ביגל - האף שהשתלט על המוח

פרק ראשון: הכלב שלא שומע אתכם

אני פוגש בעלי ביגל כל שבוע. כמעט תמיד אותו סיפור: "הוא לא מקשיב. הוא עושה מה שבא לו. הוא גונב אוכל. הוא בורח."

ואני אומר: "ברוך הבא לבעלות על אף."

הביגל הוא אחד הכלבים הכי אהובים בעולם, ובצדק. הוא עליז, חברותי, סבלני לילדים, ומסתדר עם כמעט כל כלב אחר. אבל יש לו תכונה אחת שמשנה הכל: 300 מיליון קולטני ריח.

לשם השוואה, לאדם יש 5 עד 6 מיליון. לפודל, לכלב רועים, ללברדור, יש בערך 150 עד 200 מיליון. לקולטני הריח של הביגל יש כמות שקיימת אצל כלבי ציד ריח כמו הבלאדהאונד והבסט.

כשהאף הזה עובד, המוח של הביגל לא פנוי לשמוע אתכם. הוא לא מסרב. הוא פשוט לא שומע. שליש מהמוח שלו מוקדש לעיבוד ריחות. מה שאתם אומרים נכנס בדלת האחורית.

ובכמה זה חזק, אפשר לראות בניסוי מפורסם. בשנות החמישים החלו ג'ון סקוט וג'ון פולר מחקר בן שלוש עשרה שנה על התנהגות כלבים. באחד הניסויים הם החביאו עכבר בשדה בגודל דונם, ותזמנו כמה זמן לוקח לכל גזע למצוא אותו. הביגל מצא את העכבר בפחות מדקה. הפוקס טרייר לקח רבע שעה. הסקוטיש טרייר לא מצא אותו בכלל.

האף הזה לא נח גם בעולם המודרני. משרד החקלאות האמריקני מפעיל יחידה שלמה של ביגלים בשדות תעופה, שנקראת חטיבת הביגל. התפקיד שלהם: להריח אוכל במזוודות של נוסעים, ולעצור מוצרים חקלאיים אסורים בכניסה למדינה. אחרי שניסו כמה גזעים, בחרו בביגל, כי הוא קטן, לא מאיים, קל לטיפול, חכם, ומוכן לעבוד בשביל פינוק. אין שום דבר סקסי בתפקיד הזה, אבל הביגל עושה אותו מצוין, כי בסוף מדובר על אותה משימה שהוקצתה לו לפני מאות שנים: למצוא ריח, וללכת אחריו.

פרק שני: מכלב כיס למכונת ריח

הסיפור של הביגל מתחיל באנגליה, לפני מאות שנים. בימי הביניים, המונח "ביגל" שימש לתיאור כל כלבי ציד הריח הקטנים, לא גזע ספציפי. כבר במאה האחת עשרה, ויליאם הכובש הביא לאנגליה כלבי ציד ריח, והם הוכלאו עם גרייהאונדים כדי לקבל מהירות וסיבולת.

אבל החלק הכי מעניין בהיסטוריה של הביגל הוא מה שנקרא "פוקט ביגל" או "ביגל כיס". המלכה אליזבת הראשונה, במאה השש עשרה, החזיקה להקה של ביגלים זעירים, קטנים מספיק כדי להיכנס לכיס אוכף. כשהכלבים הגדולים רדפו אחרי הטרף, הציידים שחררו את הביגלים הקטנים, שיכלו לזחול דרך השיחים הצפופים ולעקוב אחרי הארנבת עד למחבואה.

המלכה קראה להם "הביגלים השרים שלי", והיא נהגה לארח אורחים לשולחן המלכותי כשביגלים קטנים רצים בין הצלחות. גזע ה"פוקט ביגל" המקורי נכחד במהלך מלחמת העולם הראשונה, אבל מגדלים מודרניים מנסים לשחזר אותו.

הביגל המודרני התפתח בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, באסקס, אנגליה. הכומר פיליפ האניווד הקים להקת ביגלים שנחשבת לבסיס של הגזע. הוא התמקד בציד, אבל תומס ג'ונסון, מגדל אחר, חידד את הגזע ליצור כלב שגם יפה וגם צייד טוב. התקן הראשון נכתב ב-1890, והביגל הגיע לארצות הברית עוד בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה.

יש קשר מעניין לביגל הקרי, כלב ציד אירי עתיק שקיים מאז התקופה הקלטית. יש חוקרים שסבורים שכושר ההרחה של הביגל הגיע מהכלאות מוקדמות עם הקרי ביגל, שהיה גדול ממנו והתמחה בציד איילים. הקרי ביגל קיים עד היום באירלנד, ומשמש לציד שועלים וארנבות.

הביגל האמריקני התפתח מהר בזכות עצמו. המועדון האמריקני לכלבנות הכיר בו רשמית ב-1885, וכבר ב-1953 הוא היה הגזע הפופולרי ביותר בארצות הברית. הוא שמר על המקום הראשון עד 1959, שיא שאין לו אח ורע. ב-2012 ו-2013 הוא עדיין דורג במקום הרביעי בפופולריות, אחרי לברדור, רועה גרמני וגולדן רטריבר. ב-2008, ביגל בשם אונו זכה בתחרות היוקרתית ביותר בעולם הכלבים, ווסטמינסטר, לראשונה בהיסטוריה של הגזע.

פרק שלישי: איך התפקיד מעצב את האופי

הביגל הוא כלב ציד ריח, מסוג "לאופהאונד": כלב ריצה. הוא נוצר כדי לרוץ אחרי ריח למרחקים, נובח בקול עמוק ומתגלגל, בלי לעצור ובלי להקשיב לאף אחד. הציידים עקבו אחריו לפי הנביחה, שנקראת "ביינג".

התפקיד הזה בחר תכונות ספציפיות: סיבולת, לא מהירות; התמדה, לא אינטליגנציה של צייתנות; ויכולת עבודה בלהקה, לא קשר אישי עם בעלים יחיד. הביגל לא נועד לעבוד לבד. הוא נועד לעבוד בקבוצה, עם כלבים אחרים, כשהאף מוביל והאדם עוקב מאחור.

זה ההסבר להכל. העצמאות של הביגל, ה"חירשות" כשהוא מריח משהו מעניין, החברותיות המוגזמת לכלב אחר, אפילו הגנבה מהשיש. כל התכונות שמעצבנות בעלי ביגל הן בדיוק התכונות שהפכו אותו לכלב ציד מצוין.

פרק רביעי: סיפור מהשטח - רונית ולוקי

רונית הגיעה אליי עם ביגל בן שנתיים, לוקי. הבעיה: לוקי גנב אוכל מהשיש. לא סתם גנב. הוא פתח דלתות של ארונות, טיפס על השיש, גנב כיכר לחם שלמה.

רונית ניסתה הכל: נעילה, איומים, פינוקים. לוקי לא הפסיק.

אמרתי לה: "לוקי לא גנב. לוקי חיפש. האף שלו אמר: יש ריח אוכל שם למעלה. תמצא אותו. והוא מצא. כי זה מה שהוא עושה."

ביגל לא גונב אוכל מתוך חמדנות. הוא עוקב אחרי ריח. האוכל הוא טרף. האף מוביל לפתרון. ומה שקורה אחרי שהאוכל נמצא, זה בונוס. רונית התחילה לאחסן אוכל במקומות סגורים, ונתנה ללוקי עבודת אף במקום, חיפוש חטיפים בחצר. הנזק פסק תוך שבוע.

הלקח של הסיפור הזה: אל תילחם באף. תעבוד איתו. הביגל לא יפסיק להיות מונע ריח, אבל אפשר לתת לאף הזה עבודה לגיטימית.

פרק חמישי: הביגל והנהיגות

הביגל הוא אחד הגזעים הכי פחות נהיגים שתפגשו. לא כי הוא טיפש, אלא כי הוא עסוק. הנהיגות שלו נמוכה, בערך ארבע מתוך עשר. לשם השוואה, לברדור תשע, רועה גרמני שמונה.

אבל זה לא סיפור של אינטליגנציה. הביגל מבין מצוין מה אתם רוצים. הוא פשוט לא רואה סיבה לעשות את זה כשיש ריח מעניין יותר. קוראים לו באמצע חקירת ריח? הוא לא שומע. מבקשים לשבת כשיש ריח באוויר? הוא יושב, אבל הראש שלו כבר רחוק.

הגישה הנכונה לאילוף ביגל היא לא להילחם בטבע שלו. להשתמש באוכל כמוטיבציה, עבודת אף כמשחק, ולקבל את העובדה שהוא לעולם לא יהיה כלב צייתן כמו רועה גרמני. הוא לא חייב להיות. הוא לא נועד להיות.

פרק שישי: איך לחיות עם ביגל

הביגל הוא כלב נהדר בתנאי שמבינים את הגבולות שלו. הוא מתאים למשפחה, נהדר עם ילדים, ומסתדר עם כלבים אחרים. אבל יש תנאים.

גדר. הביגל בורח. כשהוא מריח ריח מעניין, הוא לא מסתכל לאחור. גדר חייבת להיות מאובטחת. טיול בלי רצועה באזור לא מגודר הוא סיכון מובטח. ביגלים נמצאים תמיד ברשימת הכלבים האובדים.

עבודת אף. הביגל צריך לעבוד עם האף. חיפוש חטיפים, מסלולי ריח, משחקי הרחה. בלי זה, הוא ימצא עבודה לבד, והעבודה שהוא ימצא לא תהיה לטעמכם.

אוכל. ביגל ימצא אוכל גם אם צריך לפתוח דלתות. אחסון נכון הוא חובה.

רעש. הביגל נובח. הנביחה העמוקה, המתגלגלת, היא התקשורת שלו. הוא לא ינבח הרבה בבית, אבל כשהוא מריח ריח, הוא ינבח. אי אפשר לכבות את זה לגמרי.

חברה. ביגל הוא כלב להקה. הוא לא צריך להיות עם כלבים אחרים כל הזמן, אבל הוא סובל מבדידות אם משאירים אותו לבד שעות רבות.

פרק שביעי: הבריאות

הביגל הוא גזע בריא יחסית, אבל יש לו נטיות תורשתיות. אפילפסיה שכיחה בגזע, עם תסמינים שמופיעים בדרך כלל בין גיל שנתיים לחמש. תת-תריסיות גם שכיחה. בעיות עיניים, כמו קטרקט וגלאוקומה, מופיעות בגיל מבוגר. דלקות אוזניים נפוצות, בגלל האוזניים הארוכות והתלויות שסוגרות את האוויר. והשמנה, כמובן. ביגל שאוכל כל מה שהוא מוצא, בלי פעילות מספקת, משמין מהר. תוחלת החיים ממוצעת, בין 12 ל-15 שנים.

הסוף: מי הביגל באמת

הביגל הוא אחד הכלבים הכי שמחים שיש. הוא לא נוטר טינה, לא מפתח תוקפנות, לא שומר על חפצים. הוא פשוט רוצה לרוץ, להריח, לאכול, ולאהוב.

הוא לא הכלב של מי שצריך צייתנות מושלמת. הוא לא הכלב של מי שרוצה כלב שמירה. הוא לא הכלב של מי שמתעצבן שכלב לא מקשיב. הוא הכלב של מי שמבין שחוש הריח הוא עולם שלם, ושהביגל לא מתעלם מכם בכוונה. הוא פשוט חי בעולם של ריחות שאנחנו לא יכולים לדמיין.

אם תתנו לו את זה, הוא יחזיר לכם אהבה ללא תנאי, שמחה אינסופית, וחברות נאמנה. אבל הוא תמיד, תמיד ימשיך להריח. גם כשאתם קוראים לו.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים