בולדוג צרפתי - הליצן שכמעט נחנק מההצלחה שלו

פרק ראשון: הכלב הכי פופולרי בעולם, והכי שנוי במחלוקת

בשנת 2023 קרה דבר שלא קרה שלושים ואחת שנים: הבולדוג הצרפתי עקף את הלברדור והפך לגזע הנרשם ביותר באמריקה. זו לא היסטוריה של אופנה חולפת. זה שיא של תהליך שהתחיל בבתי חרושת לתחרה באנגליה, עבר דרך בתי הבושת של פריז וצויר על בדים של טולוז-לוטרק, והסתיים על הברכיים של מחצית העולם המערבי.

ובכל זאת, אף גזע לא מעורר כל כך הרבה שאלות, ויכוחים ואזהרות. מצד אחד, הוא נחשב לכלב הדירה המושלם. מצד שני, וטרינרים מזהירים שהגזע הזה, כפי שהוא גדל היום, נושם בקושי, נולד בניתוח, וסובל ממחלות שגורמות לו סבל אמיתי.

שני הדברים נכונים. ומי שרוצה להבין את הבולדוג הצרפתי, חייב להבין את שניהם. כי זה סיפור על מה שקורה כשאנשים כל כך אוהבים מראה מסוים, שהם מוכנים לבנות אותו מחדש גנטית, בלי לשאול את הכלב אם הוא מסכים.

פרק שני: עובדי התחרה והכלבים הקטנים של נוטינגהאם

הסיפור מתחיל לא בצרפת. הוא מתחיל באנגליה, במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה.

באותה תקופה, הבולדוג האנגלי הישן היה כלב אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים היום. הוא שימש לקרבות עם שוורים וכלבים, ספורט דמים שנאסר באנגליה ב-1835. אחרי האיסור, מגדלים אנגלים התחילו לחפש כיוון חדש. הם חיפשו כלב קטן יותר, שקט יותר, מתאים יותר לחיים לצד בני אדם. כך נוצר הטוי בולדוג, כלב במשקל שבעה עד אחד עשר קילו, שנראה כמו בולדוג מוקטן.

במקביל, קרה מהפך חברתי. המהפכה התעשייתית הכתה בעובדי התחרה של נוטינגהאם. מפעלים גדולים חדשים הוקמו בנורמנדי, בצרפת, ועובדים אנגלים רבים היגרו דרומה לחפש פרנסה. הם לקחו איתם את הדבר היחיד שהיה להם: את הכלבים הקטנים שלהם.

בצרפת, הכלבים האלה קיבלו חיים חדשים. מגדלים צרפתים מצאו אותם מקסימים, ובעיקר הבינו שיש להם פוטנציאל מסחרי. מגדלים באנגליה, שגידלו טוי בולדוגים, גילו מהר מאוד שיש ביקוש גדול בצד השני של התעלה, והתחילו לשלוח לצרפת את הכלבים שהיו קטנים מדי, או עם "פגמים" כמו אוזניים זקופות. עד 1860, כמעט לא נשארו טוי בולדוגים באנגליה. כולם הלכו לצרפת.

החלק הזה של הסיפור הוא כבר לקח. הכלב שלא עמד בסטנדרטים של אנגליה, נמצא יקר ערך בצרפת. מה שנחשב שם לפגם, אוזניים זקופות, הפך כאן לסגנון. וזה לא המקרה האחרון בהיסטוריה שבו ה"פגם" של אתמול הפך לסימן ההיכר של היום.

פרק שלישי: אוזני העטלף והתערובת שהפכה לגזע

בצרפת, הטוי בולדוגים לא נשארו כמו שהיו. הם עברו הכלאות עם כלבים מקומיים. ההיסטוריונים של הגזע לא מסכימים על ההרכב המדויק, אבל ההסכמה הכללית היא שטריירים קטנים ופאגים נכנסו לתערובת. מהטריירים הגיעה כנראה האוזן הזקופה, שטוחה ורחבה. מהפאג הגיעו העיניים הבולטות, הראש העגול והזנב המפותל.

התוצאה הייתה כלב חדש. לא בולדוג מוקטן, אלא משהו אחר לגמרי. ראש גדול ורבוע, אוזניים עומדות כמו כנפי עטלף, גוף קומפקטי, רגליים קצרות, ופרצוף כל כך אקספרסיבי שאי אפשר שלא לחייך אליו.

השם שניתן לו, בולדוג צרפתי, הוא עיוות של המילים "כדור" ו"מסטיף". כלב בצורת כדור, מהמשפחה המולוסרית. אבל במציאות, הוא כבר לא היה מסטיף בכלל. הוא היה כלב לוויה טהור.

וכאן חשוב לעצור. כי זה הרגע שבו נוצרה התמיהה שכולנו מכירים. אנשים רואים את השם "בולדוג" וחושבים שהם קונים בולדוג קטן. אבל הבולדוג הצרפתי הוא לא העתק מוקטן של הבולדוג האנגלי. הוא תוצר של מסלול רבייה אחר לגמרי, עם אופי אחר לגמרי. הבולדוג האנגלי נוצר למלחמה בזירות. הבולדוג הצרפתי נוצר לשבת על הברכיים.

פרק רביעי: מהמעמד הנמוך לארמונות

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, הבולדוג הצרפתי היה הלהיט של פריז. אבל לא בדיוק במקומות שההיסטוריה הרשמית אוהבת לספר.

הכלבים האלה היו אהובים במיוחד על נשות ליווי פריזאיות, והופיעו בתמונות ארוטיות לצדן. הם גם היו כלבי הסטטוס של הבוהמה, האמנים, הסופרים ומעצבי האופנה. הצייר אנרי דה טולוז-לוטרק צייר אותם. אדגר דגה צייר אותם. במובן מסוים, הבולדוג הצרפתי היה כלב הבית הראשון של עולם האופנה, עוד לפני שהמילה "אינסטגרם" הייתה קיימת.

המוניטין הזה, של כלב שמזוהה עם בתי בושת, כמעט הרס את הגזע. אבל אז קרה המהפך. המלך האדוארד השביעי של אנגליה קנה בולדוג צרפתי לבן עם אוזני עטלף. פתאום, מה שהיה כלב של המעמד הנמוך והבוהמה, הפך לכלב של המלכים. נסיכות אירופיות, כולל בנות הצאר הרוסי, צולמו עם בולדוגים צרפתיים. האמריקאים נכנסו לתמונה ב-1885, ומיליונרים כמו משפחת רוקפלר ומורגן שילמו עד שלושת אלפים דולר על כלב בודד, סכום עצום לאותה תקופה.

ההיסטוריה הזאת חשובה, כי היא מסבירה משהו על האופי. הבולדוג הצרפתי נולד ככלב של בני אדם. הוא לא שרד בטבע, לא צד, לא רעה, לא שמר על עדרים. הוא שרד בזכות היכולת שלו לשמח אנשים. כל הברירה, כל דור, בחרה בכלבים שרצו להיות קרובים לאנשים, שהבינו מצב רוח אנושי, שידעו להצחיק.

פרק חמישי: איך התפקיד מעצב את האופי

עכשיו אנחנו מגיעים ללב העניין. מה זה אומר בפועל לחיות עם כלב שנבנה במשך מאה וחמישים שנה רק כדי להיות לוויה?

הרעב האנושי. הבולדוג הצרפתי הוא אחד הכלבים הכי חברתיים שיש. הוא לא רוצה סתם להיות בנוכחות שלכם. הוא רוצה להיות עליכם. הוא יעקוב אחריכם מחדר לחדר, יניח את הראש על הרגל, יסתכל עליכם בעיניים במשך שעות. זה לא דבקות. זה התפקיד. כלב שנבחר במשך דורות להיות על ברכי אדם, לא יודע להיות אחרת.

יצר הציד המבוטל. אחד הדברים המפתיעים בבולדוג הצרפתי הוא כמה אין לו אינסטינקטים של כלב עבודה. כמעט בלתי אפשרי לראות בולדוג צרפתי רודף אחרי ארנבת, ציפור או חתול. יצר הטרף שלו כמעט בוטל סלקטיבית. הוא לא כלב שמירה, לא כלב ציד, לא כלב רעייה. הוא אפילו לא רטריבר. הוא כלב שהאדם ממש מחק ממנו את יצרי העבודה. זה מה שהופך אותו לכלב דירה כל כך טוב: אין לו שום דחף שמתנגש עם החיים בבית.

העקשנות. יש צד הפוך למטבע. כלב שנבחר להיות לוויה, לא נבחר להיות עובד. הוא לא נבחר לפי נהיגות, נכונות לרצות, או יכולת אילוף. הבולדוג הצרפתי מבין מצוין מה אתם רוצים ממנו. הוא פשוט לא תמיד רואה סיבה לעשות את זה. הוא יבדוק מה יש בתמורה. ואם התמורה לא מעניינת אותו, הוא יישב ויסתכל עליכם, עם הפרצוף הכי חמוד בעולם, ועושה בדיוק מה שבא לו.

העדינות שמפתיעה. למרות המראה המסיבי, הבולדוג הצרפתי הוא כלב רך. הוא לא נבנה לתוקפנות. הוא ינבח על דלת, אבל בדרך כלל יחזור לישון תוך דקה. עם ילדים הוא סבלני בצורה נדירה, כל עוד מכבדים אותו. הוא לא נושך כדי לנצח. הוא נושך רק כשהוא במצוקה אמיתית, וזה הנקודה הכי חשובה בסיפור הזה.

פרק שישי: סיפור מהשטח - מרסל והנשיכה שלא הייתה נשיכה

לפני שלוש שנים הגיעה אליי משפחה מרמת השרון. היה להם בולדוג צרפתי בן שנתיים בשם מרסל, כלב יפהפה עם אוזני עטלף מושלמות.

הבעיה: מרסל נושך. הוא נשך את האבא בפעם השנייה תוך חודש. האבא הגיע עם צלקת טרייה על האמה. המשפחה דיברה על למסור אותו.

שאלתי מה קרה רגע לפני כל נשיכה. הסתבר שהאבא ניסה להזיז את מרסל מהספה בדחיפה פיזית. וכמה דקות לפני זה, מרסל חזר מטיול של ארבעים וחמש דקות בחום. הנשימה שלו כבדה. העיניים אדומות. הלשון בחוץ.

האבא לא ראה סימני אזהרה, כי הוא לא חיפש אותם. הוא ראה "עיקשות" של בולדוג. אני ראיתי כלב במצוקה נשימתית, שנוגעים בו כשהוא מותש.

הבולדוג הצרפתי, עם הלוע הקצר שלו, מגיע לסף עומס חום הרבה יותר מהר מכלב רגיל. כשהנשימה נפגעת, כל מערכת העצבים נכנסת למצב הישרדות. כלב כזה לא "עיקש". הוא בלחץ. וכלב בלחץ נשימתי נושך.

הפתרון היה פשוט: ללמד את המשפחה לזהות סימני עומס חום, לקצר טיולים בקיץ לעשרים דקות, לתת למרסל לישון בחדר ממוזג, ולהפסיק לגעת בו כשהוא ישן או מותש. שלושה שבועות אחר כך, אפס נשיכות.

הלקח, במשפט אחד: רוב מה שנראה כמו תוקפנות אצל בולדוג צרפתי הוא בעצם מצוקה נשימתית שמתפרשת לא נכון. הכלב לא צריך אילוף. הוא צריך אוויר.

פרק שביעי: הצד האפל של הפופולריות

ועכשיו, לחלק שקשה להגיד אבל חייבים להגיד.

הבולדוג הצרפתי המודרני הוא תוצאה של ברירה שניסתה להעצים את המראה, לפעמים על חשבון הבריאות. הלוע הקצר, הפרצוף השטוח, הראש הגדול, כל אלה הם המאפיינים שאנשים אוהבים. וכל אלה גם גורמים לבעיות.

המצב שנקרא תסמונת דרכי הנשימה של גולגולת קצרה, או בשמו המוכר, בעיית הנשימה של הבולדוג, הוא הנפוץ והחמור שבהם. מחקר בריטי שהשווה את הבולדוג הצרפתי לכלל אוכלוסיית הכלבים מצא שצמצום פתחי הנאדים באף מופיע בגזע פי ארבעים ושתיים יותר מאשר בכלבים רגילים, ותסמונת הנשימה פי שלושים יותר. מחקר אחר, שבדק אלפיים מאתיים עשרים ושמונה בולדוגים צרפתיים, מצא ששבעים ושניים אחוזים מהם סבלו מלפחות בעיה רפואית אחת מתועדת, כשבעיות העור היו הקבוצה הנפוצה ביותר.

וזה לא נגמר בנשימה. הבולדוג הצרפתי נוטה לפריקת פיקה, לבעיות בחוליות עמוד השדרה, לדלקות אוזניים, לאלרגיות עור, לקטרקט ולמחלות עור תורשתיות. יותר משמונים אחוז מההמלטות של הגזע מתבצעות בניתוח קיסרי, כי הראש הגדול של הגור לא עובר בתעלת הלידה של האמא. מחקר יפני מצא שהגזע הזה הוא בעל תוחלת החיים הנמוכה ביותר מבין כל הגזעים שנבדקו.

בגלל כל אלה, חלק מחברות התעופה אוסרות על הובלת בולדוגים צרפתיים במטען המטוסים, בגלל מקרי מוות בטיסות. ובחלק ממדינות אירופה, גידול כלבים קצרי אף עבר רגולציה, כשהמטרה היא למנוע גידול של כלבים שאינם יכולים לנשום כראוי.

הנקודה שאני רוצה להעביר היא לא "אל תקנו בולדוג צרפתי". הנקודה היא: תבינו מה אתם קונים. יש מגדלים אחראיים שבודקים את פתחי הנשימה של ההורים, מתעקשים על מבנה מאוזן, ומעדיפים בריאות על פני קיצוניות במראה. ויש מפעלי גורים שמגדלים לפרצוף הכי שטוח שיש, כי זה מה שנמכר. בחרו עם הראש, לא רק עם הלב.

פרק שמיני: המיתוסים שמנהלים את השוק

"זה בולדוג, אז הוא מסוכן." האמת היא שהבולדוג הצרפתי הוא אחד הגזעים הבטוחים ביותר בעולם. יצר הקרב שלו כמעט בוטל. הוא לא יוזם קרבות, מעדיף נסיגה, ובדרך כלל גם לא יודע להילחם. המורשת הלוחמת של הבולדוג האנגלי לא עברה אליו.

"זה בולדוג, אז הוא צריך אילוף קשוח." בדיוק ההפך. בולדוג צרפתי שקושרים עליו או צועקים עליו נשבר. הוא ייכנס להתבצרות, יפסיק לשתף פעולה, ויסגור את עצמו. שיטות קשות הורסות אותו. עקביות, חיזוקים חיוביים וחזרות קצרות עובדים איתו הרבה יותר טוב.

"הוא לא צריך להתעמל." הוא לא צריך עשרה קילומטר ביום, נכון. אבל הוא צריך תנועה יומית קצובה, במיוחד כדי לשמור על המשקל. כל קילו עודף נופל ישירות על עמוד שדרה קצר, מפרקים קטנים ומערכת נשימה שכבר עמוסה.

"הנחירות שלו נורמליות." נחירות קלות, חלק מהמבנה. אבל נחירות רועשות, נשימה כבדה, לשון כחלחלה אחרי מאמץ, או התמוטטות אחרי טיול קצר, אלה לא נורמליים. אלה סימני מצוקה שדורשים וטרינר.

פרק תשיעי: איך לחיות עם בולדוג צרפתי

הבולדוג הצרפתי הוא אחד מכלבי הדירה הטובים בעולם, בתנאי שמבינים את הגבולות שלו.

חום הוא האויב הגדול ביותר שלו. בישראל, זה קריטי. טיולים ארוכים בקיץ, השארה ברכב אפילו לדקות, הליכה על אספלט חם, כל אלה מסוכנים לו במיוחד. הבולדוג הצרפתי לא יכול לווסת חום כמו כלבים אחרים, כי הוא מתנשם דרך לוע קצר. מזגן בקיץ הוא לא מותרות. הוא צורך בסיסי.

הוא גם כלב שחייב חברה. הוא סובל מאוד מבדידות, ונוטה לחרדת נטישה אם משאירים אותו לבד שעות רבות. הוא לא כלב חצר. הוא לא כלב שנועל בדירה שמונה שעות ביום בלי לראות נפש חיה. הוא צריך להיות חלק מהחיים.

הטיפוח שלו דורש תשומת לב: ניקוי קפלי הפנים כמעט כל יום, כדי למנוע דלקות עור, והברשה קבועה. האוכל צריך להיות מדוד, כי הוא אוכל ללא הפסקה. וצריך להבין את האופי: אילוף איתו זה משא ומתן, לא הוראה. הוא יסכים לעשות משהו אם תראו לו שזה משתלם לו. וזה בסדר. זה חלק מהקסם שלו.

הסוף: הליצן שהצליח יותר מדי

הבולדוג הצרפתי הוא אחד הגזעים המיוחדים ביותר בתולדות הכלבים. הוא היחיד שנוצר, פשוטו כמשמעו, כדי לשמח אנשים. אין לו עבודה אחרת. אין לו אינסטינקט אחר. הוא המציא את עצמו מחדש ככלב של בן אדם, ונשאר כזה.

הבעיה היא לא בגזע. הבעיה היא בהצלחה שלו. ככל שהפך לפופולרי יותר, כך גדל הפיתוי לגדל אותו לקיצוניות, לשטוח את הפרצוף עוד יותר, לקצר את הרגליים עוד יותר, בלי לשאול אם הוא יכול לנשום. מי שבוחר בבולדוג צרפתי היום, בוחר גם במאבק נגד המגמה הזאת. הוא בוחר מגדל אחראי, בודק את בריאות ההורים, ומסרב לקבל פרצוף חמוד על חשבון נשימה תקינה.

ומי שמוכן לעשות את זה, מקבל את אחד הכלבים הכי מצחיקים, הכי אוהבים, הכי חברתיים שיש. כלב שלא צריך פארק ענק, לא צריך שטח, לא צריך אינסטינקט של עבודה. כלב שצריך רק דבר אחד: אתכם. כלב שישכב על הברכיים שלכם בערב, יסתכל עליכם בעיניים גדולות, ויזכיר לכם למה בני אדם וכלבים חיו יחד מלכתחילה.

כי בסופו של דבר, זה כל הסיפור של הבולדוג הצרפתי. כלב שנבנה כדי לאהוב ולהיאהב. כל השאר, הרעש, הנחירות, העקשנות, זה רק הפרטים הקטנים שעושים אותו כל כך אנושי.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים