מלטז : הענן הלבן שנולד לחיבוק, ומנהל את הבית

פרק ראשון: הכלב הכי עתיק, עם התפקיד הכי פשוט

המלטז הוא אחד מגזעי הכלבים העתיקים בעולם. לא אחד הוותיקים: הוותיק מבין כלבי הלוויה. על אמפורה יוונית מהמאה החמישית לפני הספירה, שנמצאה באיטליה, מצויר כלב קטן עם פרווה לבנה וארוכה שנראה כמו מלטז מודרני. אריסטו, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, הזכיר כלב בשם "Melitae", ופליניוס הזקן תיאר אותו מאות שנים אחר כך.

כלומר, כשהביגל עוד היה מושג, כשהבורדר קולי עוד רעה כבשים אקראיות, המלטז כבר ישב על ברכיים של בני אצולה. הרומאים אהבו אותו. קליגולה החזיק מלטזים. האצולה האנגלית אימצה אותו במאה ה-16. ב-1888 הוא הוכר במועדון האמריקני לכלבנות.

אבל יש כאן פרט קריטי שרוב האנשים מפספסים. המלטז לא נולד ככלב ציד, רועים, שמירה או לחימה. הוא נולד לשבת על הברכיים ולהסתכל בעיניים גדולות. זה לא חיסרון. זאת הנקודה.

התפקיד שלו, במשך 2,000 שנה, היה להיות קרוב. קרוב זה התפקיד. קרבה זו הגנטיקה. ולכן הוא פיתח את הדבר הכי מסוכן שיש בכלב לוויה: חיבור כמעט חולני לבעלים, וערנות יתר לכל מה שקורה סביבו.

פרק שני: מה קורה כשמתייחסים לכלב בלי ברצינות

אני פוגש מלטזים כל שבוע. והבעיה כמעט תמיד זהה: מישהו קנה כלב קטן וחשב שהוא לא צריך גבולות.

"זה כלב קטן, הוא לא מסוכן, אז למה להתעקש עם חינוך?"

הגודל לא מגדיר את היצר. המלטז נושא 2,000 שנה של גנטיקה של כלב לוויה עילית. ובגלל שאנשים לא מתייחסים אליו ברצינות, הוא הפך לאחד הגזעים הכי מפונקים, הכי נבחניים והכי טריטוריאליים בישראל. זה לא באשמתו. זה באשמת הבעלים.

וחבל, כי המלטז הוא גם אחד הגזעים הכי חכמים והכי מותאמים לחיי דירה שיש. הוא לא צריך גינה, לא צריך שעות של ריצה, ומסתפק בקרבה שלכם. כל התכונות האלה הופכות אותו למועמד מושלם למגורים בעיר. הבעיה מתחילה רק כשהקרבה הופכת לתלות, והערנות הופכת לניהול.

המלטז מחובר אליכם ברמה כמעט חולנית. הוא ערני לכל רעש, לכל דפיקה, לכל זר. כששני היצרים האלה, החיבור והערנות, מתחברים בלי גבולות, אתם מקבלים מלטז שנובח על כל דבר ומגן עליכם מפני כולם. וזה נראה מצחיק מבחוץ, כלב 3 קילו נובח על כל העולם. עד שהוא נושך. ונשיכה של מלטז, גם אם קטנה, זה עדיין נשיכה.

פרק שלישי: סיפור מהשטח : לונה ומיכל

מיכל הגיעה אליי עם לונה, מלטזית בת שנתיים. מיכל לא יכלה יותר. לונה נבחה על כל רעש במסדרון, נשכה את הדוור, ולא נתנה לאף אחד להתקרב למיכל.

מיכל אמרה: "היא מגוננת עליי."

אמרתי לה: "לונה לא מגוננת עלייך. לונה מנהלת אותך."

המלטזית הזאת זיהתה שמיכל מפחדת מרעשים, והיא לקחה על עצמה תפקיד של שומרת. תפקיד שהיא לא מתאימה לו, אבל היא מילאה אותו מתוך יצר טריטוריאלי גבוה. היא לא עשתה את זה מתוך אהבה. היא עשתה את זה כי מישהו היה צריך לקחת אחריות, והיא לקחה.

השינוי לא התחיל עם לונה. הוא התחיל עם מיכל. הפסקנו לתת ללונה את הפריבילגיה "להגן". מיכל יצאה ראשונה מהדלת. מיכל אכלה קודם. מיכל קבעה מתי נכנסים אורחים. לונה הורדה מתפקיד הביטחונית.

תוך שלושה שבועות, לונה הפסיקה לנשוך.

השורה התחתונה: המלטז שלך לא מגן עליך. הוא מנהל אותך. תחזיר את ההגה לידיים שלך.

פרק רביעי: איך התפקיד מעצב את האופי

המלטז שייך למשפחת הבישונים, קבוצת כלבים לבנים קטנים שהופצה ברחבי הים התיכון על ידי סוחרים ומלחים. קרוביו הקרובים: הבישון פריז, ההוואנזי, הבולונז והקוטון דה טולאר. כולם נולדו לאותו תפקיד: לוויה, חום, קרבה.

הברירה הטבעית, או ליתר דיוק הברירה המלאכותית, עיצבה אצל המלטז תכונות ספציפיות מאוד.

הראשונה: רך, לא טורף. המלטז כמעט איבד את רצף הטריפה. הוא יראה עכבר, ירוץ אחריו לרגע, אולי ינסה להביא אותו לפה. אבל הוא לא יהרוג, לא יפרק, לא יאכל. הסלקציה ללוויה ביטלה את שלבי ההרג. הלסת שלו חלשה, ונבנתה לנשיאת צעצועים, לא לתפיסת טרף.

השנייה: קשר עמוק לבני אדם. המלטז רוצה להיות קרוב. זה ה-DNA שלו. הוא יחפש אתכם, יישב עליכם, יסתכל עליכם. זה קסם, וזו גם מלכודת. כי קשר כזה, בלי מנהיגות, הופך לתלות חולנית.

השלישית: ערנות. המלטז קשוב לכל שינוי בסביבה. הוא נובח. הרבה. זה התפקיד שלו. כלב לוויה קטן וחמוד נובח כי הוא הקטן, והוא למד שבמשך אלפי שנים, הנביחה היא הדרך היחידה שלו להזהיר. הבעיה היא שרוב הבעלים לא מלמדים אותו מתי לשתוק.

פרק חמישי: מלטז מול בישון פריז

כשאנשים שואלים אותי מה ההבדל בין מלטז לבישון פריז, אני עונה בקצרה: החיבור.

הבישון פריז הוא שובב, חברותי, נלהב לרצות. הוא מתחבר אליכם, אבל הוא גם אוהב את העולם. המלטז הוא חד, ערמומי, תלותי. הוא מתחבר אליכם עד הסוף, ולפעמים זה הדבר היחיד שמעניין אותו.

הפרווה מספרת את הסיפור. למלטז יש שיער חלק, משיי, נופל. לבישון פריז שיער מתולתל, קפיצי, נפוח. אבל ההבדל האמיתי הוא בראש: המלטז הוא הערמומי של המשפחה. הוא יבדוק מה אתם רוצים, יחשוב אם שווה לעשות את זה, ויחליט. הבישון פשוט ישמח לעשות.

פרק שישי: איך לחיות עם מלטז

המלטז הוא כלב נהדר, בתנאי שמבינים מה הוא צריך.

הבריאות שלו, אגב, היא סיפור מעניין בפני עצמו. תוחלת החיים של המלטז, 12 עד 15 שנים, היא מהארוכות בגזעי הכלבים. כלב ששרד 2,000 שנה כבן לוויה למד לשרוד. אבל יש לו חולשות: השיניים. לסת קטנה ושיניים צפופות זה מתכון לאבנית ודלקות חניכיים. כמעט כל מלטז מעל גיל חמש צריך טיפול שיניים מקצועי. וגם הברכיים: פיקת ברך פרוקה היא תופעה מוכרת בגזע. קפיצה מהספה, טיפוס על רהיטים, אלה דברים שגובים מחיר. ועוד משהו: העיניים. המלטז נוטה לבעיות עיניים תורשתיות, מקרנית יבשה ועד קטרקט בגיל מבוגר. אלו בעיות שאפשר לטפל בהן אם מגלים מוקדם.

גבולות. זה הדבר הראשון והחשוב ביותר. המלטז צריך חוקים ברורים מהרגע הראשון. לא להרים אותו כשהוא נובח. לא "להגן" עליו מפני כל דבר. לא לאפשר לו לקחת אחריות על הבית. ככל שתתייחסו אליו ברצינות מוקדם יותר, כך תחסכו לעצמכם שנה של נביחות ונשיכות.

פעילות. המלטז צריך הליכות יומיות אמיתיות, לא "יציאה לחצר". 30 דקות בבוקר, 20 בערב. הוא לא אנרגטי כמו בורדר קולי, אבל שעמום מוביל אצלו ישר לנביחות והרס.

גירוי מנטלי. המלטז חכם ומשתעמם מהר. חידות אוכל, חיפוש חטיפים, משחקי חשיבה. אימון חוזר כמו "שב, ארצה, שב, ארצה" מאבד אותו תוך שלוש דקות. צריך לגוון: פקודה, משחק, פקודה, פרס.

טיפוח. פרוות המלטז היא שיער, לא פרווה. אין פרווה תחתית, ולכן הנשירה מינימלית, אבל לא אפסית. ההברשה חייבת להיות יומית, אחרת השיער מסתבך. ושיניים: המלטז נוטה לאבנית ודלקות חניכיים. צחצוח קבוע הוא חובה.

פרק שביעי: מיתוסים שנשארים

"המלטז לא משיר בכלל." לא נכון. הפרווה היא שיער, הנשירה מינימלית, אבל השערות נתפסות בפרווה הארוכה. מי שמטפח אותו נכון רואה נשירה.

"המלטז מצוין עם ילדים קטנים." תלוי בילד וביחס. המלטז קטן ושברירי. ילד שמושך לו באוזן או באוכל עלול לקבל נשיכה רפלקסיבית. המלטז לא סובל טירונות ילדותית. המלצה שלי: בית עם ילדים, זה נהדר, אבל עם השגחה.

"המלטז רועד כי קר לו." לא תמיד. המלטז רועד גם מהתרגשות, מחרדה, ולפעמים מתסמונת שנקראת רעד לבן, שמגיבה לטיפול וטרינרי. אל תעטפו אותו בשמיכה בלי לבדוק מה הסיבה.

הסוף: מי המלטז באמת

המלטז הוא לא טרייר. הוא לא צייד. הוא לא שומר. הוא כלב לוויה טהור, עם 2,000 שנות ניסיון בתפקיד.

מה שהוא כן: חכם, ערמומי, מחובר, ונאמן בלי גבולות. הוא ישמח אתכם, יישב עליכם, ויבין אתכם לפני שתסיימו את המשפט. אבל הוא גם ינסה לנהל אתכם אם תיתנו לו, כי כלב שלא מקבל מנהיגות לוקח אותה לעצמו.

הסוד לחיים טובים עם מלטז הוא לא לאהוב אותו פחות. זה להתייחס אליו ברצינות. גבולות ברורים, פעילות, גירוי, ובעלים שמבין שהגודל לא קובע.

עשו את זה, ותקבלו את אחד הכלבים הכי מהנים, הכי חכמים והכי נאמנים שיש. תתייחסו אליו כמו אל בובה, והוא יחזיר לכם ניהול ביתי מלא, עם נביחות מלוות.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים