סמולנד האונד (Smaland Hound) — הוותיק שבכלבי הציד השוודים

אומרים שגודל לא קובע, ובמקרה של כלב סמולנד, זאת האמת הכי מדויקת שיש. הוא הקטן מבין כלבי הציד השוודים, לפעמים אפילו קטן ומעודן מכדי להיראות כמו כלב ציד רציני. אבל אל תתנו למראה להטעות אתכם. מתחת לפרווה הקצרה והדחוסה, מסתתר לב של צייד אמיתי, כזה שיכול לעבוד שעות ללא הפסקה, לעקוב אחרי שביל ריח בתנאי שטח קשים, ולהודיע על כך בקול ברור ומתמשך.

הסמולנד האונד (Smaland Hound), לשעבר הידוע גם בשם Smålandsstövare, הוא הגזע השוודי הוותיק ביותר מבין כלבי הציד. השם שלו מספר בדיוק מה שהוא: סמולנד, חבל הארץ בדרום שוודיה שממנו הוא מגיע. החבל הזה, עם היערות הצפופים שלו, הגבעות המתגלגלות, והחורפים הקרים במיוחד, יצר תנאי מחיה קשים לכל מי שגר שם. כלב הציד המקומי היה חייב להיות קשוח, עמיד, ושקט: לא נובח סתם, חוסך באנרגיה, אבל חד כתער כשהוא על עקבה.

ההיסטוריה של הגזע מתחילה לפחות במאה ה-16, כשהאצולה השוודית והציידים המקומיים גידלו כלבים לציד שועלים, ארנבות, ולפעמים גם איילים קטנים. בניגוד לכלבי הציד הגדולים של מרכז אירופה, הסמולנד פותח להיות קטן יותר, זריז יותר, וחסכוני יותר באנרגיה. ביערות הצפופים של סמולנד, אין יתרון לכלב גדול. יש דווקא חיסרון: קשה לו לנוע בשיחים הסבוכים. הגזע הקטן והקומפקטי יותר הצליח בדיוק בגלל הגודל.

מעניין גם איך הסמולנד התפתח לצד כלבי ציד שוודים אחרים כמו הג'מטלנד האונד והנורבוטן קאת'. בעוד שהג'מטלנד האונד, גדול וכבד יותר, התפתח בצפון שוודיה לציד איילים וזאבים, הסמולנד, הקטן, התאים בדיוק לדרום שוודיה עם השטח השופע והמגוון יותר. ההבדלים האלה בבתי גידול טבעיים יצרו גזעים שונים באופן משמעותי מאותו שורש גנטי בסיסי. ואם אתם שואלים אותי, זה אחד הדברים המרתקים בעולם הכלבים: איך אותה משפחה גנטית, במרחק של כמה מאות קילומטרים, מייצרת גזע כל כך שונה.

במשך שנים רבות, הגזע הועבר בעל פה, ממגדל למגדל, בלי סטנדרטיזציה מסודרת. ב-1921, כשהוקם מועדון הגזע הרשמי, התחילה העבודה על סטנדרט אחיד. ב-1952, קיבל הסמולנד האונד הכרה מלאה מה-FCI. מאז, הוא נשאר גזע נדיר יחסית, גם בשוודיה, עם אוכלוסייה יציבה אבל קטנה. מחוץ לסקנדינביה, הוא כמעט לא קיים.

למה בעצם גזע כל כך ותיק ומעולה נשאר נדיר? התשובה קשורה לאופי של הציד השוודי. בניגוד למדינות מרכז אירופה, שבהן ציד מאורגן פירושו להקות גדולות של כלבים, בשוודיה ציד השועלים והארנבות נעשה בדרך כלל עם כלב אחד או שניים. צייד בודד, כלב אחד, יער. היחס האישי הזה יצר גזע שמתחבר חזק לאדם אחד, פחות מתאים לעבודות להקה גדולות. מחוץ לשוודיה, הציידים חיפשו כלבים אחרים, גדולים יותר, רועשים יותר, לעבודה בלהקות. הסמולנד נשאר בצל.

אבל הנדירות הזאת היא גם יתרון: היא שמרה על הגזע אותנטי. הסמולנד לא עבר גלגולים של אופנות וטרנדים. הוא נשאר קרוב מאוד למה שהיה לפני 400 שנה.

וזה בדיוק מה שצריך להבין. בגלל שהגזע הזה עבד במשך דורות בציד ירוקת ואדום בצפיפות הסבך השוודי, שבו הכלב חייב לעבוד קרוב לצייד ולשמור על קשר עין, הוא היום כלב עם אינסטינקט טריטוריאלי מפותח אבל עם מערכת חברתית מאוזנת. הוא לא רץ קילומטרים קדימה כמו כלבי ציד גדולים: הוא עובד במרחב מצומצם יותר, חוזר לעיתים קרובות לבסיס, ומתקשר עם הצייד בקול אבל לא בצעקות.

הסמולנד האונד הוא כלב מאוזן, יציב, עם טמפרמנט רגוע יחסית לעומת גזעי ציד ריח רבים. הוא לא היפראקטיבי, לא נוירוטי, לא חשדן ללא סיבה. בבית, הוא יכול להיות כלב משפחה נעים, רגוע, קשור לבני הבית. הוא מכבד את ההיררכיה המשפחתית ומסתדר היטב עם ילדים. אבל: יש אבל. הסמולנד האונד הוא עדיין כלב ציד, והאינסטינקטים שלו לא נעלמים רק כי הוא גר בבית עם ספות.

הצורך הכי גדול של הסמולנד האונד הוא משמעות. הוא לא צריך לרוץ בלי מטרה. הוא צריך עבודה. במובן הזה, הוא דומה לכלבי ריח אחרים: טיול של חצי שעה בגינה לא מספק אותו. הוא צריך הליכות ארוכות שבהן הוא יכול להריח, לחקור, לעקוב. בלי זה, הוא עלול לפתח תסכול ולהפנות אותו להתנהגויות לא רצויות: חפירה, לעיסה, נביחות.

מבחינה פיזית, הסמולנד הוא כלב מלבני, קומפקטי, עם חזה עמוק אבל לא רחב מדי. גובה 45 עד 52 ס"מ, משקל 15 עד 18 קילו. הגוף שלו בנוי לסבולת ולא למהירות. הפרווה קצרה, צפופה, קשה למגע, עם פרווה תחתונה טובה. הצבע הוא שחור עם סימני שיזוף חומים-אדמדמים: נקודות מעל העיניים, על הלוע, על החזה ועל הרגליים. לעיתים יש כתם לבן קטן על החזה. הראש צר במבט מלמעלה, האוזניים שמוטות, צמודות, בינוניות בגודלן. העיניים כהות, עם הבעה עדינה ורגועה.

מבחינת אילוף, הסמולנד האונד ממוצע. לא קל ולא קשה. יש לו נכונות טבעית לשתף פעולה, אבל יש לו גם רצון עצמאי לחקור. הוא רגיש לטון דיבור: צעקות ועונשים חזקים לא עובדים איתו. הוא עלול פשוט להיסגר, להירדם, לנתק. חיזוקים חיוביים, עבודה עם חטיפים, סבלנות ועקביות: אלה הכלים הנכונים. מי שקונה סמולנד וחושב שהוא יוכל לצעוק עליו להפסיק לרחרח: טעות.

עבודת אף היא המפתח לאילוף הסמולנד האונד. כלב שמשתמש באף שלו, מרוכז. כלב שמשתמש באף שלו, מאושר. אני תמיד ממליץ לשלב תרגילי חיפוש בטיול היומי: להחביא חטיפים על מסלול, ללמד את הכלב לחפש, לעודד אותו להריח ולעקוב. במקום להילחם באינסטינקט הריח, תנו לו ביטוי מבוקר. ככה, גם הכלב עושה מה שהטבע שלו דורש, וגם אתם שומרים על שליטה.

הסמולנד האונד מצטיין ביחסים עם ילדים. בגלל הגודל הבינוני והאופי הרגוע, הוא סובלני לילדים שמכבדים את המרחב שלו. אבל: ככלב ציד שמתרגל לעבוד עם אדם בודד, הוא עלול להסתייג מילדים לא מוכרים, או להיות שמור במפגשים ראשונים. חשוב להרגיל אותו לילדים מגיל צעיר, במפגשים קצובים, מפוקחים. הילדים צריכים ללמוד גם: לא להפריע לכלב כשהוא אוכל, לא למשוך בזנב, לא לרוץ מולו.

השוני העיקרי של הסמולנד האונד מגזעי ציד ריח אחרים הוא ברמת האנרגיה. הוא לא בנוי לרוץ קילומטרים בספרינט כמו ויפיט או גרייהאונד, וגם לא לעבוד שעות ארוכות בלי הפסקה כמו בלודהאונד. הוא איפשהו באמצע: מהירות מתונה, סיבולת טובה, עבודה מדודה. בעולם של כלבי ציד, הוא כמו ג'יפ שטח קטן. לא פרארי, לא טרקטור. יעיל בדיוק במה שהוא צריך לעשות.

הנביחה, אגב, היא נושא שצריך לדבר עליו. הסמולנד הוא כלב ציד ריח עקיבה. הוא נועד להשמיע קול ייחודי ומתמשך כשהוא על עקבה. גנטית, יש לו קול יפה ורענן, נמוך יחסית לגודלו. אבל מי שרוצה שקט מוחלט בבית צריך לחשוב פעמיים. גם אחרי אילוף, אי אפשר להעלים לגמרי את האינסטינקט להשמיע קול. אפשר לצמצם, להפנות, לשלוט. אבל לא להעלים.

הסמולנד האונד הוא גזע שמיועד למי שמבין את ההבדל בין "לגדל כלב" לבין "לחיות עם כלב". אם אתם מחפשים כלב שישב בשקט 23 שעות ביום, תקנו דגים. אבל אם אתם רוצים שותף לטיולים, לחיפושים, לעבודת אף, לטבע: הסמולנד יכול להיות בחירה מצוינת. בתנאי אחד: שאתם מבינים מה אתם מקבלים.

הגמישות של הסמולנד האונד היא מה שמייחדת אותו מגזעי ציד אחרים. הוא יודע להיות רגוע בבית כשהוא מקבל מספיק גירויים בחוץ. הוא יודע להסתגל לאורח חיים משפחתי בלי לאבד את האינסטינקטים הטבעיים שלו. יש בעלים שמתארים אותו כ"כלב של שני עולמות" - יער ורסיטי בבית, רגוע ומחושב. וזה תיאור מדויק, כל עוד זוכרים שהעולם הראשון, יער, אף פעם לא נעלם לגמרי.

אחת התכונות הייחודיות של הסמולנד לעומת גזעי ציד ריח אחרים היא היכולת שלו להסתגל לרמת פעילות של הבעלים. הוא לא כלב תובעני שדורש ריצה של 20 ק"מ כל יום. הוא גמיש: בימים רגועים, הוא יסתפק בהליכה ארוכה ובעבודה מנטלית. בימים אינטנסיביים, הוא ירים את הרמה. הגמישות הזאת, לדעתי, היא מה שהופכת אותו לכלב ציד שמתאים גם למגורים לא-ציידים יותר מגזעים אחרים.

בשוודיה, רוב הסמולנדים עדיין חיים בחוות ובבתים עם גישה לטבע. חלקם עדיין משמשים לציד, במיוחד בציד שועלים וארנבות. מועדון הגזע השוודי מקפיד לשמור על אופי העבודה של הגזע, ומתקיימות תחרויות ציד מסודרות. מחוץ לשוודיה, בעיקר בגרמניה, יש אוכלוסיות קטנות. אבל גזע שנחשב נדיר גם בבית, הוא נדיר שבעתיים בחו"ל.

יש גם נקודה חשובה לגבי התאמה לאקלים הישראלי. הסמולנד האונד הגיע משוודיה, שבה הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא סביב 20 מעלות. בישראל, עם 35 מעלות בצל בקיץ, הוא עלול לסבול יותר מגזעים מקומיים. הפרווה הכפולה שלו, שמגנה עליו מקור, פועלת נגדו בחום. הטיולים ארוכים צריכים להיות בשעות הקרירות של הבוקר או הערב, לעולם לא בצהריים. ויש להקפיד על גישה למים וצל בכל רגע.

הבריאות של הסמולנד האונד טובה, כמו גזעים שעברו ברירה טבעית במשך דורות. תוחלת חיים 12 עד 14 שנים. דיספלסיה קיימת אבל בשיעורים נמוכים. יש נטייה לדלקות אוזניים אצל כלבים עם אוזניים שמוטות, כמו אצל כלבי ציד רבים. הטיפוח מינימלי: הברשה פעם בשבוע, רחצה רק כשיש צורך אמיתי.

לסיכום, הסמולנד האונד הוא דוגמה קלאסית לאיך גיאוגרפיה עושה את שלה. יערות צפופים, חורף קר, ציידים בודדים: כל אלה יצרו גזע קטן, מאוזן, חכם, אבל כזה שעדיין שומר על האינסטינקטים של אבותיו. הוא לא מתאים לכל אחד. אבל מי שמבין למה הוא נוצר, מי שמכבד את ההיסטוריה שלו, יגלה כלב נדיר באמת: כזה שחי בשלום עם הטבע שלו ועם המשפחה שלו.

מה שלמדתי במשך השנים עם גזעי עבודה זה שהסוד הוא ההקשר. כשיש הקשר, לאופי יש משמעות. הסמולנד האונד מדבר בשפה של היערות השוודיים. אם תלמדו את השפה הזאת, תבינו בדיוק מי הוא. ואז תוכלו להחליט אם אתם והכלב הזה מתאימים אחד לשני. לא להפך.

הכלב הסמולנדי הוא לא גזע שאתם תראו בכל פינה בישראל. גם לא בכל שנה. אבל אם הגעתם למאמר הזה, כנראה שמשהו בגזע מעניין אתכם: גודל, אופי, ההיסטוריה. ומה שאני אומר לכם הוא זה: תעשו שיעורי בית. תבררו מי מגדל, מה הרקע, איך ההורים. אל תתפתו לנדירות. תתאהבו בגזע בגלל מי שהוא, לא בגלל כמה שהוא נדיר.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים