סגוג'יו איטלקי חלק-שיער (Segugio Italiano a Pelo Raso) — כלב הריח בן אלפיים השנים

הסגוג'יו איטלקי חלק-שיער הוא אחד מגזעי כלבי הציד העתיקים ביותר באירופה, וכשמסתכלים עליו אפשר ממש לראות את ההיסטוריה. שורשיו נמתחים אל איטליה של לפני אלפיים שנה, אל כלבי הציד של האטרוסקים והרומאים, אלה שחקקו בפסלים ובציורי קיר מהמאה הראשונה והשנייה לספירה. כבר אז, לפני שהתקנים המודרניים נכתבו, היה ברור שיש כאן טיפוס ייחודי של כלב ריח, כלב עמוק חזה, ארוך אוזן, שנבנה כדי לעקוב אחר עקבות בשקט ובהתמדה. השם סגוג'יו מגיע מהמילה הלטינית סגוסיוס, שפירושה כלב ריח עוקב. לא צריך יותר מזה כדי להבין מה המהות של הגזע הזה.

אבל בואו נדבר על האף. ככלב ריח קלאסי, מה שמניע את הסגוג'יו מעל לכל הוא האף. לא אינטליגנציה, לא צייתנות, לא רצון לרצות את הבעלים. האף. אצל הסגוג'יו, האף הוא מנוע החיים, מערכת ההפעלה המרכזית, הדרך שבה הוא מבין את העולם. כשכלב כזה עוקב אחר ריח, הוא פשוט לא שומע שום דבר אחר. אני תמיד אומר שבעבודה עם גזעים מהסוג הזה, אי אפשר לקחת את זה אישית. זה לא עקשנות לשמה, זה לא חוסר כבוד. זה מי שהוא. במשך אלפי שנים, הכלב שנעצר באמצע המרדף כי בעליו קרא לו היה כלב לא מוצלח. מי ששרדו והתרבו היו אלה שהמשיכו לעקוב, שהתמידו, שלא ויתרו על הריח גם כשהצייד קרא להם לחזור.

במשך מאות שנים, האיטלקים פיתחו את הסגוג'יו באזורים כמו טוסקנה, אומבריה, לאציו ומארקה. אלה אזורים של גבעות מכוסות חורש ים תיכוני, שיחים צפופים, סלעים, שמש קופחת. לא מדובר בכלב לוקסוס של אצולה שיושב על כריות משי. מדובר בכלב עבודה של ממש, שעבד בחבורות של שישה עד עשרים כלבים, רץ שעות על גבי שעות, עשה זאת תחת שמש איטלקית לוהטת, ולא הפסיק עד שהארנבת או חזיר הבר ניצודו. ההתמחות שלו היא לא במהירות. מי שצריך מהירות ילך לגרייהאונד או לוויפט. הסגוג'יו מתמחה בהתמדה. הוא עוקב שעה, שעתיים, שש שעות. הוא לא מוותר. ברגע שהוא עולה על עקבות ריח, אפילו ריח ישן וקר, הוא יכול להמשיך לשם דקות ארוכות. זה מה שנקרא "אף קר": היכולת להרים עקבות ישנות ולהמשיך איתן בלי להתייאש.

הקול של הסגוג'יו הוא אחד הדברים הכי ייחודיים בו. ציידים איטלקים קוראים לזה קנטו, שירה. הנביחה שלו עמוקה, נושאת למרחקים, ובעלת איכות מלודית נדירה. ציידים מנוסים יכלו לזהות כלב בודד בלהקה לפי הנביחה שלו. כשאני חושב על זה, אני מבין שהנביחה הזאת אינה רעש סתמי. היא כלי תקשורת מתוחכם. היא אומרת לחברי הלהקה איפה אני, היא אומרת לצייד לאן לבוא, היא אומרת לטרף שאני כאן ולא הולך לשום מקום. אלא שהנביחה הזאת לא נשארת בשטח. הסגוג'יו מביא אותה הביתה. זה אומר שאם אתם גרים בדירה עם שכנים קרובים, עצה שלי: תחשבו שוב. הכלב הזה נובח, נוהם, מיילל ושר. זאת לא בעיה התנהגותית, זאת האנטומיה הנפשית שלו. הוא נבנה כדי להשמיע קול, והקול הזה חזק, עמוק, ומתמשך.

מבחינת אופי, הסגוג'יו הוא כלב עדין, נאמן ורגיש למשפחה, אבל הגישה שלו לחיים שונה מהותית משל רועה גרמני או לברדור. הוא לא רץ לעשות מה שמבקשים ממנו. הוא שוקל, מריח, בודק, ורק אז אולי מחליט לשתף פעולה. בעבודה עם גזעים כאלה, הדבר הכי חשוב הוא להבין את המוטיבציה. אצל הסגוג'יו, המוטיבציה הראשונה במעלה היא אוכל. הוא מונע על ידי אוכל ברמה שקשה לתאר. זה הופך את האימון לקל יחסית, בתנאי שיש לכם חטיפים טובים, אבל גם הופך אותו לאמן בטיפוס על משטחים, גניבת אוכל מהשיש, פתיחת ארונות, וכל מה שקשור לאוכל. אצלי בטיפול, אני אומר לבעלים של גזעים כאלה שהמטבח צריך להיות מאובטח כמו כספת. אם יש אוכל על השיש, הסגוג'יו ימצא דרך להגיע אליו. זה לא חוסר חינוך, זה דחף הישרדותי שהשתכלל במשך דורות.

אבל יש גם צד מורכב יותר. הסגוג'יו רגיש. לא תמיד רואים את זה במבט ראשון, כי הוא נראה כמו כלב עבודה קשוח, אבל הוא כלב שמגיב לטון הדיבור, לאווירה בבית, ליחס שמקבל. חינוך קשה, צעקות, ענישה פיזית: זה לא עובד איתו. הוא פשוט נכבה. נסוג. מאבד עניין. בעבודה, אני רואה כלבים כאלה שהופכים לפאסיביים ומנותקים אחרי טיפול לא נכון. לעומת זאת, חיזוקים חיוביים, עקביות וסבלנות: אלה מפתחות את הפוטנציאל האמיתי שלו. כמו כלבי ריח רבים, הסגוג'יו לומד לאט אבל באמת. מה שהוא לומד, הוא לא שוכח. זה יתרון עצום אם מלמדים אותו נכון מההתחלה, אבל חיסרון גדול אם מלמדים אותו בטעויות: קשה לתקן הרגלים רעים אצל כלב כזה.

הצורך החברתי שלו גבוה מאוד. דורות של ציד בחבורה יצרו כלב שלא טוב לו לבד. הוא צריך להיות חלק מהמשפחה, חלק מהחבורה. אם משאירים אותו לבד שעות ארוכות, הוא עלול לפתח חרדת נטישה, להרוס רהיטים, לחפור, ליילל. זה לא כלב לחצר. הוא כלב לבית, ליד האנשים שלו. עם ילדים, הוא בדרך כלל מצוין: סבלני, עדין, אוהב לשחק. עם כלבים אחרים, הוא אחד החברתיים שיש. הלהקה היא חלק מהזהות שלו. רוב הסגוג'יו מסתדרים נהדר עם כלבים אחרים, גם כאלה שלא גדלו איתם, כי האינסטינקט החברתי כל כך חזק.

מי שאוהב כלבי ריח מכיר את הדואליות הזאת, ואצל הסגוג'יו היא חזקה במיוחד. בבית, כשהצרכים שלו מסופקים, הוא יכול להיות רגוע, שקט, כמעט עצלן, שוכב על הספה ומשקיף על המשפחה בעיניים מלנכוליות. אבל הרגע שהוא מריח ריח מעניין, או יוצא לשטח, או שומע את השריקה של ההתחלה, זה כמו שנדלק בו מתג. הוא הופך להיות כלב אחר לגמרי: ערני, מרוכז, פועם באנרגיה, נחוש. כלבי ריח עובדים קשה מאוד בשטח, ולכן הם גם יודעים לנוח עמוק בבית. זה יתרון גדול למי שמבין אותו, ובלבול גדול למי שמצפה לכלב שיהיה דביק בכל רגע. הסגוג'יו לא צריך לצאת לריצה מטורפת פעמיים ביום, הוא צריך עבודה שמעסיקה את הראש. שעה של ריצה ליד אופניים לא תרגיע אותו כמו חצי שעה של חיפוש ריח ביער או בחצר, כי העבודה שהאף עושה היא הגירוי האמיתי של הגזע הזה.

אבל עם חיות מחמד אחרות, הסיפור שונה. חתולים, ארנבים, מכרסמים, אפילו כלבים קטנים שרצים: דחף הציד עמוק מדי. אי אפשר לבטל אותו באילוף. אני לא אומר שאי אפשר לחיות עם חתול באותו בית, אבל זה דורש ניהול קפדני, הפרדה, פיקוח, ולעולם לא באמת אפשר לסמוך עליו בלי השגחה. הריח של חתול בורח הוא בדיוק אותו גירוי שאליו נבנה הכלב הזה במשך אלפי שנים. הטבע תמיד ינצח בסוף.

מבחינה פיזית, הסגוג'יו חלק-השיער הוא כלב בגודל בינוני. גובהו 50 עד 58 סנטימטרים, ומשקלו 16 עד 28 קילוגרמים. המבנה שלו מעט ארוך מגבוה, מה שנותן לו מראה אתלטי ומאוזן שנבנה לסבולת ולא למהירות מתפרצת. החזה עמוק, מגיע עד גובה המרפקים, ומספק קיבולת ריאות מעולה. הרגליים ישרות וחזקות, הכפות קומפקטיות וחזקות כמו כפות חתול. הראש אצילי עם עיניים כהות וגדולות שמביעות מבט כמעט מלנכולי, רך ועדין: זה אחד הסימנים המזהים הכי חזקים של הגזע. האוזניים ארוכות, נמוכות, תלויות בצמוד ללחי, עם עור דק וגמיש. אלה אוזניים קלאסיות של כלב ריח, והתפקיד שלהן הוא לא רק שמיעה: הן עוזרות לעורר מולקולות ריח מהקרקע כשהכלב מרכין את ראשו.

הפרווה של הפלו ראזו, הגרסה חלקת-השיער, קצרה, צפופה, חלקה ומבריקה. המרקם קשה למגע, לא משיי, והיא שוכבת צמודה לגוף. יש מינימום פרווה תחתית, מה שהופך את הגרסה הזאת למתאימה יותר לאקלים חם. היתרון הגדול של הגרסה חלקת-השיער לעומת הגרסה מחוספסת-השיער הוא שהפרווה לא אוספת קוצים, בורדקס ושיחים כמו הגרסה המחוספסת. הטיפוח מינימלי: הברשה שבועית עם כפפת גומי או מברשת רכה מספיקה לגמרי. הוא לא נושר בכמויות מטורפות, אבל הוא כן משיר שיער כל השנה ברמה בינונית.

הצבעים המקובלים בתקן הם חום-צהבהב (פולבו) בגוונים שונים, מחום בהיר ועד אדמדם עמוק, ושחור עם סימנים חומים. כתם לבן קטן על החזה מותר אבל לא מועדף. אין ברינדל (טאבי) בגזע הזה. זהו כלב שנשאר קרוב מאוד למקור שלו מבחינה גנטית. אין כאן רבייה סלקטיבית למראה קיצוני כמו שקורה בגזעים אחרים. מה שרואים זה מה שהיה בשטח לפני מאה, מאתיים, אולי אלף שנה. אנטומיה פונקציונלית, לא אסתטיקה לשמה.

מבחינה בריאותית, הסגוג'יו הוא גזע קשוח וחזק. כמעט ולא רואים אצלו בעיות תורשתיות חמורות, בזכות העובדה שהרבייה התמקדה בביצועים ולא במראה במשך דורות. ציידים לא משאירים כלבים חולים או חלשים בתורשה. המודעות לדיספלסיה של מפרק הירך קיימת, אבל התדירות נמוכה. הדבר שצריך לשים לב אליו יותר מכל הוא דלקות אוזניים. האוזניים הארוכות והתלויות, שמצוינות לציד, סוגרות על הלחות ועלולות לגרום לזיהומים חוזרים. ניקוי אוזניים קבוע הוא חובה, לא המלצה. כמו כן, החזה העמוק מעמיד אותו בסיכון בינוני להתרחבות קיבה, בלוט. לכן מומלץ להאכיל בשתיים או שלוש ארוחות קטנות ביום, לא ארוחה אחת גדולה, ולהימנע מפעילות גופנית מיד אחרי האוכל. תוחלת החיים הממוצעת היא 11 עד 13 שנים, וכלבים שעובדים בטחון עשויים לחיות מעט פחות בגלל סיכוני השטח.

הסגוג'יו איטלקי הוא לא גזע לכולם. הוא לא מתאים למתחילים, לא מתאים לדירות, לא מתאים למי שמחפש כלב שפוי ורגוע שיסתדר עם כולם בלי מאמץ. הוא מתאים למי שמבין כלבי ריח, למי שיש לו סבלנות, למי שגר בבית עם חצר מגודרת היטב, ולמי שמסוגל לתת לו לפחות שעה וחצי עד שעתיים של פעילות גופנית ביום. לא ריצה מטורפת, אלא הליכה, טיול, עבודת ריח, חיפוש: הפעילויות שהאף שלו צריך. גזעים כמו הסגוג'יו זקוקים לגירוי מנטלי לא פחות מפיזי. שעה של עבודת ריח או חיפוש ממצה אותו יותר משעתיים של ריצה ליד אופניים.

בארץ, הגזע הזה כמעט לא קיים. אין תוכניות רבייה פעילות, אין מגדלים, יש בודדים שהביאו מחו"ל. מי שמביא סגוג'יו לארץ צריך להיות מוכן לכך שמדובר בכלב נדיר, שכמעט אף אחד לא מכיר, שקשה למצוא מידע וקהילה, ושיהיה קשה למצוא וטרינר שמכיר את הגזע. מצד שני, יש בזה גם קסם: להחזיק בישראל כלב עם היסטוריה איטלקית בת אלפיים שנה, כלב שציידים בטוסקנה מגדלים בדיוק באותה צורה מזה דורות. זה לא גזע אופנתי. זה גזע של אנשים שמבינים כלבים, שמעריכים אותנטיות, שלא מפחדים מהאתגר.

אם אני צריך לסכם את הסגוג'יו במשפט אחד, אני אגיד ככה: זהו כלב שיודע בדיוק מי הוא, לא מתנצל על זה, ורוצה שתעריכו אותו בזכות זה. לא בגלל שהוא עושה מה שאומרים לו, אלא בגלל שהוא נאמן, חברותי, אמיץ, בלתי נלאה, ומלא שיר.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים