טריג האונד (Trigg Hound) — שושלת הציד של קנטקי

יש גזעים שאתה פוגש פעם אחת בחיים ומבין למה מישהו הקדיש את כל חייו ליצור אותם. אני נתקלתי בטריג האונד לראשונה לפני קצת יותר מעשרים שנה, כשבעלים אמריקאי שעלה לארץ הביא איתו זוג כלבים. בתור מאלף כלבים עם רבע מאה של ניסיון, ראיתי גזעים רבים, אבל משהו באינטנסיביות של הטריג האונד תפס אותי. זה לא היה סתם כלב ציד. זו היתה חיה שחיה כדי לרוץ וכדי להריח וכדי לפתור חידות שגם שועל מנוסה היה מתקשה להמציא.

בואו נתחיל מההתחלה. הטריג האונד נקרא על שם האיש שיצר אותו, צ'ארלס טריג מווירג'יניה. בסוף המאה ה-19, אמריקה היתה מלאה בציידים שרצו כלב מהיר יותר, חד יותר, חכם יותר. הפוקסהאונדים האנגליים שהובאו לאמריקה היו טובים, אבל טריג האמין שאפשר לעשות יותר. הוא חצה פוקסהאונד אנגלי עם קונהאונדים מקומיים, וקיבל משהו יוצא דופן. הקונהאונדים האלה, שפותחו מציד של דביבונים ואופוסומים, הביאו לשולחן חוש ריח יוצא מן הכלל וקול עקיבה עמוק ומלודי שהציידים יכלו לזהות ממרחק קילומטר. הפוקסהאונד האנגלי תרם את המהירות, המבנה האתלטי והיצר הציד הממוקד. מהחצייה הזאת נולד טריג האונד, כלב שהפך לאחד הכלבים המבוקשים ביותר לציד שועלים במדינות הדרום והמזרח של ארצות הברית. טריג עצמו גידל את הכלבים בחווה שלו בווירג'יניה, והקפיד על קווי דם נקיים ומבוקרים. הוא חיפש כלב שרץ מהר מספיק כדי להקדים את השועל, לא רק לעקוב אחריו, ושקול העקיבה שלו יעזור לציידים לדעת בדיוק מה קורה בלי לראות את הכלב. בתוך שני דורות בלבד, הטריג האונד הפך לגזע מבוסס עם תכונות יציבות. הציידים בדרום אמריקה העדיפו אותו על פני פוקסהאונדים אחרים כי הוא עבד חכם יותר, לא רק קשה יותר.

מה שמייחד את הטריג האונד, לדעתי, זה לא רק המהירות או חוש הריח. זה האופן שבו המוח שלו עובד בזמן ציד. שועל הוא חיה חכמה, אולי החכמה ביותר שכלב ציד יפגוש בשטח. שועל יודע להכפיל עקבות, לקפוץ לנחל ולרוץ בתוך המים במשך מאות מטרים, לעבור דרך גדרות חיות, להיכנס למחילות. טריג האונד טוב לא עוקב אחרי השועל בעיוורון. הוא חושב תוך כדי ריצה. הוא עוצר לרגע, מרים ראש, מקשיב, מריח את הרוח, מחליט לאן השועל הולך בפועל. יש פה אלמנט של פתרון בעיות שאני לא רואה בכלבי ציד. הפוקסהאונד האמריקאי, שהוא קרוב משפחה ישיר, רץ מהר ומתמיד, אבל הטריג האונד מפגין גמישות מחשבתית שהפוקסהאונד לא תמיד מגיע אליה.

אני רוצה להשוות את הטריג האונד לפוקסהאונד האמריקאי, כי ההשוואה הזאת עוזרת להבין בדיוק מה הטריג הוא. הפוקסהאונד האמריקאי גדול יותר בממוצע, מגיע עד 64 ס"מ, עם מבנה גוף כבד יותר. הטריג האונד קל יותר, זריז יותר, מהיר יותר בספרינטים קצרים. לשניהם פרווה קצרה ומבריקה, אבל הטריג נוטה להיות שחור שיזוף או טריקולור, בעוד הפוקסהאונד האמריקאי מגיע ביותר צבעים. ההבדל האמיתי הוא באופי הציד. הפוקסהאונד עובד בקבוצות גדולות, רץ בקו ישר יחסית, עוקב אחרי ריח בצורה ליניארית. הטריג האונד חוקר יותר, בודק זוויות, מנסה לקצר דרך. אני אומר ללקוחות שלי: הפוקסהאונד הוא רץ מרתון, הטריג האונד הוא אצן עם כישורי התמצאות יוצאי דופן.

המבנה הפיזי של הטריג האונד מספר את הסיפור כולו. גובה 53 עד 63 ס"מ לכלב בוגר, משקל 25 עד 32 קילו. הפרופורציה היא מה שהנדסה גנטית טובה של המאה ה-19 יכלה לייצר. החזה עמוק, מאפשר לריאות גדולות לספק חמצן לריצה מאומצת. הרגליים ארוכות אבל לא דקיקות, שריריות ומעוגלות בדיוק במקומות הנכונים. הראש מעודן, לא כבד כמו של כלבי ציד גדולים, עם אוזניים שמוטות באורך בינוני. הזנב באורך בינוני, מורם בשעת התרגשות אבל לא מעוקל מעל הגב. הפרווה קצרה, מבריקה, צמודה לגוף, עם ברק בריא. כשאתה מלטף טריג האונד במצב טוב, ההרגשה היא כמו מגע של ניילון איכותי. הצבעים האופייניים הם שחור-שיזוף, שלעתים קרובות נראה כמעט כמו דוברמן פינצ'ר על סטרואידים, וטריקולור שבו מוסיפים כתמים לבנים על החזה, הכפות וקצה הזנב. השזוף הוא בגוון עשיר, חום אדמדם, לא בהיר מדי. התחזוקה של הפרווה מינימלית, הברשה שבועית אחת מספיקה להיפטר משיער מת, אבל בעונת הנשירה אולי תצטרכו להבריש בתדירות גבוהה יותר. הגזע נחשב בריא יחסית, עם תוחלת חיים של 11 עד 14 שנים. כמו כלבי ציד גדולים אחרים, יש נטייה לדיספלסיית מפרק הירך, ולכן חשוב לקנות ממגדלים שבודקים את המפרקים. גם דלקות אוזניים נפוצות בגלל האוזניים השמוטות, כדאי לנקות אותן מדי שבוע.

הטמפרמנט של טריג האונד הוא אחד ההיבטים המפתיעים ביותר בגזע הזה. אולי תצפו מכלב ציד רציני להיות מרוחק, רציני, ממוקד. הטריג האונד הוא ההפך המוחלט. מדובר באחד הכלבים החמים והחברותיים ביותר שפגשתי. הוא אוהב אנשים. הוא אוהב להיות בקרבת אנשים. הוא ילקק לך את הפנים, יניח את הראש על הברכיים שלך, יביא לך צעצוע ויבקש שתזרוק. הוא לא כלב שמירה, וזו נקודה חשובה. תנסו לחשוב על טריג האונד בתור שומר בית וזה פשוט לא יעבוד. הוא יתרגש מכל אורח, יכשכש בזנב בהתלהבות, יזמין את הפורץ להיכנס לשבת על הספה. אבל החברתיות הזאת היא גם יתרון עצום: הוא כלב משפחה נהדר, מסתדר עם ילדים, אוהב חיבוקים, רגיש למצב רוח של בני הבית.

לכלבים אחרים הטריג האונד מתייחס בידידות נדירה. כי הגזע פותח לעבוד בצוות, בלהקות של שלושה עד עשרה כלבים, האינסטינקט החברתי מוטמע עמוק. הוא לא אגרסיבי, לא דומיננטי יתר על המידה, לא מחפש לריב. כשיש חבורת טריגים בשטח, הם עובדים יחד, מתקשרים אחד עם השני באמצעות הקולות הייחודיים שלהם, מחליטים ביחד איפה השועל. החברתיות הזאת לא נעלמת בבית. טריג שיגדל עם כלב אחר ייצור קשר עמוק. הפרדה עלולה לגרום לחרדה.

אני מגיע עכשיו לאתגר הכי גדול עם טריג האונד, ואני אומר את זה כי אני חייב: האנרגיה של הכלב הזה היא כמעט בלתי נדלית. אין לי מילה טובה יותר. טריג האונד לא מסתפק בטיול של חצי שעה ברחוב. הוא צריך שטח, מרחב, חופש לרוץ. הוא רץ מהר, רץ רחוק, רץ כל הזמן. כשאני עובד עם בעלים של טריג, אני מסביר להם שזו לא סתם דרישה לפעילות גופנית. זה צורך קיומי. בלי מספיק ריצה, הטריג האונד יהפוך להרסני, חסר מנוחה, עצבני. הוא ינסה לחפור מתחת לגדר, לקפוץ מעליה, ללכת לחפש הרפתקאות בכוחות עצמו. והבעיה היא שטריג בורח הוא כמעט בלתי אפשרי לתפוס בריצה. הוא פשוט מהיר מכם.

האילוף של טריג האונד דורש גישה שונה מכלבי ציד אחרים. יש לו אינטליגנציה גבוהה, אבל הוא עצמאי. ציות בסיסי הוא הכרח מוחלט, אבל המיומנות החשובה ביותר היא ההרסלז, הקריאה לחזרה. אני מבלה שעות עם בעלים של טריגים, רק על הקריאה. צריך סבלנות אין קץ. צריך לבנות קשר שבו הכלב בוחר לחזור, לא כי הוא חייב, אלא כי הוא רוצה. אם הכלב לא חוזר בקריאה, אסור לשחרר אותו בשטח פתוח. אסור. האינסטינקט לרדוף כל כך חזק, שאפילו הטריג המאולף ביותר, הטריג שאוהב אותך אהבת נפש, עלול להיסחף אחרי ריח של ארנבת או שועל ולחצות כביש סואן בלי לשים לב. החצר חייבת להיות מגודרת היטב. הגדר צריכה להיות גבוהה, לפחות מטר שמונים, קבורה באדמה לפחות שלושים ס"מ למטה, כדי שהוא לא יחפור מתחת. טריגים ידועים בכישורי הבריחה שלהם, וזה לא בדיחה.

עבודת האף היא חלק מה-DNA של הגזע, אבל אפשר לרתום אותה לטובה. אני ממליץ לבעלי טריגים להפעיל את הכלבים במשחקי ריח: חיפוש חטיפים בחצר, מסלולי ריח ארוכים, משחקי "מצא את הכדור" בשטח מורכב. זה עונה על הצורך הטבעי שלהם ומספק גירוי מנטלי שעוזר לאזן את האנרגיה הפיזית. בלי גירוי מנטלי, טריג האונד הוא כמו מנוע רץ בלי הגה.

אני רוצה לדבר גם על הצד הפחות מדובר, הקול. כפי שציינתי, הטריג האונד ירש מהקונהאונד קול עקיבה יפיפה, עמוק ומלודי. כשהכלב רץ על עקבה אמיתית, הקול שלו משתנה. הוא הופך לתדר ספציפי, כמעט כמו מוזיקה. ציידים מנוסים מזהים את הכלבים שלהם ממרחק לפי הקול הייחודי של כל אחד. אבל בבית, הקול הזה יכול להיות בעייתי. טריג האונד נובח, מיילל, משמיע קולות. זה לא גזע שקט. הוא ינבח כשיש רעש חשוד, כשהוא מתרגש, כשהוא רוצה משהו. בשכונה צפופה, זה יכול לגרום לבעיות שכנים. אני מזהיר מראש: אם אתם רגישים לרעש, טריג הוא לא הכלב בשבילכם.

מבחינת הכרה גזעית, הטריג האונד נמצא במצב מעניין. הוא לא מוכר על ידי הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות, ה-FCI, מה שאומר שלא תראו אותו בתחרויות יופי באירופה ובישראל. אבל הגזע מוכר על ידי ה-UKC, United Kennel Club, ועל ידי ה-NKC. ההכרה הזאת מספיקה כדי לשמור על תקן גזעי ועל קווי דם, אבל זה אומר שהגזע נשאר נדיר, במיוחד מחוץ לארצות הברית. באירופה יש מספר קטן מאוד של מגדלים, בעיקר בבריטניה ובגרמניה, אבל אלה יבואים ישירים מאמריקה. בישראל אני יכול לספור על כף יד אחת את הטריגים שאני מכיר.

ההתאמה של טריג האונד לישראל היא שאלה מורכבת בעיניי. האקלים הישראלי החם לא מפריע לו במיוחד, הפרווה הקצרה סופגת חום פחות מגזעים צפוניים, אבל הקיץ הישראלי הלח עלול להיות קשה. חשוב לספק צל קבוע, מים נקיים בשפע, ולא להוציא לריצה בשעות החום הכבד. הבעיה הגדולה יותר לדעתי היא המרחב. רוב האנשים בישראל גרים בדירות או בבתים עם חצרות קטנות. טריג האונד צריך חצר גדולה, מגודרת היטב, רצוי עם גישה לשטח פתוח. חיי דירה הם כמעט בלתי אפשריים. גם מי שיש לו בית עם חצר, צריך לבדוק ברצינות אם הוא יכול לתת לכלב את כמות הפעילות שהוא צריך.

לסיכום, טריג האונד הוא גזע מרתק, עשיר בהיסטוריה, עשיר באישיות, אבל גם תובעני בדרך שרק כלבי ציד אמיתיים יודעים להיות. הוא לא מתאים למתחילים, לא מתאים לאנשים שאין להם זמן או מרחב, לא מתאים למי שרוצה כלב שקט שמסתפק במינימום. אבל מי שיש לו את התנאים הנכונים, מי שהטריג מתאים לאורח החיים שלו, יקבל בן לוויה נאמן, חכם, אוהב ועם ניצוץ בעיניים שאין כמוהו. כשטריג האונד רץ בשטח פתוח, כשהוא משמיע את קול העקיבה שלו, כשהוא עובד עם האינסטינקטים שניתנו לו במשך יותר ממאה שנים של גידול סלקטיבי, קשה שלא להתפעל.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים