שטירי קשה-שיער (Styrian Coarse-haired Hound) — עוקב הדם מהאלפים האוסטריים

יש משהו באותם גזעי ציד שמגיעים מהרי האלפים שתמיד מושך אותי. אולי זה השילוב בין היופי המחוספס של ההרים לבין האופי הבלתי מתפשר של הכלבים שגדלו שם. הכלב השטירי קשה-השיער הוא בדיוק כזה: גזע שנולד וגדל בסטיריה, אוסטריה, באזור הררי קשה שבו החורפים ארוכים והשטח בוגדני, ומי שלא חזק מספיק, פשוט לא שורד.

השטירי קשה-השיער, המוכר גם בשם Steirische Rauhhaarbracke, התפתח במאה ה-19 מתוך הצורך של ציידים אוסטריים בכלב שיוכל לעקוב אחרי טרף פצוע בשטח הררי. לא מדובר בציד של ארנבות או שועלים קלים: השטירי נועד לעקוב אחרי שבילי דם של צבאים פצועים וחזירי בר, לעיתים שעות אחרי שהצייד ירה. הכלב היה צריך להיות מסוגל להרים עקבה ישנה, לקרוא אותה נכון, ולהתמיד גם כשהריח חלש והשטח קשה.

קרל פיטל, שהיה המגדל המרכזי של הגזע בסוף המאה ה-19, חצה כלבי ציד מקומיים מהאלפים עם כלבי ציד גרמניים וכלבי ריח אחרים כדי ליצור כלב עם פרווה קשה במיוחד, שיכולה לעמוד בקור, בקוצים ובשלג של האלפים האוסטריים. התוצאה היתה בדיוק מה שהוא חיפש: כלב בינוני, גובה 47 עד 55 ס"מ, עם פרווה חוטית, צפופה, דוחה מים, וזקן עבות על הפנים.

התקן הרשמי של ה-FCI, שאושר ב-1961, מתאר כלב בעל מבנה גוף חזק ומלבני, חזה עמוק המספק מקום לריאות גדולות לעבודה ממושכת, ורגליים שריריות עם מפרקים חזקים. הגב ישר וחזק, המותניים רחבות, והזנב עבה, נישא ישר או בצורת חרב. הראש מוארך, עם גולגולת רחבה בינונית. העיניים כהות, גדולות, עם הבעה עדינה ורצינית. האוזניים שמוטות, רחבות בגודלן הבינוני, צמודות לראש.

אבל הפרט הבולט ביותר הוא הפרווה: צפופה, חוטית, גסה, עם פרווה תחתונה טובה. השיער על הלוע ארוך יותר, יוצר את הזקן האופייני, והגבות שופעות. הגבות האלה, בשילוב הזקן, נותנות לשטירי מראה חכם, כמעט פילוסופי. הצבעים המקובלים הם חום-אדמדם, חום-צהבהב, או חום-אפור, לעיתים עם סימנים לבנים קטנים על החזה.

הפרווה הזאת היא אחד המאפיינים הבולטים של הגזע. היא לא יפה בתקן של תערוכות יופי, אבל היא פונקציונלית ברמה מטורפת. השטירי יכול לרוץ שעות בשיחים קוצניים, לגלוש על סלעים חדים, לטפס במדרונות תלולים, ולצאת כמעט ללא שריטה. הפרווה, בשילוב עם העור העבה, נותנת לו הגנה כמעט מלאה.

אבל מה שבאמת מעניין בשטירי הוא לא המראה, אלא אופי העבודה. בניגוד לכלבי ציד ריח שעובדים בלהקות, השטירי פותח לעבוד בעיקר מול צייד בודד. היחס הזה, כלב מול אדם, יצר גזע שקשור מאוד לבעלים שלו. הוא עצמאי בשטח: כשהוא על עקבה, הוא מקבל החלטות בעצמו. אבל כשהוא חוזר הביתה, הוא רוצה להיות קרוב, רוצה לגעת, רוצה להרגיש חלק.

וזה בדיוק מה שצריך להבין. בגלל שהגזע הזה נבנה לעבוד בצוות צמוד עם צייד בודד, תוך הסתמכות על שיקול דעת עצמאי, הוא היום כלב שמאזן בין נאמנות לעצמאות ביחס הפוך כמעט לכל גזע אחר. הוא לא רטריבר שיעשה הכל כדי לרצות. הוא שותף: מצפה שתתייחסו אליו בכבוד, מצפה שתבינו מה הוא עושה, ומצפה שתתנו לו מרחב לקבל החלטות.

מבחינת אופי, השטירי הוא כלב רגוע, יציב, לא היפראקטיבי. יש לו טמפרמנט מאוזן, והוא לא נוטה להתנהגויות נוירוטיות. הוא טוב עם ילדים, טוב עם כלבים אחרים (במיוחד אם גדל איתם), אבל יכול להיות שמור כלפי זרים. הוא לא כלב שמירה, אבל הוא ינבח כשמשהו חשוד.

האתגר הכי גדול עם השטירי הוא הצורך בגירוי מנטלי לעומת גירוי פיזי. כלבי ציד רבים צריכים לרוץ קילומטרים. השטירי צריך לעבוד עם האף. ההבדל עדין אבל קריטי. ריצה בפארק לא תחליף עבודת עקיבה. כלב שטירי שלא מקבל מספיק גירוי ריח עלול לפתח הרגלים אובססיביים: סריקה אינסופית של הגינה, נביחות על כל ריח חדש, חוסר שקט כללי.

האילוף של השטירי דורש סבלנות. הוא לא כלב שישב בצייתנות ויבצע פקודות כמו רובוט. הוא חושב, מהסס, שוקל. זה לא חוסר אינטליגנציה: להיפך. זה אינטליגנציה של כלב שצריך לקבל החלטות בשטח. הבעיה היא שהאינטליגנציה הזאת יכולה להתבטא בעקשנות, במיוחד אם הכלב לא רואה טעם בפקודה.

השטירי, כמו כלבי עקיבה על דם, פיתח חוש ריח יוצא דופן. היכולת שלו להפריד בין שבילי ריח ישנים וחדשים, בין ריח של טרף פצוע לריח של טרף בריא, היא כמעט על-טבעית. אצל כלבי ריח אחרים, היכולת הזאת מלווה בעצמאות יתר. אצל השטירי, היא מלווה ברצון לשתף פעולה. זה שילוב נדיר.

חשוב להבין שהשטירי לא נועד להיות כלב עקבות במובן הפשוט. כלבי ריח רבים עוקבים אחרי ריח של חיה חיה. השטירי עוקב אחרי ריח של דם. ההבדל גדול: ריח דם הוא חלש יותר, מתפוגג מהר יותר, ונעלם כשהפצע נסגר. כלב שיכול לעקוב אחרי שביל דם בן 12 שעות בשטח הררי הוא כלב עם יכולות יוצאות דופן.

הגישה שלי לשטירי היא לעבוד אתו, לא נגדו. במקום קומנדו צייתנות יבשים, אני משלב עבודת אף בתוך האילוף. במקום לחזור על "שב" ו"ארצה", אני נותן לו למצוא חטיפים מוסתרים, אחר כך מערבב עם פקודות. ככה הוא לומד שצייתנות היא חלק מהמשחק, לא משהו נפרד ומשעמם.

השוואה מעניינת היא בין השטירי לבין לברדור רטריבר, שני גזעים לגמרי שונים. הלברדור פותח כדי לעבוד בצמוד לצייד ולהחזיר טרף מהמים: הוא חייב להיות תלוי באדם, לחפש את העין שלו, להבין בדיוק מה רוצים ממנו. השטירי פותח כדי לעקוב אחרי שבילי דם במשך שעות: הוא חייב להיות עצמאי, לקבל החלטות בעצמו, לא לחכות להנחיות. ההבדל הזה מסביר כמעט כל התנהגות של שני הגזעים. הלברדור מביט בך ומחכה לפקודה. השטירי מביט בך, שוקל, ומחליט בעצמו אם הפקודה הגיונית.

המשמעות בשטח: עם לברדור, אתה יכול לעבוד עם קול ושריקות, והכלב יגיב מייד. עם שטירי, אתה חייב ליצור קשר עין, להסביר, לשכנע. לא בצעקות, לא בתסכול, אלא בסבלנות ובעקביות. מי שאין לו סבלנות לכלב חושב, שיביא לברדור. מי שיש לו: השטירי יגמול לו בנאמנות שאין דומה לה.

הרבה אנשים שואלים אותי: איך מבדילים בין שטירי לבין כלב הרים בווארי? התשובה היא שהשטירי קטן יותר, הפרווה שלו קשה וחוטית יותר, והמבנה שלו פחות מסיבי. בשטח, ההבדלים האלה משמעותיים: השטירי יכול לעבור באזורים שהבווארי לא יכול, והבווארי יכול להפיל טרף שהשטירי לא יכול.

השוואה טבעית היא לשטירי מול לברקה אוסטרית קרובה כמו כלב ההרים הבווארי (Bavarian Mountain Hound). שניהם כלבי עקיבה על שבילי דם. שניהם מהאלפים הגרמניים-אוסטריים. אבל השטירי קשה יותר, קטן יותר, ומתאים יותר לעבודה ממושכת מול טרף קטן יותר. ההבדל בקושי נראה לעין לא מקצועית, אבל בשטח הוא משמעותי.

בסטיריה, הגזע עדיין נפוץ יחסית, ומשמש בציד באופן פעיל. מחוץ לאוסטריה הוא נדיר: יש קצת בגרמניה, בהונגריה, בסלובניה. בישראל, כנראה שלא ראיתם שטירי אחד. וזה גם היופי שבו: הוא גזע שעדיין לא התקלקל מאופנות ותערוכות. הוא נשאר מה שהוא היה תמיד: כלב עבודה, נקודה.

מבחינת בריאות, השטירי הוא גזע חזק מאוד, עם תוחלת חיים של 12 עד 14 שנים. בעיות תורשתיות נדירות, בעיקר בגלל שמאגר הגנים נשאר פתוח יחסית. כמו רבים מכלבי הריח, יש נטייה לדלקות אוזניים בגלל האוזניים השמוטות. בדיקת ואיפת אוזניים שגרתית ושמירה על אוורור עוזרת. הטיפוח פשוט: הברשה פעם בשבוע, גזיזת הפרווה החוטית כמה פעמים בשנה כדי לשמור על המרקם. לא להבריש יותר מדי, כי זה עלול לפגוע בתכונות דחיית המים של הפרווה.

השטירי זקוק למרחב. בית עם גינה גדולה הוא אידיאלי, אבל גם מגורים באזור כפרי עם גישה לטבע עובדים. מה שחשוב זה העבודה: בלי עבודת אף יום-יומית, השטירי לא יהיה מאושר. הוא לא יבכה, הוא לא יתלונן, אבל הוא יראה את זה בהתנהגויות לא רצויות. כלב משועמם הוא כלב הרסני, וזה נכון פי כמה לגבי כלב ציד אינטליגנטי.

השורה התחתונה: השטירי קשה-השיער הוא גזע לאנשים שמבינים כלבי ציד. לא למתחילים, לא למי שמחפש כלב ליטוף. הוא דורש בעלים חזקים, סבלניים, שמבינים שהכלב שלהם הוא קודם כל שותף לעבודה ורק אחר כך חיית מחמד. בתמורה, הוא נותן נאמנות שאין שנייה לה, שותפות אמיתית, ותחושת ביטחון כזאת שרק כלב שעובד עם הבעלים שלו יכול לתת.

האתגר הייחודי בגידול שטירי בארץ הוא השילוב בין הצורך בעבודה מנטלית לבין התנאים הישראלים. בקיץ הישראלי, אי אפשר לרוץ איתו שעות בשטח פתוח. אבל כן אפשר לעבוד איתו עבודת אף בבית, בחצר, אפילו במרפסת, בשעות הקרירות. להחביא חטיפים, ליצור מסלולי ריח קצרים, ללמד אותו לחפש צעצועים לפי שם. אלה דברים שמפעילים את המוח שלו ושומרים על שפיות גם בחום הכבד.

חשוב גם להבין שהשטירי לא מתאים לכל בית. בתים עם חתולים, ארנבות, או חיות מחמד קטנות אחרות יכולים להיות בעייתיים: האינסטינקט לעקוב אחרי ריח ולצוד הוא חזק מאוד. לא בלתי אפשרי, אבל דורש ניהול והרגלה ארוכת טווח. מי שמגדל שטירי עם חתול צריך לעשות את ההיכרות בהדרגה, בשליטה מלאה, ובסבלנות אין קץ.

השטירי הוא גזע שנותן לאדם שמבין אותו את אחת התחושות הכי מספקות שיש: שותפות אמיתית עם כלב שעובד איתך, לא בשבילך. כשהשטירי מסתכל עליך ומחכה להנחיה, כשאתה רואה אותו מרוכז בעבודת האף, כשאתה מרגיש את הקשר שנוצר מתוך העבודה המשותפת: אין לזה תחליף.

וזה בדיוק מה שאנשים לא מבינים כשהם פוגשים שטירי בפעם הראשונה. במבט ראשון, הם רואים כלב בינוני עם זקן וגבות עבותות, וזה נראה חמוד. אבל מאחורי המראה החמוד מסתתר כלב עם דרייב עבודה חזק, אינטליגנציה עצמאית, ורצון עז לעבוד עם האף. מי שלא מבין את זה, לא באמת מבין את הגזע.

השטירי הוא אחד הגזעים שמזכירים לי למה אני אוהב לעבוד עם כלבי ציד. הם דורשים יותר, אבל נותנים יותר. ההבנה הזאת, בין אדם לכלב, נוצרת דווקא מתוך העבודה המשותפת. לא מתוך צייתנות עיוורת, אלא מתוך שותפות אמיתית. השטירי, עם הפרווה המחוספסת והזקן החכם, הוא בדיוק ההגדרה של כלב שעובד איתך, לא בשבילך.

הטיפ הכי חשוב שאני נותן למי שמסתקרן מהשטירי: אל תביאו אותו אם אתם גרים בדירה קטנה עם חצר ממוצעת. הוא לא יסתדר. הוא צריך מרחב, טבע, עבודה. בית עם גינה גדולה וחורש טבעי בקרבת מקום: אידיאלי. דירה בלב העיר: אסון. תחשבו על זה לפני שאתם מתאהבים במראה המחוספס עם הזקן.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים