סגוג'יו איטלקי קשה-שיער (Segugio Italiano a Pelo Forte) — צייד החזירים מאיטליה העתיקה

יש גזעים שאפשר למצוא בכל הפינות של ישראל, ויש גזעים שכמעט אין סיכוי שתראה אותם גם אם תחפש בכוונה. הסגוג'יו איטלקי קשה-שיער, או בשמו האיטלקי Segugio Italiano a Pelo Forte, שייך לקבוצה השנייה. מי שיגיע אליו בישראל, יגיע אליו דרך מסע חיפוש ארוך, דרך קשרים עם מגדלים באיטליה, דרך הכרה עמוקה של ההיסטוריה הארוכה ביותר מבין כלבי הציד האירופיים. כי הגזע הזה לא נולד אתמול, ולא לפני מאה שנה. שורשיו נעוצים עמוק בתקופה שבה האימפריה הרומית עוד הייתה בשיא כוחה.

בוא נחזור יותר מאלפיים שנה אחורה, לאיטליה של המאות הראשונות לפני הספירה. בציורי הקיר האטרוסקיים, בפסיפסים הרומיים, בפסלים עתיקים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי חצי האי האפניני, מופיעים כלבי ציד בעלי מבנה גוף שמזכיר בצורה ברורה את הסגוג'יו של ימינו. אותם כלבים ארוכי אוזניים, בעלי מבנה גוף חזק וכבד, שימשו לציד של חזירי בר וצבאים ביערות האלונים וההרים של איטליה העתיקה. פליניוס הזקן, הסופר הרומי מהמאה הראשונה, תיאר בכתביו כלבי ציד איטלקיים ש"עוקבים אחרי הריח בעקשנות שאין כמוה, קולם נעים לאוזן כמו מוזיקה". ברור שהוא מתאר את אבותיהם הקדומים של הסגוג'יו.

השם עצמו מספר את הסיפור. Segugio בא מהמילה הלטינית segui, שפירושה "לעקוב" או "לרדוף". לא במקרה הגזע נקרא על שם הפעולה המרכזית שהוא נוצר לבצע. הסגוג'יו הוא כלב שעוקב אחרי ריח. זו הייתה המהות שלו לפני אלפיים שנה, וזו נשארה המהות שלו היום, גם כשאף אחד כבר לא זוכר איך נראו הפסיפסים הרומיים.

עכשיו, חשוב להבין משהו מהותי על הסגוג'יו האיטלקי. הגזע הזה קיים בשתי וריאציות של פרווה. האחת, Pelo Raso, היא הקצרה והחלקה. השנייה, Pelo Forte, היא הקשה והגסה. והווריאציה הזאת, Pelo Forte, שבה אנחנו מתמקדים פה, היא הקדומה והכפרית יותר מבין השתיים. היא נוצרה בתנאים הקשים של הרי האפנינים, האזורים ההרריים של טוסקנה, אומבריה, אברוצו, מוליזה וקמפניה. באזורים האלה, שבהם הקרקע סלעית, השיחים צפופים וקוצניים, והחורף קר וסוער, פרווה רכה וחלקה לא הייתה שורדת. הסגוג'יו קשה-השיער פיתח שכבת מגן עבה, גסה וצפופה, שהגנה עליו מפני הקור, הגשם, הקוצים והסלעים החדים תוך כדי מרדף שאורך שעות ארוכות.

הרבה אנשים שואלים אותי מה ההבדל האמיתי בין שני סוגי הפרווה, מעבר למראה. התשובה היא שההבדל הוא אבולוציוני. הסגוג'יו קשה-השיער נבחר באופן טבעי ומכוון לתנאי שטח קשים יותר. הוא נוצר לעבודה באזורים שבהם כלב רך-שיער היה חוזר מהציד קרוע ומדמם. הפרווה הגסה שלו היא לא עניין אסתטי, היא כלי עבודה. השפם והזקן המאפיינים את פניו, כמו אצל כלבי גריפון ווטרהאונד, מגינים על העיניים והפה שלו מקוצים ושיחים בזמן שהוא מרחרח בתוך הסבך הצפוף.

המשמעות של העבודה הזו, של הציד בהרים האיטלקיים, היא מה שעיצבה את האופי של הסגוג'יו במשך דורות. נתחיל בדבר הראשון: הסגוג'יו צד בלהקות קטנות, בזוגות, או אפילו לבד. הוא לא עובד בצמוד לצייד לאורך כל הדרך הוא עובד במרחק, אחרי שהריח מוביל אותו אל תוך היער. ומהרגע שהוא מריח את עקבותיו של חזיר הבר או הארנבת, הוא מתמסר למשימה. הוא לא מסתכל לאחור, לא מחכה להוראות, לא עוצר כדי להתייעץ. הוא פשוט הולך אחרי האף שלו בעיקשות ששום דבר לא יכול לעצור.

זה יוצר כלב עצמאי בצורה יוצאת דופן. לא עקשן מתוך זדון, אלא עצמאי מתוך הצורך ההישרדותי לקבל החלטות במרחק מהצייד. כשהוא על עקבות חמות, הוא לא יכול לחכות שתגיע ותגיד לו לאן לפנות. הוא חייב להחליט בעצמו. ההחלטה הזאת מתורגמת היום לכלב שלוקח את הזמן לחשוב לפני שהוא מבצע פקודה, לכלב שבודק אם באמת יש סיבה טובה לעשות מה שביקשת ממנו, לכלב שמעדיף לעשות מה שהאינסטינקט אומר לו על פני מה שאתה אומר לו.

הדבר השני שההיסטוריה חרטה בגנים שלו הוא הקול. הסגוג'יו האיטלקי ידוע בקולו המיוחד, שמתואר בספרות המקצועית כ"מוזיקלי" או "מלודי". זה נשמע מוזר לתאר נביחות של כלב כמוזיקה, אבל ציידים איטלקים במשך דורות פיתחו יכולת להבדיל בין סוגי הקולות השונים שהסגוג'יו משמיע. נביחה קצרה וחדה פירושה שהכלב הריח משהו. נביחה ארוכה ומתמשכת פירושה שהוא על עקבות חמות. והמיילול העמוק והנישא מרחוק אומר שהוא מצא את המטרה ומקיף אותה. זה שפה שלמה שפותחה במשך מאות שנים בין אדם לכלב.

בבית, המשמעות של הקול המוזיקלי הזה היא שהסגוג'יו הוא כלב קולני. הוא ינבח ויילל, במיוחד כשהוא מתרגש, כשהוא מריח משהו מעניין, או כשהוא רוצה למשוך תשומת לב. בדירה בבניין משותף, זה יכול להיות אתגר לא קטן. בבית עם גינה ושכנים שמבינים, זה חלק מהקסם שלו.

הדבר השלישי הוא היחס לכלבים אחרים. הסגוג'יו צד בלהקות. הוא לא נועד להיות כלב בודד. במשך דורות, הוא עבד לצד כלבים אחרים, חלק אותם שטח ציד, התחרה על אותו טרף, ושיתף פעולה במרדף. התוצאה היא כלב שחברת כלבים אחרים היא טבעית לו. הוא לא אגרסיבי כלפי כלבים, לא טריטוריאלי בצורה קיצונית, ובאופן כללי מתקשר יפה עם חבֵריו. אבל כמו בהרבה גזעי ציד, יש שורות שבהן התוקפנות כלפי אותו מין יכולה להופיע, במיוחד אצל זכרים לא מסורסים.

ועכשיו, למשהו שהרבה אנשים לא מצפים לו. הסגוג'יו האיטלקי הוא כלב עדין ומתוק עם המשפחה שלו. הוא לא אגרסיבי כלפי בני אדם. הוא לא כלב שמירה, לא כלב הגנה, לא כלב שנועד לאיים. הוא אוהב את האנשים שלו, נאמן להם, מחובר אליהם, אבל לא כנוע. יש הבדל גדול בין כלב שאוהב אותך לבין כלב שרוצה לרצות אותך בכל מחיר. הסגוג'יו שייך לקבוצה הראשונה. הוא יבוא להתחבק, הוא ילקק לך את היד, הוא יהיה שמח לראות אותך. אבל כשהוא על עקבות ריח מעניין, הוא ישכח שאתה קיים.

בוא נדבר על הממדים הפיזיים. הסגוג'יו איטלקי קשה-שיער הוא כלב בגודל בינוני. הזכרים מגיעים לגובה 52 עד 58 סנטימטרים בכתפיים, הנקבות 48 עד 56. המשקל נע בין 18 ל-30 קילוגרם, תלוי בקווי הדם ובמבנה האישי. הגוף שלו חזק, חסון, כפרי. הוא לא כלב מהוקצע ומלוטש. הוא לא נועד לנצח בתחרויות יופי. הוא נועד לעבוד. החזה עמוק ורחב, הרגליים חזקות, כפות הרגליים קומפקטיות עם אצבעות מקושתות וכריות קשות שמתאימות להליכה על סלעים חדים. הזנב עבה בבסיס, מתחדד בקצה, ונישא במנח נמוך דמוי חרב.

הראש בגזרה מרובעת מעט, עם גולגולת מקומרת קלות, הפסקה בולטת בין המצח לחוטם, ואף גדול עם נחיריים רחבים פתוחים לרווחה. אל תשכח, האף הוא כלי העבודה המרכזי של הכלב הזה, והוא נבנה בהתאם. האוזניים ארוכות, שמוטות, תלויות בצידי הלחיים. הן מכוסות באותה פרווה גסה של שאר הגוף. העיניים כהות, בצורת שקד, עם הבעה רצינית ורכה בעת ובעונה אחת.

הצבעים המקובלים בתקן הם כל גווני החום-צהוב, מחום זהוב בהיר ועד חום-אדום עמוק. כתמים לבנים על החזה, בקצות הכפות ובקצה הזנב מותרים ומקובלים. אסור בתכלית האיסור שחור וחום, טריקולור, או ברינדל. הסגוג'יו קשה-השיער מגיע בצבעים טבעיים שמתאימים להסוואה בשטח.

עכשיו לשאלה האמיתית: למי מתאים הכלב הזה? התשובה הכנה היא שלמעט מאוד אנשים בישראל. הסגוג'יו האיטלקי נוצר לעבודה בטבע, ובישראל החמה והעירונית הוא יכול להיות כלב מאתגר מאוד. הגוף שלו לא בנוי לחום הישראלי הכבד. הפרווה העבה והגסה, שהגנה עליו בקור של הרי האפנינים, עלולה להיות נטל כבד כשהמדחום עובר את השלושים ושמונה מעלות. הוא זקוק להמון צל, להמון מים, ולפעילות גופנית בשעות הקרירות של היום.

הוא זקוק גם להמון תנועה. הסגוג'יו הוא כלב בעל סיבולת בלתי רגילה. הוא נועד לרוץ שעות על פני שטח קשה, לא ללכת עשר דקות סביב הבלוק. אם אין לך את היכולת לתת לו לפחות שעה וחצי של הליכה או ריצה אינטנסיבית ביום, בשילוב עם גישה לחצר מגודרת שבה הוא יכול להסתובב חופשי, כדאי שתחשוב פעמיים.

האילוף של הסגוג'יו הוא אתגר בפני עצמו. הוא חכם, הוא מבין מהר מה אתה רוצה, אבל יש הבדל גדול בין הבנה לבין ביצוע. הסגוג'יו שואל את עצמו כל הזמן: "מה יוצא לי מזה?" ואם התשובה לא מספיק טובה, הוא פשוט לא יבצע. אילוף מבוסס עונשים או כפייה לא עובד עם הגזע הזה. הרגישות שלו גבוהה, התגובה ללחץ שלילית. מה שעובד הוא חיזוק חיובי, עקביות, סבלנות, והכי חשוב קשר אישי חזק. כשהוא סומך עליך, כשהוא יודע שאתה בצד שלו, הוא יעבוד איתך בהרבה יותר רצון.

נקודה חשובה נוספת: הסגוג'יו הוא לא כלב שאפשר לסמוך עליו מחוץ לשטח מגודר. האף שלו חזק יותר מכל אימון שתעשה איתו. הוא יריח משהו מעניין, ילך אחרי הריח, וישכח שהתקשרת אליו תוך שניות. זה לא חוסר אהבה או חוסר כבוד. זה אינסטינקט שעבר בגנים שלו אלפיים שנה. לעולם אל תוציא אותו חופשי מרצועה במקום שאינו מגודר לגמרי.

בישראל, הסגוג'יו איטלקי קשה-שיער הוא כמעט לא קיים. אני לא מכיר יותר מקומץ בודד של כלבים מהגזע הזה בארץ, וכולם יובאו מחו"ל על ידי אנשים שחיפשו בדיוק את מה שהגזע הזה מציע. מי שמביא סגוג'יו לארץ צריך להיות מוכן להיעדר תשתית וטרינרית שמכירה את הגזע, היעדר מגדלים מקומיים, והיעדר קהילה תומכת. כל גור שיגיע לכאן יהיה חייב להגיע מצפון איטליה או מדרום אירופה, דרך יבוא מורכב ויקר.

אבל יש גם צד שני למטבע. הסגוג'יו האיטלקי הוא אחד מגזעי כלבי הציד האותנטיים ביותר שעדיין קיימים. הוא לא עבר רונדורציה מוגזמת, לא הפך לכלב ספה מנומס שאיבד את האינסטינקטים שלו. הוא בדיוק מה שהוא היה לפני מאות שנים: כלב שעקב אחרי ריח חזירי בר בהרי איטליה. כלב פרימיטיבי באופיו, אמיתי בעבודתו, נדיר ביופיו.

בחו"ל, במיוחד באיטליה, הסגוג'יו עדיין נמצא בשימוש נרחב ככלב ציד. באיטליה הוא אחד מגזעי כלבי הציד הנפוצים יותר, במיוחד במרכז ובדרום המדינה. החקלאים והציידים שם מעריכים אותו על הסיבולת, האף הרגיש, והקול המוזיקלי שמאפשר להם לדעת בדיוק מה קורה ביער גם כשהם לא רואים אותו. המועדון האיטלקי לכלבים, ENCI, עוקב אחרי האוכלוסייה ומקפיד לשמור על קווי דם שמשמרים את כושר העבודה ולא רק את המראה.

מחוץ לאיטליה, הסגוג'יו הוא גזע נדיר. בארצות הברית הוא מוכר רק במסגרת Foundation Stock Service של ה-AKC, לא כגזע מלא. בבריטניה הוא לא מוכר כלל. הגרסה קשה-השיער, Pelo Forte, נדירה אפילו יותר מהגרסה חלקת-השיער. מי שרוצה סגוג'יו קשה-שיער חייב לחפש במיוחד, לפנות למגדלים שמתמחים דווקא בווריאציה הזאת. רוב הסגוג'יו באיטליה עצמה הם חלקי-שיער.

מבחינה בריאותית, הסגוג'יו האיטלקי הוא גזע עמיד במיוחד. הברירה הטבעית של דורות של ציד בתנאים קשים חיסלה את החלשים והשאירה את החזקים. הבעיות השכיחות ביותר הן דיספלסיה של מפרק הירך, כמו בהרבה גזעים בגודל בינוני, ודלקות אוזניים בגלל האוזניים הארוכות והשמוטות שסוגרות את האוויר. תוחלת החיים הממוצעת היא 11 עד 14 שנים.

אני מסיים עם האמת הכנה. הסגוג'יו איטלקי קשה-שיער הוא לא גזע שרובכם צריכים לחשוב עליו ברצינות. הוא גזע לאדם שמכיר כלבים לעומק, שמבין שאילוף הוא דיאלוג ולא מונולוג, שיש לו שטח גדול, המון זמן פנוי לטיולים ארוכים, ונכונות להכיל כלב קולני שמובל על ידי האף שלו. אבל למי שעונה על הקריטריונים האלה ומחפש חתיכת היסטוריה חיה בת אלפיים שנה, כלב אמיתי שמחבר אותו לעולם אחר לגמרי הסגוג'יו האיטלקי הוא מתנה נדירה.

הוא מבחינתי הוא תזכורת לכך שהכלב הכי טוב הוא לפעמים זה שהכי פחות התערבו בו. זה שנשאר קרוב לטבע הפראי שלו, עם פרווה גסה להגנה, אף שיודע למצוא כל ריח, ולב שאוהב אבל לא מתחנף.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים