Bloodhound

יש מיתוס נפוץ על בלודהאונד. הרבה חושבים שזה כלב ענק, מרופט, מלא ריר, איטי בשכל, ולא מתאים לשום דבר חוץ מלנבוח על עצים. הטעות נובעת מהמראה החיצוני המוגזם שלו ומהסטריאוטיפים של סרטי אימה שבהם בלודהאונד מופיע כיצור מאיים. האמת רחוקה מזה כמו שהאף שלו רחוק מהקרקע. הבלודהאונד הוא אחד הכלבים העדינים והרגישים ביותר שקיימים, עם אינטליגנציה מבצעית יוצאת דופן שמוקדשת כולה למשימה אחת: למצוא. הוא לא איטי, הוא מרוכז. הוא לא טיפש, הוא עצמאי. הוא לא מאיים, הוא אחד הכלבים הבטוחים ביותר למשפחה.

הבלודהאונד הוא גזע עתיק, מהעתיקים מבין כלבי הריח. מקורו המדויק שנוי במחלוקת בין בריטניה, בלגיה וצרפת, אבל מה שידוע בוודאות הוא שכבר במאה ה-14 מתייחסים אליו בכתבים אנגליים כגזע מבוסס. השם הצרפתי שלו, שיאן דה סן-הוברט, מגיע ממנזר סן-הוברט בבלגיה, שם נזרים גידלו כלבי ריח שחורים מאז המאה ה-11 לערך ושלחו אותם מדי שנה למלך צרפת. המלך שארל התשיעי תיאר אותם במאה ה-16 ככלבים בינוניים בגודלם, ארוכי גוף, עם רגליים קצרות, לא חזקים במיוחד. כלומר הבלודהאונד של אז היה שונה מאוד מזה של היום. באנגליה, הבלודהאונד התפתח בנפרד ושימש כלב ציד לצבאים וחזירי בר, אבל בעיקר שימש ככלב מעקב לבני אדם, מה שכונה אז "sleuth hound" או כלב בלשות. השימוש הזה נמשך ברציפות מראשית ימי הביניים ועד היום.

התפקיד שעיצב את הבלודהאונד הוא פשוט ואחד: מעקב אחר ריח למרחקים עצומים, גם כשהוא ישן. לא ציד, לא רעייה, לא שמירה. רק להריח, לעקוב, למצוא. במשך מאות שנים, האדם בחר מתוך ההמלטות רק את הכלבים שהיו מסוגלים לעקוב אחר ריח למרחקים ארוכים, על פני שטח קשה, דרך עקבות שהתייבשו לפני ימים. כל כלב שהסיח את דעתו, שינה ריח, או ויתר באמצע, לא העביר את הגנים שלו לדור הבא. מה שנשאר אחרי דורות של ברירה כזאת הוא יצור עם יכולות חישה שאין שני להן בטבע. הבלודהאונד, כמו שמסבירים מדריכי האילוף המתמחים בגזע, לא מסתכל על העולם כמו שאנחנו מסתכלים. הוא מריח אותו. כל אדם, כל חיה, כל חפץ משאיר אחריו שובל של תאים שהתקלפו, והבלודהאונד מסוגל לנווט בשובל הזה גם אחרי 300 שעות, כפי שתועד במקרה באורגון שבו בלודהאונד איתר משפחה שנעלמה אחרי 330 שעות. לא ימים, שעות. 330 שעות אחרי שהאדם האחרון עבר שם.

הגוף של הבלודהאונד בנוי כולו כדי לתמוך באף. הגולגולת הרחבה מכילה את אחד המוחות הגדולים ביותר יחסית לגוף מבין כלבי הציד, אבל לא לצורך חשיבה מופשטת. המוח הזה מוקדש לעיבוד ריחות. יש לו בערך 300 מיליון קולטני ריח, לעומת 5 מיליון באדם. האוזניים הארוכות והנפולות, שנראות כמו פיסת בד מיותרת, יוצרות משפך שאוסף חלקיקי ריח מהאוויר ומכוון אותם אל האף. הקפלים והעור הרפוי סביב הצוואר והראש, מה שנקרא השול, לוכדים חלקיקי ריח שהתפזרו לצדדים ומונעים מהם לברוח. מה שנראה כמו מוגזם אסתטי הוא בעצם אנטנה מהמשוכללות בעולם החי. הגוף עצמו כבד, בעל עצמות עבות ועור רפוי, אבל מבחינת בנייה הוא לא מיועד למהירות. הבלודהאונד לא רץ מהר, הוא רץ רחוק. הוא מסוגל לעבוד שעות על גבי שעות בלי להתעייף, בתנאי מזג אוויר קשים, על פני שטח הררי או ביצתי.

האופי של הבלודהאונד הוא השילוב הכי מפתיע בגזע. הוא כלב עדין בצורה יוצאת דופן. הוא לא תוקפני, לא חשדן, לא מגן. ההיסטוריה שלו ככלב שעבד לצד המטפל פיתחה בו אמון מוחלט באנשים. כשהוא לא על עקבה, הוא אחד הכלבים הרגועים והסבלניים שיש. עם ילדים הוא מצוין, סובל משיכות ומשיכות בזנב, נותן חיבוקים כבדים ורטובים. אבל יש אזהרה אחת חשובה. ברגע שהאף שלו נתקל בריח מעניין, העולם נעלם. הוא לא שומע קריאות, לא רואה אוכל, לא מרגיש כאב. הוא הופך למכונה מרוכזת אחת. העצמאות הזאת, שנולדה ממאות שנים של עבודה במרחק מהמטפל, היא האתגר הגדול ביותר באילוף. בלודהאונד לא מתאים לבעלים שצריכים כלב שמבצע פקודות באופן מיידי. הוא חושב, הוא מעבד, הוא מחליט בעצמו. הוא יסכים לבצע פקודה אם היא הגיונית בעיניו ויש לו מוטיבציה לעשות אותה.

במובנים מסוימים, הבלודהאונד מזכיר יותר חתול מכלב. הוא לא מחפש לרצות בצורה עיוורת. הוא עובד איתכם, לא בשבילכם. גישה של כוח, צעקות או ענישה הורסת את הקשר איתו ומפיקה כלב סגור, מפוחד או סרבן. הגישה הנכונה היא סבלנות, בשילוב עם הבנה שמדובר בשותף לעבודה, לא בכפיף. חטיפים איכותיים, משחקי חיפוש, מסלולי עקיבה חובבניים, כל אלה הופכים את האילוף לחוויה חיובית. אבל אתם חייבים להבין מראש שהבלודהאונד שלכם לעולם לא יהיה כלב זריז במיוחד בפקודות בסיסיות. הוא לא טיפש, הוא פשוט עסוק בלהריח.

מבחינה חברתית, הבלודהאונד מסתדר נפלא עם כלבים אחרים. הוא עבד בלהקות ולכן יש לו כישורים חברתיים מפותחים. הוא מעדיף חברה על פני בדידות. עם זרים בבית, הוא בדרך כלל ידידותי או לפחות אדיש. הוא לא כלב שמירה, למרות המראה המאיים. מי שרוצה כלב שמירה, שיחפש גזע אחר. הבלודהאונד יקבל בברכה כל גנב שייכנס הביתה. עם חיות מחמד קטנות, יצר הציד יכול להתעורר במקרים מסוימים, אבל בדרך כלל הוא פחות מסוכן לחתולים מאשר קונהאונדים אמריקאיים או גזעי ציד אחרים.

בריאות זה הנושא הכי מטריד בבלודהאונד. תוחלת החיים קצרה, 9.3 שנים בממוצע, לעומת 12.7 לגזעים טהורים אחרים. הסיבה הראשונה לתמותה היא התרחבות קיבה עם פיתול, הידועה כבלוט. מעל 34% מהבלודהאונדים מתים מהבעיה הזאת. זו סיבה מרכזית לכך שאני לא ממליץ על הגזע לבעלים שאינם מודעים לסכנה. כל בעל בלודהאונד חייב להכיר את הסימנים של בלוט, לדעת מה לעשות בשעת חירום, ולהאכיל את הכלב בארוחות קטנות ומרובות במקום ארוחה גדולה אחת. סיבה שנייה למוות היא סרטן, כ-27%. גם דלקות אוזניים, בעיות עור, ובעיות עיניים שכיחות. הגזע גם רגיש להתחממות יתר בגלל הפרווה העבה והמבנה הכבד. אסור להשאיר בלודהאונד בחוץ ביום חם בלי צל ומים. הגזע גם סובל מדיספלסיית מפרק הירך ומרפק כמו רוב הגזעים הגדולים.

הטיפוח של בלודהאונד קל יחסית בגלל הפרווה הקצרה. הברשה שבועית מספיקה. אבל מה שקשה זה הריר. בלודהאונדים מייצרים ריר בכמויות גדולות. השפתיים הרפויות והלחיים הנפולות אוגרות רוק ומפיצות אותו על הקירות, הרצפה, הבגדים והפנים שלכם. מי שלא סובל ריר, שיתרחק מהגזע. מי שכן מוכן לקבל את הריר, מקבל כלב עם קסם אישיות שאין שני לו.

הבלודהאונד לא מתאים לכל אחד. הוא צריך בית עם חצר גדולה, לפחות שעתיים של פעילות ביום, חברות קבועה, ובעלים שמבינים שכלב על עקבה הוא כלב שאי אפשר לעצור במילים. הוא צריך עבודה עם האף, חיפושים, מסלולי עקיבה. בלי גירוי מנטלי, הוא ימצא תעסוקות לא רצויות, בעיקר חפירות בחצר, לעיסת רהיטים, ובריחות מהבית. חוסר הגירוי הזה הוא הסיבה העיקרית לכך שבלודהאונדים רבים מגיעים לכלביות ומקלטים בארצות הברית. אנשים קונים גור חמוד עם אוזניים גדולות ועיניים עצובות, ומגלים אחרי שנה שיש להם בבית 50 ק"ג של נחישות שמסרב להתאים את עצמו לחיי דירה.

יש הבדל משמעותי בין קווי העבודה לקווי התערוכה של בלודהאונד. קווי העבודה נמצאים בעיקר בשימוש משטרתי וחיפוש והצלה. הם קלים יותר במבנה, פחות מקומטים, עם פחות ריר, ויותר ממוקדים במעקב. קווי התערוכה כבדים יותר, עם יותר קפלי עור, ראש רחב יותר, ומראה מרשים יותר, אבל לפעמים על חשבון הבריאות והיכולת הפיזית. באירופה, קיים ויכוח אם הבלודהאונד הבריטי והשיאן דה סן-הוברט הבלגי הם אותו גזע, אבל ה-FCI מכיר בהם כאחד.

הבלודהאונד המפורסם ביותר בהיסטוריה הוא ללא ספק ניק קרטר, בלודהאונד אמריקאי שפעל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ניק קרטר איתר מאות פושעים ואנשים אבודים, והפך לשם דבר בכלבי חיפוש והצלה. הסיפורים עליו מלמדים משהו חשוב על הגזע. ניק קרטר לא היה כלב גדול במיוחד או חזק במיוחד. הוא היה כלב עם אף יוצא דופן ובעלים שהבין איך לעבוד איתו. השילוב הזה, של יכולות טבעיות מרשימות עם שותפות אמיתית בין אדם לכלב, הוא מה שהופך בלודהאונד לכל כך מיוחד.

ההיסטוריה של הבלודהאונד רצופה ברגעים דרמטיים. אחרי מלחמת העולם השנייה נותרו בבריטניה כלבים בודדים בלבד. הגזע שרד הודות ליבוא מארצות הברית, שם האוכלוסייה הייתה גדולה יותר. זה מסביר למה הבלודהאונדים האמריקאיים היום פחות מקומטים מהאירופאיים, כי הם צאצאים של קווים ששרדו את המלחמה. בבריטניה, הבלודהאונד כמעט נעלם בשנות ה-50 וה-60, ורק בשנות ה-70 החל להתאושש עם יבוא נוסף. הסיפור הזה של כמעט הכחדה כפולה מספר הרבה על הפגיעות של גזעים נדירים ותלויי מומחים.

אחת התכונות הייחודיות של בלודהאונד היא הקול שלו. בניגוד לרוב כלבי הריח שנובחים בהתרגשות כשהם על עקבה, הבלודהאונד בדרך כלל שותק בזמן המעקב. הוא לא צריך לנבוח כדי לסמן למטפל, כי הוא עובד לבד, לא בלהקה. הקול שלו, כשכן יוצא, הוא עמוק, רועם, ונשמע למרחקים. אבל בניגוד למה שחושבים, הוא לא נובח סתם ככה. הוא נובח כשצריך, וכשצריך. בבית הוא שקט יחסית, לא מפריע לשכנים, לא היסטרי.

האמת הפשוטה על בלודהאונד היא שהוא אחד הכלבים המרתקים ביותר בעולם, אבל גם אחד הפחות מתאימים לחיים המודרניים. הוא נולד לעשות דבר אחד: לרוץ אחרי ריח ולמצוא את מי שהלך לאיבוד. אם יש לכם שטח פתוח, הרבה זמן, סבלנות אין קץ, והיכולת לקבל אהבה רטובה ורירית, הבלודהאונד יכול להיות הכלב הכי מדהים שתכירו. אבל אם אתם גרים בדירה, עובדים שעות ארוכות, או מצפים לכלב שמבצע פקודות כמו רובוט, כדאי לחפש גזע אחר. מי שמבין את הבלודהאונד, שמקבל אותו כמו שהוא ומספק לו את מה שהוא צריך, זוכה בנאמנות שאין שני לה ובשותף לעבודה שהוא מתנת הטבע לעולם החיפוש וההצלה. יש סיבה לכך שמשטרות רבות בעולם משתמשות בבלודהאונד למעקב, למרות העלות הגבוהה של החזקתם. אף כלב אחר לא יכול לעשות מה שבלודהאונד עושה. מחקר של המשטרה הפדרלית בארצות הברית מצא שבלודהאונד מסוגל לעקוב אחר עקבה בת 105 שעות בתנאי מעבדה מבוקרים, ובשטח אמיתי הוא השיג תוצאות של עד 72 שעות גם בתנאי גשם ורוח. היכולת הזאת להפריד ריח של אדם אחד מריח של אדם אחר, גם אחרי שעות רבות, היא ייחודית לגזע. בעולם של מכשירים אלקטרוניים ומצלמות אבטחה, הבלודהאונד נשאר הכלי הכי אמין למעקב אחר בני אדם, בדיוק כמו שהיה לפני 500 שנה. הבחירה בבלודהאונד היא בחירה בכלב עם מורשת שאין כמוה, אבל היא דורשת מחויבות ברמה אחרת. מי שמבין את זה, מוכן לקבל את האתגר, ולא מפחד מקצת ריר, יגלה שאין חבר נאמן ומרתק יותר.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים