Basset Hound

באסט האונד הוא אחד הגזעים המוכרים ביותר בעולם, בעיקר בזכות המראה הייחודי שלו: רגליים קצרות, אוזניים ארוכות הנגררות על הקרקע, עור מקומט ועיניים עצובות שגורמות לו להיראות כאילו הוא על סף דמעה תמידית. אבל דווקא המראה הזה, שגורם לאנשים רבים לחשוב שמדובר בכלב עצלן, שקט ורדום, מטעה לחלוטין. האמת על באסט האונד רחוקה מכך מאוד, והטעות הזאת היא שגורמת לאנשים רבים לאמץ אותו בלי להבין למה הם נכנסים.

הבאסט האונד הוא כלב ציד לכל דבר, השייך לקבוצה 6 של ה-FCI, קבוצת כלבי הציד המובילים (Scenthounds). מקורו של הגזע בצרפת, והשם באסט (Basset) מגיע מהמילה הצרפתית "bas" שמשמעה "נמוך", בתוספת הסיומת "et" שמשמעה "נמוך למדי". השם מתאר במדויק את מבנה הגוף הנמוך והארוך שלו. אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שהבאסט האונד גודל למטרה ספציפית אחת: לעקוב אחרי ריחות בשטח לאורך זמן, בלי לוותר, בלי להתעייף, ובלי להתחשב בשום דבר אחר. הוא לא נועד להיות כלב ספה, אלא כלב עבודה רציני.

ההיסטוריה של הבאסט האונד מתחילה הרבה לפני שהגזע קיבל את שמו הנוכחי. השורשים שלו נעוצים בכלבי סנט הוברט מהמאה השישית, כלבי ציד שגדלו במנזר הבנדיקטיני של סנט הוברט בבלגיה. כלבים אלה התפתחו מכלבי לאקוניה (ספרטה) העתיקים, אשר תוארו ככלבים גדולים, איטיים, עם רגליים קצרות וחוש ריח מפותח. הם התפשטו דרך קונסטנטינופול אל אירופה. במשך מאות שנים, כלבי הציד הצרפתיים התפתחו למספר סוגים, ובהם כלבי הבאסט הראשונים.

האזכור הכתוב הראשון של כלב מסוג באסט הופיע בשנת 1585, בספר ציד שנקרא "La Venerie" מאת ז'אק דו פוי. הספר מציג איורים של כלבים נמוכי רגליים ששימשו לציד שועלים וגיריות. באותה תקופה, ציד רכוב על סוסים היה שמור לאצולה, ולכן כלבים נמוכים שהיו איטיים מספיק כדי שאדם יוכל לעקוב אחריהם ברגל היו בעלי ערך רב. הבאסטים המקוריים האלה היו ככל הנראה מוטציה טבעית שהתרחשה בהמלטות של כלבי ציד נורמנדיים גדולים יותר, ומגדלים זיהו את היתרון שבמבנה הנמוך.

במהלך שלטונו של הקיסר נפוליאון השלישי, בין 1852 ל-1870, הבאסט הגיע לשיא הפופולריות שלו בצרפת. הפסל עמנואל פרמיה הציג פסלי ברונזה של כלבי באסט של הקיסר בתערוכת פריז בשנת 1853, ובשנת 1863, בתערוכת הכלבים הראשונה שנערכה בפריז, הבאסט זכה להכרה בינלאומית. בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה החלה רבייה מבוקרת של הבאסט בצרפת, עם שני קווי רבייה עיקריים: האחד של הרוזן לה קוטלו, שיצר סוג ישר-רגליים שנקרא שיאן דארטואה, והשני של לואי ליין, שיצר סוג עם רגליים עקומות שנקרא באסט נורמן. שני הסוגים האלה הורבעו יחד ויצרו את הבאסט ארטיזיאן נורמן הצרפתי, שהוא אחד מששת גזעי הבאסט המוכרים בצרפת עד היום.

הבאסט האונד האנגלי, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, התפתח מאוחר יותר. בסביבות 1870 החלו לייבא באסטים צרפתיים לאנגליה. אבל סר אוורט מילא, הנחשב לאבי הבאסט האונד המודרני, רצה ליצור כלב כבד וגדול יותר. בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, הוא הרביע באסט צרפתי בשם ניקולס עם כלבה מסוג בלודהאונד בשם אינקוליישן, באמצעות הזרעה מלאכותית. ההמלטה התבצעה בניתוח קיסרי, והגורים שופרו באמצעות רבייה עם באסטים צרפתיים ואנגלים נוספים. התקן הרשמי הראשון של הבאסט האונד נקבע באנגליה בסוף המאה התשע-עשרה.

כשאני מסתכל על מבנה הגוף של הבאסט האונד, אני יכול לראות איך כל פרק בגופו תוכנן במדויק למשימת הציד. הרגליים הקצרות והחזקות מאפשרות לו לנוע קרוב לקרקע, ממש מעל עקבות הריח. האוזניים הארוכות, שמגיעות עד לקצה האף, אינן רק קישוט: הן עוזרות לעורר מולקולות ריח מהקרקע ולנתב אותן אל האף. העור הרופף והמקומט, במיוחד סביב הצוואר (הנקרא דולאפ), יוצר כיסים של אוויר שלוכדים ריחות ומחזיקים אותם קרוב לאף של הכלב. אפילו הכפות המסיביות, עם האצבעות הזקופות, עוזרות לו להתמודד עם שטח קשה. הבאסט האונד כבד עצמות יותר מכל גזע אחר יחסית לגודלו, אבל זה לא הופך אותו לאיטי. הוא בנוי לסבולת, לא למהירות.

חוש הריח של הבאסט האונד הוא השני בטיבו בעולם הכלבים, אחרי הבלודהאונד. יש לו כ-220 מיליון קולטני ריח, לעומת כ-5 מיליון אצל האדם. אבל המספר הזה לבדו לא מספר את כל הסיפור. המוח של הבאסט האונד מקדיש כ-40 אחוז מהקורטקס שלו לעיבוד ריחות, לעומת אחוזים בודדים אצל רוב הגזעים האחרים. כשהוא מריח ריח, הוא לא סתם מזהה אותו. הוא מסוגל לנתח את גיל הריח, הכיוון שלו, עוצמתו, ואפילו למי הוא שייך. בשבילו, הקרקע היא ספר פתוח, והוא קורא כל עמוד.

האופי של הבאסט האונד הוא תוצאה ישירה של תפקידו ככלב ציד עצמאי. הנה הנקודה החשובה ביותר שאני יכול לומר לגבי הגזע הזה: הוא גודל להיות עצמאי. כשהוא עוקב אחרי ריח, הוא אמור לקבל החלטות בעצמו. הוא לא מסתכל על הבעלים שלו כדי לקבל אישור. הוא לא מחכה לפקודה. הוא עוקב אחרי האף שלו, וזהו. התכונה הזאת, שהייתה קריטית להצלחתו בציד, הופכת אותו לכלב מאתגר מאוד לאילוף. בעלים רבים מתלוננים שהבאסט האונד שלהם "עקשן" או "טיפש". הוא לא טיפש. הוא חכם מאוד, אבל האינטליגנציה שלו היא אינטליגנציה של פתרון בעיות ריח, לא אינטליגנציה של ציות עיוור. הוא שואל את עצמו "מה מעניין כרגע?" לא "מה הבעלים שלי רוצה שאעשה?"

הבאסט האונד הוא כלב עדין, חברותי ואוהב. הוא מסתדר מצוין עם ילדים ועם חיות אחרות. הוא לא תוקפני ולא ביישן. יש לו מזג יציב ומאוזן. אבל הוא גם עקשן באופן מפורסם. כשהוא מחליט שהוא רוצה משהו, קשה מאוד לשכנע אותו אחרת. הוא ינבח בקול עמוק ורם, הוא יילל, הוא יילל בקול מתמשך, וכל זה במטרה להשיג את מה שהוא רוצה. הנביחה של הבאסט האונד היא עמוקה, מהדהדת, ונשמעת למרחקים. זו תכונה חשובה לכלב ציד: הקול שלו מאפשר לציידים לדעת היכן הוא נמצא גם כשהוא עמוק בתוך היער. אבל בשכונה, זה יכול להיות מקור לתלונות.

אחד הדברים שאני תמיד מדגיש לגבי באסט האונד הוא הצורך שלו בגירוי מנטלי. הרבה אנשים חושבים שכלב נמוך רגליים ורגוע למראה צריך רק טיול קצר סביב הבלוק. אבל זה לא נכון. הבאסט האונד צריך עבודת ריח. הוא צריך להפעיל את האף שלו. טיול שבו הוא יכול להריח חופשי, להרים ריחות, לעקוב אחריהם, זה הטיול האידיאלי מבחינתו. טיול שבו הוא צועד לצד הבעלים ברצועה קצרה לא עושה לו כלום. הוא לא ישרת את יצר הציד שלו, והוא יהיה מתוסכל.

הבאסט האונד מתאים לאנשים שמבינים את האופי העצמאי שלו. הוא לא כלב לראשון. הוא לא כלב למישהו שמצפה לציות מושלם. הוא כלב למי שמעריך את האינטליגנציה המרתקת שלו, למי שיכול לצחוק על העקשנות שלו, למי שמוכן לעבוד איתו ולא נגדו. הוא מתאים למשפחות שיש להן חצר מגודרת היטב. הוא לא כלב שיכול להסתובב בלי רצועה, כי אם הוא יריח ריח מעניין, הוא יילך אחריו ולא יחזור עד שיסיים. הוא לא יתעלם מהבעלים, הוא פשוט לא ישמע אותו. כשהוא מריח, העולם נעלם.

הבאסט האונד נוטה להשמנה, וזו בעיה רצינית. המבנה הארוך והנמוך שלו מעמיס על עמוד השדרה, ומשקל עודף יכול להחמיר בעיות גב באופן משמעותי. אני ממליץ על תזונה מבוקרת ועל פעילות גופנית סדירה, אבל לא מאומצת מדי. שחייה היא פעילות מצוינת לבאסט, כי היא מחזקת את השרירים בלי להעמיס על המפרקים. טיולי ריח ארוכים ואיטיים, שבהם הוא יכול להריח חופשי, הם אידיאליים.

תוחלת החיים של הבאסט האונד היא בין 10 ל-12 שנים בממוצע. מחקר בבריטניה משנת 2024 מצא תוחלת חיים של 12.5 שנים, קרוב לממוצע הארצי לכלבים גזעיים. אבל יש כמה בעיות בריאותיות שכדאי להכיר. דלקות אוזניים הן שכיחות בגלל האוזניים הארוכות והכבדות שסוגרות את תעלת האוזן ומונעות אוורור. ניקוי אוזניים קבוע הוא חובה. בעיות עיניים כמו "דובדבן בעין" (Cherry Eye) ובעיות פזילה נפוצות גם כן. הבאסט האונד נוטה במיוחד לגלאוקומה, עם שיעור תחלואה של 5.44 אחוזים, השני בגובהו במחקר אחד. מצב העור הנקרא דלקת עור ממלסציה (Malassezia dermatitis) שכיח במיוחד בגזע.

הבאסט האונד רגיש גם לתסמונת התרחבות קיבה (Bloat או GDV), מצב מסכן חיים שדורש טיפול וטרינרי מיידי. אחד המחקרים מצא יחס סיכויים של 5.9 לבאסט האונד לעומת גזעים אחרים. בעיות אלו נובעות לרוב מהמבנה העמוק של החזה. גם thrombopathy תורשתית, הפרעת טסיות דם, מוכרת בגזע. עם זאת, עם טיפול נכון ותזונה מבוקרת, הבאסט האונד יכול לחיות חיים ארוכים ובריאים.

מבחינת טיפוח, הבאסט האונד דורש תחזוקה מינימלית יחסית. הפרווה הקצרה והחלקה נושרת בכמות בינונית, וצחצוח שבועי מספיק בדרך כלל. אבל הקפלים בעור דורשים תשומת לב: יש לנקות אותם באופן קבוע כדי למנוע זיהומים. העור הרופף נוטה לצבור לחות ולכלוך, ובמיוחד באזורי הפנים, הצוואר ובין האצבעות. הרגליים הקצרות והקרובות לקרקע אוספות לכלוך מהשטח, ולכן כדאי לבדוק את הכפות אחרי כל טיול.

הבאסט האונד הוא כלב להקה במובן העמוק של המילה. הוא גודל לצוד בלהקות, ולכן הוא זקוק לחברה. הוא לא אוהב להיות לבד, והוא עלול לפתח חרדת נטישה וחרדת פרידה אם הוא נשאר לבד שעות ארוכות. הוא יצליח בבית שיש בו עוד כלב, או בבית שבו מישהו נמצא רוב היום. הבעיה הזאת, של חרדת נטישה, היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר לנטישה של באסטים אונדס במקלטים.

הבאסט האונד הוא גם כלב רועש למדי. הוא נובח, הוא מיילל, הוא משמיע קולות ייחודיים שנראים כמו שילוב של יללה, נביחה ואנחה. הקול שלו נועד לתקשר עם הציידים מרחוק, והוא עושה את זה טוב מאוד. אבל בשכונה, זה יכול להיות מאתגר. אם יש לכם שכנים רגישים לרעש, כדאי לחשוב פעמיים.

בתרבות הפופולרית, הבאסט האונד מופיע במקומות רבים. הכלב דרופי של טקס אייברי, הכלב של קולומבו בסדרה "קולומבו", פלאש בסדרה "השוטר של הייזן", והכלב של אלביס פרסלי בהופעה המפורסמת שבה שר "Hound Dog". אבל אולי הידוע ביותר מביניהם הוא הלוגו של המותג "Hush Puppies", באסט אונד בשם ג'ייסון, שמשמש את החברה מאז 1958. המראה העצוב והחמוד שלו הפך אותו לסמל נוסטלגי, והפופולריות שלו בסרטים ובטלוויזיה רק הגבירה את הביקוש לגורים.

הבאסט האונד הוא גזע מרתק. מצד אחד, יש לך כלב עדין, אוהב, חברותי, נהדר עם ילדים, נאמן ומסור. מצד שני, יש לך כלב עצמאי, עקשן, רועש, שדורש גירוי מנטלי, שמריח כל דבר, ולא תמיד מקשיב. הצירוף הזה הוא לא קל, אבל למי שמבין אותו, הוא יוצר קשר ייחודי. הבאסט האונד לא ייתן לכם ציות מושלם, אבל הוא ייתן לכם המון אהבה, המון ליטופים, והמון רגעים של צחוק. הקפלים בעור, האוזניים הארוכות, המבט העצוב. כל אלה הופכים אותו לאחד הכלבים האהובים בעולם, למרות (ואולי בגלל) האופי המאתגר שלו.

השורה התחתונה היא שהבאסט האונד הוא גזע נפלא, אבל לא לכל אחד. הוא דורש סבלנות, הבנה, ובעיקר כבוד לאופי העצמאי שלו. הוא לא כלב שאפשר לשבור את רוחו. הוא לא כלב שאפשר לאלף בכוח. הוא כלב שצריך לעבוד איתו, להבין אותו, ולתת לו את המרחב להיות מי שהוא. אם יש לכם את הסבלנות, הבאסט האונד יגמול לכם בנאמנות ואהבה שאין שני להם. אבל אם אתם מחפשים כלב צייתן שיבצע כל פקודה, כדאי שתחפשו גזע אחר.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים