וולשי האונד (Welsh Hound) — מלכת השועלים מוויילס

אני עובד עם כלבים כבר למעלה מ-25 שנה, ואחד הגזעים שתמיד מרתקים אותי הוא הוולשי האונד. תתפלאו, אבל רוב האנשים בישראל בכלל לא שמעו עליו. וזה הגיוני. כי הוולשי האונד, או בשמו הוולשי Ci Hela שפירושו "כלב ציד", הוא גזע נדיר אפילו בבריטניה עצמה. הוא לא נמצא בכל פינה, לא מגדלים אותו במספרים גדולים, והוא לא מופיע בתערוכות יוקרה. אבל מי שמכיר אותו יודע שמדובר באחד מגזעי הציד העתיקים והמרתקים ביותר שיצא האי הבריטי.

בואו נתחיל מההתחלה. ההיסטוריה של הוולשי האונד רצופה במסתורין. יש היסטוריונים של כלבים שטוענים כי הגזע הגיע לאיים הבריטיים יחד עם הלגיונות הרומאים, לפני כאלפיים שנה. הרומאים הביאו איתם כלבי ציד גדולים וחזקים שהיו מותאמים לציד צבאים וחזירי בר, ואלה השתלבו עם הכלבים המקומיים שהיו קיימים בוויילס עוד לפני כן. יש חוקרים אחרים שגורסים שהוולשי התפתח באופן טבעי מגזעים קלטיים מקומיים, הרבה לפני שהרומאי הראשון דרך על אדמת בריטניה. מה שבטוח, לכל הפחות מאז ימי הביניים הוולשי מופיע בתיעוד ככלב הציד המובהק של ויילס. במשך מאות שנים הוא שימש את הציידים הוולשים לציד צבאים, שועלים, ולפעמים גם גיריות, באזורים ההרריים והקשים של ויילס. האזור הזה הוא לא מישור נוח לטיול. ויילס היא הררית, סלעית, מכוסה ערפל כבד במשך חלקים נרחבים של השנה. הציידים היו צריכים כלב שיכול לעבוד בתנאים האלה, בלי לראות את הצייד, בלי לראות את הלהקה, לפעמים במרחקים גדולים. והוולשי פותח בדיוק לזה.

מהתפקיד המקורי שלו ככלב ציד בלהקות בהרים, נובע כל האופי שלו. זו נקודה שאני תמיד מדגיש אצל בעלים שמתעניינים בגזעים עובדים. הכלב לא נולד בסלון. הוא נולד בשטח, בלהקה, עם משימה. הוולשי עבד לצד כלבים אחרים, במשך שעות ארוכות, בשטח פתוח, תוך שמירה על קשר קולי עם הצייד באמצעות נביחות עקיבה. זה אומר שהוא רגיל לעבוד בצוות עם כלבים אחרים, וזה אומר שהוא חברותי. הוא לא פותח להיות כלב שמירה תוקפני או כלב מגן. הוא פותח להיות עובד צוות. אבל מצד שני, הוא גם כלב עצמאי. ברגע שהוא יצא לשביל הריח, הוא קיבל החלטות בעצמו. הוא לא חיכה לפקודה מהצייד בכל צעד. הוא עקב, הריח, העריך, החליט. העצמאות הזאת היא אחד המאפיינים הבולטים של הגזע, והיא גם האתגר הגדול ביותר שלו בבית מודרני.

הרבה פעמים אנשים שואלים אותי במה הוולשי שונה מהפוקסהאונד האנגלי. זו שאלה טובה. שני הגזעים חולקים אב קדמון משותף, והם אכן דומים. אבל כשמסתכלים מקרוב, רואים את ההבדלים. הפוקסהאונד האנגלי פותח לציד שועלים במישורים ובאזורים מתונים יותר של אנגליה, בעבודה צמודה עם הציידים הרכובים על סוסים. הוולשי פותח לעבודה ברגל, בשטח הררי, בלי סוסים. התוצאה היא שהוולשי מעט יותר גבוה, גובה 58 עד 63 סנטימטרים, עם רגליים ארוכות יותר שמאפשרות לו לנווט במעלה ובמורד ההרים. החזה שלו עמוק אבל לא רחב מדי, מה שמאפשר נשימה טובה במאמץ ממושך. הפרווה של שניהם קצרה, אבל הפרווה של הוולשי צפופה יותר וקשה יותר למגע, כדי להגן עליו מפני הקור והלחות של ההרים הוולשים. מבחינת צבעים, הוולשי מופיע בשילובים של לבן, שחור וחום שיזוף, ולפעמים כתמים אדמדמים. הראש שלו ארוך יותר, האוזניים שמוטות נמוך, והעיניים כהות עם הבעה חמה שנדמה שהיא אומרת "אני רואה הכול אבל אני לא מתרגש".

במבט ראשון, הוולשי נראה כמו כלב גדול, אתלטי, אבל לא מסיבי. הוא רזה יחסית לגובה שלו, עם שרירים עדינים אבל ברורים. תנועה שלו היא חלקה, יעילה, בלי מאמץ נראה לעין. כשאני רואה וולשי הולך, אני רואה כלכלת תנועה מושלמת. שום דבר מיותר. הוא לא מפזר אנרגיה ימינה ושמאלה. הוא זז כמו שכלב ציד צריך לזוז: ישר, מהיר, ממוקד.

עכשיו בואו נדבר על אופי. הוולשי האונד הוא אחד הכלבים הידידותיים ביותר שאני מכיר. לא אגרסיבי. כמעט ולא תשמעו על וולשי שנשך מישהו. הוא חברותי, פתוח, נהנה מחברה של אנשים, כולל זרים. הוא לא חששן ולא חשדן. הוא מסתדר נפלא עם ילדים, הוא סבלני אליהם, והוא לא נוטה לנשיכות משחק קשות. מצד שני, הוא לא כלב שמתדבק לבעלים שלו כמו צל. הוא יגיע לחבק, יבוא ללקק, אבל הוא לא יחפש מגע קבוע. הוא אפילו יעדיף לפעמים לשכב בצד ולהתבונן מאשר לשבת בחיק. זה לא חוסר חיבה, זה עצמאות. הוא אוהב, אבל בדרך שלו.

בתור מי שאימן עשרות גזעים שונים, אני יכול להגיד שהוולשי הוא אינטליגנטי ברמה גבוהה. הבעיה היא שהאינטליגנציה הזאת לא תמיד עובדת לטובת בעל הבית. וולשי יכול להבין פקודה אחרי ארבע חזרות. אבל האם הוא יבצע אותה? זה תלוי בשאלה האם הוא רואה בזה ערך. הוא יחשוב: "למה שאני אשב עכשיו? מה אני מרוויח מזה?" ואם התשובה שלכם לא מספקת, הוא ימשיך הלאה. זו הסיבה שאילוף של וולשי חייב להתבסס על חיזוקים חיוביים, אבל לא בצורה רכה וחסרת גבולות. אני מסביר לבעלים של גזעי ציד שהם צריכים להיות מעניינים יותר מהריח על האדמה. חיזוקים חיוביים, פינוקים, משחק, התלהבות. שיטות קשות של תיקונים פיזיים לא עובדות עם הוולשי. הוא ינתק קשר, ייסוג, ויעשה מה שבא לו. מצד שני, חיזוקים רכים בלי עקביות גם לא יעבדו. הוא צריך לדעת שיש כלל, ויש תוצאה, ושהתוצאה הטובה ביותר מגיעה מציות. עקביות זה שם המשחק.

הצורך הגדול ביותר של הוולשי, ואולי המכשול הגדול ביותר באימוצו, הוא הפעילות הגופנית. אני לא מגזים כשאני אומר שהוולשי צריך לפחות שעה וחצי עד שעתיים של פעילות אינטנסיבית ביום. זה לא טיול רצועה בשכונה. זה ריצה, חקר, עבודה עם האף. הוולשי הוא כלב ריח, וכלב ריח צריך להשתמש באף שלו. אם לא נותנים לו הזדמנות לעבודת אף, הוא ימצא דרך לעשות אותה בעצמו. הוא יהפוך את החצר למחפורת, יפרק את הפחים, ירדוף אחרי חתולים, ינבח שעות. אני ראיתי לא מעט גזעי ציד שהוחזרו למכלאות בגלל שבעליהם חשבו שטיול של חצי שעה מספיק. זה לא מספיק. הוולשי זקוק לשטח פתוח, גדול, בטוח, שבו הוא יכול לרוץ ולרחרח בלי רצועה. פארק כלבים קטן באמצע העיר לא מתאים. הוא צריך מרחב. מי שגר בבית עם גינה גדולה באזור כפרי או פרברי מרווח יכול לתת לו חיים טובים. מי שגר בדירה קטנה בתל אביב, כנראה שכדאי לו לחפש גזע אחר.

עבודת האף היא לא רק צורך פיזי, היא צורך נפשי. כלבי ריח, כמו הוולשי, מוצאים סיפוק עמוק בלעקוב אחרי ריח, לנתח אותו, לפתור את התעלומה של "לאן הריח הזה הולך". אם תספקו לו משחקי ריח, חיפוש חפצים, מעקב אחרי שבילים, תראו כלב מאושר, רגוע, שבע רצון. אם לא, תראו כלב מתוסכל, נובח, הרסני.

מבחינת התאמה למשפחה, הוולשי יכול להיות כלב משפחה מצוין, אבל בתנאי שהמשפחה פעילה. משפחה שיושבת בבית מול הטלוויזיה לא תתאים לו. משפחה שיוצאת לטיולי שטח בסופי שבוע, רצה, מטיילת בטבע, היא משפחה מושלמת עבורו. הוא נהדר עם ילדים, כפי שציינתי, אבל בגלל גודלו והאנרגיה שלו, הוא עלול להפיל ילד קטן בלי כוונה. צריך להשגיח. הוא מסתדר עם כלבים אחרים, בזכות ההיסטוריה שלו ככלב להקות. הוא אפילו מסתדר עם חתולים אם גדל איתם מגיל צעיר. אבל הוא עלול לרדוף אחרי חתולים זרים, כי גם זה חלק מאינסטינקט הציד.

עכשיו בואו נדבר על היבט חשוב במיוחד עבורנו בישראל: ההתאמה של הוולשי לאקלים שלנו. נתחיל מהאמת: הוולשי לא מותאם לחום הישראלי. הפרווה שלו, אף על פי שהיא קצרה, היא צפופה ונועדה להגן מפני קור ולחות, לא מפני שמש קופחת. במקור הוא עבד באזורים שבהם הטמפרטורה הממוצעת היא 10 עד 20 מעלות, עם הרבה גשם וערפל. באוגוסט בישראל, כשחם ולח, הוא יסבול. זה לא אומר שאי אפשר לגדל אותו כאן, אבל זה אומר שצריך לנקוט אמצעים. טיולים בשעות הקרירות של הבוקר והערב, הימנעות מהשמש החזקה בצהריים, גישה תמידית למים וצל. מי שמשאיר וולשי בחצר בשמש של שתיים בצהריים עושה לו עוול. מיזוג אוויר בבית זה לא מותרות, זה צורך. בנוסף, בגלל שהגזע כמעט לא קיים בארץ, אין מרפאות וטרינריות שמכירות אותו היטב. אין רשת מגדלים. אין קבוצות תמיכה לבעלים. מי שמביא וולשי ארצה לבד, צריך להיות מוכן להיות חלוץ.

הנדירות של הוולשי היא גם יתרון וגם חיסרון. היתרון: יש לכם כלב שימשוך תשומת לב, שיהיה שונה, שיש לו סיפור. החיסרון: קשה למצוא מידע מקצועי בעברית, קשה למצוא מגדלים, קשה לדעת מה הצפוי מבחינה בריאותית. הגזע נחשב בריא יחסית, עם תוחלת חיים של 12 עד 14 שנה, אבל כמו גזעי ציד גדולים, הוא עלול לסבול מדיספלסיה של מפרק הירך ומפיתול קיבה. צריך להכיר את הסיכונים.

מבחינת טיפוח, הוולשי לא דורש הרבה. הפרווה הקצרה והצפופה נושרת במידה בינונית. הברשה שבועית מספיקה. הוא לא צריך תספורות, לא צריך קרצוף מיוחד. רחצה רק כשהוא באמת מלוכלך. מצד שני, האוזניים השמוטות דורשות ניקוי קבוע. כלב עם אוזניים שמוטות נוטה לדלקות אוזניים, במיוחד באקלים לח. תבדקו את האוזניים פעם בשבוע, תנקו בעדינות, ותשמרו על יובש.

דבר נוסף שחשוב לדעת הוא שהוולשי האונד כמעט ונכחד במהלך המאה העשרים. אחרי מלחמת העולם השנייה, מספר הוולשים ירד בצורה דרסטית. ציד צבאים הפך פחות נפוץ, והציידים עברו לגזעים אחרים. חובבי הגזע בוויילס עצמה התאחדו כדי לשמר אותו, אבל גם היום הוא נחשב לגזע פגיע, עם רק כמה מאות כלבים רשומים מדי שנה. בישראל, כפי שאמרתי, הוא כמעט לא קיים. יש בודדים בארץ, ואני מכיר אותם אישית. כולם בעלים מסורים שהקדישו זמן ומאמץ ללמוד את הגזע מבפנים.

אני זוכר שיחה עם אחד מהם, שהביא וולשי מחווה בבריטניה. הוא סיפר לי על החודשים הראשונים, על ההתמודדות עם העצמאות, על הצורך ללמוד לתקשר עם כלב שרואה את העולם אחרת מרוב הכלבים שהיה רגיל אליהם. בסופו של דבר, הוא אמר לי משפט שאני זוכר: "זה לא כלב שצריך לשבור אותו. זה כלב שצריך להצטרף אליו." זה כל כך נכון. הוולשי לא מגיע לעולם כדי להיות צייתן וכנוע. הוא מגיע כדי להיות שותף. כמו שאומרים בוולשית עתיקה, "Ci hela ni fydd yn cerdded ar y tennyn" - כלב ציד לא הולך ברצועה. והוא באמת לא.

אני רוצה לסכם את מה שאני תמיד אומר למי ששואל על הוולשי. הוא לא כלב למתחילים. הוא לא כלב למישהו שמחפש כלב ספה שקט. הוא לא כלב למי שאין לו זמן. הוא כלב למי שמבין מה זה כלב ציד אמיתי. למי שמוכן לתת לו את הפעילות הגופנית, הגירוי המנטלי, והמרחב שהוא צריך. בתמורה, הוא ייתן לכם חבר נאמן, מעניין, חכם, מלא אישיות. הוא לא ינבח סתם. הוא לא יהיה תוקפני. הוא לא יהרוס את הבית אם קיבל את מה שהוא צריך. הוא פשוט יהיה מה שהוא: שריד חי לעולם שבו כלבים היו שותפים לעבודה, לא אביזר אופנה. והיופי שבו הוא בעיניי היושרה הזאת. הוא לא מעמיד פנים. הוא לא מנסה להיות מה שהוא לא. הוא וולשי, בדרך שלו. בדיוק כמו שהוולשים אוהבים לעשות דברים.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים