שי צו - האריה הקטן שלא שכח מי הוא

פרק ראשון: הכלב הכי פופולרי בישראל, והכי פחות מובן בבית

ב-2019 יצא סקר ממשלתי בישראל. התוצאה הפתיעה לא מעט אנשים: הגזע הפופולרי ביותר במדינה הוא לא הפודל, לא הלברדור, ולא הרועה הגרמני. הוא השי צו, כלב קטן עם פרצוף שטוח, עיניים גדולות, ופרווה שמגיעה עד הרצפה.

אבל יש פער עצום בין מי שהשי צו חושב שהוא, לבין מי שהבעלים שלו חושב שהוא. הבעלים רואה כלב נוי, אקססורי פרוותי, יצור עדין שצריך רק חיבוקים. השי צו עצמו רואה דבר אחר לגמרי: שומר ארמון קיסרי, אריה מיתולוגי, כלב מקדש בודהיסטי. והוא לא טועה.

השם "שי צו" בסינית פירושו "אריה". לא בגלל שהכלב נראה כמו אריה, אלא בגלל שהוא גודל במשך מאות שנים להידמות לאריה השומר בפסלים הבודהיסטים. לארנבונים לא קוראים אריה. לשומרים, כן.

והפער הזה, בין כלב נוי לאריה שומר, הוא הדבר הכי חשוב להבין על השי צו. כי מי שמתייחס אליו כמו לאקססורי, מגלה מהר מאוד שיש לו בבית מלך קטן, גאה, נחוש, שדורש יחס אחר לגמרי.

פרק שני: מארמונות טיבט לספות בישראל

הסיפור של השי צו מתחיל לא בחנות חיות ולא במגדל בשרון. הוא מתחיל בטיבט, לפני יותר מאלף ושלוש מאות שנה.

השי צו הוא כנראה תוצר של הכלאה בין הפקינז, כלב הארמון הסיני, לבין הלאסה אפסו, כלב המקדש הטיבטי. שני גזעים שמקורם בממלכות קדומות, ושניהם גודלו לאותו תפקיד: להיות לוויה קרובה לבני האדם החשובים ביותר, ולהגן עליהם בנאמנות.

העדות הראשונה לכלב דמוי שי צו מגיעה משנת 624 לספירה, אז נשלחו כלבים טיבטיים במתנה לבית הקיסרות הסינית. במשך מאות שנים, השי צו היה רכוש קיסרי יקר ערך. סין סירבה לייצא אותו, לסחור בו, או לתת אותו במתנה. הוא היה נחלתם הבלעדית של הקיסרים ובני ביתם.

בתקופת שושלת מינג, בין המאה הארבע עשרה למאה השבע עשרה, השי צו הפך לחביב החצר. ציורים מהמאה החמש עשרה מראים כלבים קטנים עם פנים שטוחות יושבים בחיק הקיסרים. סריסי החצר גידלו אותם בקפידה, פיתחו קווים גנטיים, וניהלו תוכניות הרבעה מסודרות.

הדמות המרכזית בהיסטוריה של השי צו היא הקיסרית סישי, האישה ששלטה בסין בפועל במשך כמעט חמישים שנה, בין 1861 ל-1908. הקיסרית סישי הקימה תוכנית הרבעה מסודרת בארמון הקיץ, שם גודלו שי צואים לצד פקינזים ופאג'ים. היא האמינה שכלבים אלה הם סמל למעמד המלכותי, והקפידה על גידולם כפי שהקפידה על כל היבטי החצר.

השי צו הגיע למערב רק ב-1928, כשהגברת בראונריג, אנגלייה שחיה בסין, הביאה שניים מהם לאנגליה. ב-1933, בתערוכת קראפטס, התכנסו לראשונה הכלבים שהגיעו מסין, ואז התברר שהשי צו, הלאסה אפסו והטרייר הטיבטי הם שלושה גזעים שונים. התקן הראשון נכתב ב-1935, והמועדון הבריטי לשי צו נוסד באותה שנה.

הכרתי הרשמית של מועדון הכלבנות הבריטי הגיעה ב-1940, אבל מלחמת העולם השנייה עיכבה את התפשטות הגזע. רק אחרי המלחמה, כשחיילים אמריקאים הביאו שי צואים לארצות הברית, החל הגזע להתפשט בעולם. הכרת ה-AKC הגיעה ב-1969. בישראל, השי צו הגיע לשיא הפופולריות שלו ב-2019.

פרק שלישי: האריה במיתולוגיה הבודהיסטית

אחד הסיפורים היפים ביותר בתולדות הכלבים קשור לשי צו. על פי האגדה הבודהיסטית, השי צו ליווה את מנג'ושרי, בודהה החוכמה, במסעותיו. כשבודהה רכב על אריה, הכלב הקטן הלך לצידו.

יום אחד, שודדים הקיפו את בודהה בכוונה לשדוד אותו. השי צו הפך את עצמו לאריה ענק ומפחיד, והבריח את השודדים. כשהוא חזר לצורתו הקטנה, בודהה בירך אותו ונישק אותו על הראש.

הנקודה הלבנה שיש להרבה שי צואים על הראש, בדיוק בין האוזניים, נקראת "כוכב בודהה" או "נשיקת בודהה". על פי המסורת, זה המקום שבו בודהה נגע בכלב הקטן, וסימן את הברכה שלו לדורי דורות.

האגדה הזאת היא לא רק סיפור יפה. היא מסבירה למה השי צו מתנהג כמו שהוא מתנהג. הוא לא יודע שהוא כלב קטן. בנפשו, הוא אריה שומר. הוא לא ייסוג מאיום, לא ייתן לאף אחד לפגוע באנשים שהוא אוהב, ויגיב בעוצמה כשהוא מרגיש שצריך. זה לא עקשנות. זה זיכרון גנטי של מי שהיה פעם.

פרק רביעי: איך התפקיד מעצב את האופי

השי צו נולד וגודל במשך מאות שנים להיות לוויה קרוב, כמעט צמוד, לבני אדם. אבל לא לוויה פסיבי. לוויה ששומר, מתריע, ומגן.

התפקיד הזה יצר אופי מורכב. מצד אחד, השי צו הוא אחד הכלבים הכי חברתיים שיש. הוא נוצר כדי להיות איתכם. הוא יעקוב אחריכם מחדר לחדר, יישן על המיטה שלכם, יסתכל עליכם בעיניים גדולות, וירגיש כל שינוי במצב הרוח שלכם. הקשר בין שי צו לאדם הוא אחד הקשרים העמוקים ביותר בעולם הכלבים.

מצד שני, יש לו גאווה. לא עקשנות רגילה של כלב קטן, אלא תחושת מלכות אמיתית. הוא חושב שהוא מגיע לו דברים. הוא לא יבצע פקודה סתם כי אמרתם. הוא ישאל: "מה יש לי מזה?" ולפעמים, גם אם יש לו משהו, הוא יחליט שזה לא מספיק. הוא לא סרבן מתוך פחד או חוסר ביטחון. הוא סרבן מתוך שכנוע עצמי.

התכונה הזאת, שמירה על האדם, היא המפתח להבנת השי צו. רוב הכלבים שומרים על טריטוריה, על בית, על חצר. השי צו שומר על האדם שלו. הוא יכול לחיות בדירה קטנה, בלי חצר, בלי שטח, וכל מה שיעניין אותו זה אתם. הוא ינבח על דפיקה בדלת, אבל לא כי הוא שומר על הבית. הוא ינבח כי מישהו מתקרב אליכם.

הטריטוריה של השי צו היא לא שטח גיאוגרפי. היא הקשר עם האדם. וכשמישהו מאיים על הקשר הזה, או חוצה גבול שהשי צו הגדיר סביבו, התגובה יכולה להיות חזקה יותר ממה שהגודל מרמז.

פרק חמישי: סיפור מהשטח - רונית ולאני

רונית התקשרה אליי לפני שנתיים. היא בכתה. השי צו שלה, לאני, בן ארבע, התחיל לנשוך את הילדים שלה. לא נשיכות אזהרה. דם, בכי, ביקור אצל רופא.

"לאני הכי מתוק בעולם," היא אמרה. "הוא ישן איתי במיטה, אוכל מהיד, ואז פתאום, הילד שלי ניסה להוציא אותו מהמיטה ולאני נשך אותו בפנים."

שאלתי שאלה: "רונית, מי ישן איפה במיטה?"

"מה זאת אומרת? לאני באמצע, אני בצד, הילד בצד השני."

"ולאני קם כשאתם קמים?"

"לא. הוא נשאר. הוא אוהב את החום."

שם הייתה הבעיה. לאני שלט במיטה. הוא שלט במרחב השינה. הוא שלט בגישה למשאב הכי יקר בבית: אמא. השי צו, כמו כל כלב לוויה סיני, מפתח טריטוריאליות סביב האדם שלו. לא סביב הבית, סביב האדם. לקחת לו גישה אלייך זה איום קיומי מבחינתו.

שלושה חודשים של עבודה. חוקים ברורים: לאני לא במיטה. לאני לא ראשון בדלת. לאני אוכל רק אחרי שהמשפחה סיימה. תוך חודשיים, רמת הדומיננטיות החברתית ירדה משמעותית. היום לאני הוא כלב אחר. רונית אמרה לי: "לא ידעתי שכלב קטן כזה יכול לשלוט בבית ככה. חשבתי שזה מצחיק."

זה לא מצחיק. זה טבעי. אבל צריך לדעת לנהל את זה.

פרק שישי: הגבול הדק בין לוויה לעריץ

הסיפור של לאני הוא לא חריג. הוא קורה המון עם שי צואים, בדיוק מהסיבה שאנשים לא מאמינים שכלב קטן כזה יכול להיות בעייתי.

השי צו הוא לא תוקפני מטבעו. יצר הקרב שלו נמוך מאוד. הוא לא יזום קרב, לא ילך לחפש עימות, ויעדיף נסיגה על פני לחימה. אבל יש לו שני טריגרים חזקים: שמירה על המשאבים שלו, במיוחד האנשים שהוא אוהב, והגנה על המרחב האישי שלו.

הבעיה מתחילה כשהבעלים לא מציב גבולות. השי צו נכנס למיטה, ואף אחד לא מזיז אותו. הוא מקבל אוכל מהצלחת, אין בעיה. הוא קובע מתי ללכת ומתי לא, מצחיק. והכל נראה חמוד, עד שהכלב בן שלוש, הוא כבר קבע חוקים משלו, ומישהו מנסה לשנות אותם.

הפתרון הוא לא ענישה. הוא גבולות ברורים מהיום הראשון. מיטה, ספה, אוכל, דלתות, סדר קבלת אוכל. אם השי צו יודע מה החוקים, הוא רגוע. אם הוא לא יודע, הוא ימציא אותם בעצמו. והחוקים שהוא ימציא יהיו טובים עבורו, לאו דווקא עבורכם.

פרק שביעי: הבריאות והטיפוח

השי צו הוא גזע ברכיצפלי, כלומר בעל לוע קצר ופנים שטוחות. זה נותן לו את המראה החמוד שלו, אבל זה גם יוצר בעיות נשימה אמיתיות. צמצום פתחי האף, חך רך ארוך מדי, קנה נשימה צר, כל אלה מקשים על הנשימה, על ויסות החום, ועל השינה. בקיץ הישראלי, זה קריטי.

השי צו נוטה גם לבעיות עיניים. העיניים הגדולות והבולטות נפגעות בקלות. דמעת יתר, כתמים חומים סביב העיניים, קטרקט, גלאוקומה, כל אלה נפוצים בגזע. מחקר יפני מצא שהשי צו מהווה שישה עשר אחוזים מכלל מקרי הגלאוקומה בכלבים, למרות שהוא רק שמונה אחוזים מהאוכלוסייה.

מחלות לב, בעיקר מחלת המסתם המיטרלי, שכיחות בגזעים קטנים. ובנוסף, בעיות כבד, דלקות אוזניים, ואלרגיות עור. תוחלת החיים הממוצעת נעה בין אחת עשרה לחמש עשרה שנים, תלוי במחקר.

הטיפוח של השי צו הוא התחייבות רצינית. הפרווה הארוכה והכפולה מסתבכת ומתקלקלת בקלות. הברשה יומית היא חובה, לא אופציה. תספורת מקצועית כל שישה עד שמונה שבועות. ניקוי יומי של הקמטים מסביב לעיניים, כדי למנוע דלקות. ניקוי אוזניים קבוע, כי השיער שצומח בתוכן לוכד לכלוך. צחצוח שיניים יומי, כי מחלות חניכיים נפוצות בגזע.

פרק שמיני: איך לחיות עם שי צו

השי צו הוא כלב דירה מצוין, בתנאי שמבינים אותו. הוא קטן, לא הורס, נובח במידה כשהוא מאולף נכון, ומסתדר עם ילדים, כלבים אחרים, ואפילו חתולים.

אבל יש תנאים. הוא צריך גבולות ברורים, מהיום הראשון. מיטה, ספה, אוכל, דלתות, סדר. לא כי הוא רע, אלא כי הוא צריך לדעת מה הכללים. כשהוא יודע, הוא רגוע. כשהוא לא יודע, הוא ינסה לנהל.

הוא צריך הליכות יומיות, לא ארוכות, אבל קבועות. עשרים עד שלושים דקות בבוקר וערב. לא רק בשביל הפיפי. בשביל הגירוי, הריחות, החוויות. שי צו שיושב בבית כל היום בלי לצאת, הופך לחרדתי, נובח על כל רעש, וממציא לעצמו עבודה.

הוא לא צריך אילוף קשוח. הוא רגיש לטון, מגיב לחיזוקים חיוביים, ומבחין בין יחס הוגן ליחס לא הוגן. אוכל עובד מצוין כמוטיבציה. אבל שימו לב: הוא מבין מהר מה אתם רוצים, הוא פשוט צריך סיבה טובה לעשות את זה.

והכי חשוב: אל תתייחסו אליו כמו לאקססורי. הוא לא. הוא כלב שלם, עם אינסטינקטים, עם גאווה, ועם היסטוריה של אלף ושלוש מאות שנה מאחוריו. מי שמתייחס אליו ברצינות, מקבל את אחד הכלבים הכי נאמנים, הכי אוהבים, והכי אינטליגנטיים שיש.

הסוף: האריה הקטן שגר בבית

אז מי השי צו באמת? הוא לא אקססורי ולא סמרטוט. הוא לא אריה אמיתי, אבל גם לא סתם כלב קטן. הוא בניין עתיק של גנטיקה, תרבות, ואמונה, שנכנס לגוף קטן.

השי צו הוא תוצאה של מאות שנים שבהן בני אדם גידלו כלב להיות לוויה מושלם, אבל לא שכחו לתת לו תחושת ערך עצמי. הוא יודע מי הוא. הוא יודע מה מגיע לו. והוא לא מוכן להתקפל סתם כי אמרתם לו.

אם תתנו לו כבוד, גבולות, ואהבה, תקבלו כלב שישמור עליכם בנאמנות של אריה מיתולוגי, יסתכל עליכם בעיניים של בודהה, ויזכיר לכם כל יום למה כלבים ובני אדם חיים יחד. אבל אם תתייחסו אליו כמו לצעצוע, הוא יזכיר לכם, בנשיכה קטנה ומדויקת, שאתם טועים.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים