה הקצרה והצפופה שלו לא נושרת בכמויות גדולות, אבל היא דורשת הברשה קבועה. נקודה חשובה נוספת היא שדאכסברקה לא משיר שומן כמו כלבי ציד אחרים, אבל מסוגל לעלות במשקל מהר אם לא מפעילים אותו מספיק. וזה בדיוק הקושי: איך שומרים על משקל תקין כשלא מספיק מוציאים אותו לעבודה? התשובה היא שצריך למצוא את האיזון, ואי אפשר לוותר על הפעילות הגופנית רק כי חם או כי נמאס.

אחד האתגרים הכי גדולים שלי כמאלף עם גזעים מסוג זה הוא להסביר לבעלים שהכלב לא סובל מחרדה או מהיפראקטיביות. הוא פשוט עובד בקצב אחר. הדאכסברקה לא צריך להירגע בכוח. הוא צריך עבודה. כשהוא רץ בשדה, עוקב אחרי ריח, מחפש מטרה, הוא נמצא במצב הטבעי שלו. הבעיה האמיתית היא כשהוא נמצא בבית בלי גירוי, מנסה להעסיק את עצמו בריצות סביב השולחן או בחפירות בשטיח. ואלה לא סימנים לכלב לא מאוזן. אלה סימנים לכלב משועמם שצריך עבודה.

מה שאני הכי אוהב בדאכסברקה הוא היושרה שלו. הוא לא מתפשר על מי שהוא. הוא יודע שהוא כלב ציד, והוא לא מתבייש בזה. הוא לא מנסה להיות כלב לוויה חינני. הוא רוצה לרחרח, לחפור, לרדוף, לעבוד. ובשביל הבעלים הנכון, שמבין ומקבל את זה, מדובר בכלב מדהים. מי שמוכן להשקיע, ללמוד, להבין את האינסטינקטים, ולעבוד עם הכלב במקום נגדו, יגלה חבר נאמן ואינטליגנטי שאין שני לו. בישראל הוא מחכה לבעלים שיבין את הגזע, שיכיר בכבוד שמגיע לו, ושייתן לו את החיים שהוא צריך. לא כולם מתאימים. אבל מי שכן, מקבל כלב שאין שני לו.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים