סגוג'יו דל אפנינו (Segugio dell'Appennino) — הצייד הנדיר מהרי האפנינים

כשאני נתקל בגזע שבמשך עשרים וחמש שנות האימון שלי לא פגשתי אפילו פעם אחת על אדמת ישראל, אני יודע שמדובר במשהו מיוחד. הסגוג'יו דל אפנינו, או בשמו האנגלי אפנין האונד, הוא אחד הגזעים הנדירים ביותר שעדיין זוכים להכרה רשמית של הפדרציה הבינלאומית לכלביות. כדי להבין את הכלב הזה, צריך קודם כל להבין את ההרים שמהם בא.

רכס הרי האפנינים משתרע לאורך כל איטליה, מליגוריה בצפון־מערב ועד קלבריה בדרום. אלפי שנים של בידוד גיאוגרפי בעמקים המבודדים של הרכס הזה יצרו תנאים ייחודיים להתפתחותם של טיפוסי כלבי ציד מקומיים, שכל אחד מהם התאים לתנאי השטח, האקלים והציד של האזור שלו. מתוך המגוון הזה, ובמהלך המאה העשרים, התגבש והתייצב הסגוג'יו דל אפנינו כגזע נפרד ומובחן.

שורשיו של הגזע נעוצים עמוק בהיסטוריה של איטליה. כלבי מעקב הדומים לסגוג'יו המודרני מופיעים כבר באמנות אטרוסקית ורומית עתיקה, בייחוד באזורי ההרים של מרכז איטליה. הכלבים האלה, ששימשו למעקב אחרי טרף בשטח קשה, התפשטו ברחבי חצי האי האיטלקי עם התרחבות האימפריה הרומית, והמשיכו להתקיים ברצף כמעט בלתי מופרע במשך אלפיים שנה. אין הרבה גזעי כלבים שיכולים להתפאר ברצף היסטורי כזה.

בתקופת ימי הביניים, מהמאה השתים־עשרה ועד המאה השמונה־עשרה, שמרו חקלאים וציידים בעמקים המבודדים של הרי האפנינים על אוכלוסיות יציבות של כלבי ציד בעלי פרווה גסה. האזורים האלה, ובמיוחד אברוצו, מארקה, מוליזה ואומבריה, היו מבודדים מספיק כדי לאפשר התפתחות של טיפוסים מקומיים ייחודיים. בכל עמק ועמק התפתח טיפוס מעט שונה של כלב, בהתאם לתנאי השטח הספציפיים, לסוג הציד המקומי ולהעדפות הציידים. הכלבים האלה גודלו בצורה פרגמטית לחלוטין, על־פי ביצועיהם בשטח, ולא על־פי מראה חיצוני. הציידים המקומיים לא התעניינו בתקנים ובתצוגות – הם התעניינו ביכולת של הכלב לעקוב אחרי שביל דם קר במעלה הר תלול, במזג אוויר סוער, ולהעמיד חזיר בר מסוכן מבלי להיפגע.

במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים החלו ציידים איטלקים לגדל באופן שיטתי את כלבי ההרים האלה, תוך דגש על תכונות רצויות: סיבולת לב־לבי, אומץ מול חזיר בר, יכולת מעקב מצוינת גם בשבילים קרים, ופרווה עמידה בפני מזג אוויר קיצוני. התקופה הזאת הייתה קריטית להתגבשות הטיפוס של הסגוג'יו דל אפנינו כפי שאנחנו מכירים אותו היום. ציידים מאזורים שונים החלו להכליא את הכלבים המקומיים שלהם זה עם זה, תוך חיפוש אחר השילוב האופטימלי של תכונות עבודה.

חשוב מאוד להבין את ההבחנה בין הסגוג'יו דל אפנינו לבין הסגוג'יו איטליאנו המוכר והוותיק יותר. הסגוג'יו איטליאנו הוא גזע עתיק וסטנדרטי, עם תקן FCI מס' 197 לגרסת הפרווה החלקה ומס' 198 לגרסת הפרווה הגסה. הסגוג'יו דל אפנינו, לעומתו, פותח ותוקנן בנפרד, מאוכלוסיות כלבי ההרים המבודדות שהיו מובחנות מהכלבים של המישורים והחופים של טוסקנה ועמק הפו. ההבדלים בין הגזעים עדינים אך משמעותיים, והם תוצאה ישירה של תנאי המחיה והעבודה השונים. הסגוג'יו דל אפנינו מחוספס יותר, בנוי לתנאים קשים יותר, ובעל פרווה גסה וצפופה במיוחד.

באמצע המאה העשרים החל מאמץ מרוכז מצד צינולוגים וציידים איטלקים לתקנן את טיפוס כלב האפנינים ולהבדילו באופן רשמי מהסגוג'יו איטליאנו. מאמץ זה נשא פרי, והגזע זכה להכרה רשמית של אנסי, מועדון הכלבים האיטלקי. בשנים האחרונות קיבל הגזע הכרה זמנית (פרוביזורית) של ה־FCI, והוא משויך לקבוצה 6, סקציה 1.2, לצד כלבי ציד נוספים. מספר הכלבים הנרשמים מדי שנה באנסי עומד על כמה מאות בודדות, מה שמסווג את הגזע כגזע איטלקי מקומי נדיר גם בארץ מוצאו.

שמו של הגזע מספר את סיפורו במילים ספורות. סגוג'יו (Segugio) נגזר מהמילה הלטינית sequi, שפירושה לעקוב או לרדוף. דל אפנינו (dell'Appennino) מציין את מוצאו הגיאוגרפי – מהרי האפנינים. כלומר, העוקב מהאפנינים. השם עצמו הוא תיאור מדויק של תפקודו של הכלב ושל מוצאו, ואין דרך טובה יותר להבין גזע מאשר באמצעות שמו.

תפקיד הציד המקורי של הגזע הוא המפתח להבנת אופיו. הסגוג'יו דל אפנינו פותח בעיקר לציד חזיר בר בשטח ההררי של האפנינים, אך הוא שימש גם לציד ארנבות, שועלים ולעתים לציד איילים פצועים. ציד חזיר בר הוא אחת המשימות המסוכנות ביותר שכלב יכול לבצע. חזיר בר בוגר, השוקל בין 100 ל־200 קילוגרם ומצויד בניבים חדים כתער, הוא יריב אדיר. הכלב חייב להיות אמיץ מספיק כדי לעמוד מול החזיר ולהשמיע קול נביחה (ביי) שיקרא לצייד ולשאר חברי הלהקה, אך בו בזמן גם זהיר מספיק כדי שלא ייפגע. האיזון העדין הזה בין אומץ לזהירות הוא אולי התכונה המורכבת ביותר בגזע, והיא תוצאה של דורות על דורות של ברירה טבעית וברירה מלאכותית מכוונת.

אופן הציד של הסגוג'יו דל אפנינו הוא בחפיסות של 2 עד 8 כלבים. הכלבים מתפזרים בשטח, וכאשר אחד מהם מריח שביל, הוא משמיע נביחה עמוקה ונושאת שקוראת לשאר החפיסה ומאותתת לצייד. נביחתו של הסגוג'יו דל אפנינו עמוקה, מלודית ונישאת למרחקים. זוהי תכונה הכרחית בעמקים ובהרים שבהם קול הוא לעתים הדרך היחידה לתקשר בין הצייד לכלביו. ציידים מנוסים מזהים את שלב הציד לפי הטון והעוצמה של הנביחות – נביחה נרגשת כשהשביל חם, נביחה מתמשכת כשהכלב עוקב, וצורת נביחה מסוימת כשהחזיר הועמד. קצב העבודה של הכלב הוא יציב ומתמשך, לא מהיר ומתפרץ. הגזע בנוי לשעות של עבודה רצופה בשטח קשה, לא לספרינטים קצרים.

תנאי השטח והאקלים של האפנינים עיצבו את מבנה הגוף של הגזע בדייקנות של מהנדס. כפות רגליים קומפקטיות וסגלגלות עם אצבעות מקושתות היטב ורפידות קשות ועבות מאפשרות תנועה בטוחה על סלעים, צוקים ומדרונות תלולים. פרווה גסה וכפולה – עם פלומה תחתית צפופה ושכבת הגנה חיצונית קשה – מגנה על הכלב מפני קוצים, שיחים צפופים מן המאקיה הים־תיכונית ומטמפרטורות קיצוניות. בקיץ היבש והחם של אזור הים התיכון ובחורף הקר והמושלג של ההרים הגבוהים, הפרווה הזאת היא כלי ההגנה הטוב ביותר של הכלב. בית החזה העמוק, המגיע עד למרפק, מספק קיבולת ריאות גבוהה לסיבולת לב־לב. הגב התחתון, הרחב והשרירי, מעניק כוח לטיפוס במעלה ההרים. כל פרט במבנה של הכלב הזה נועד לתפקד בתנאים קשים, ואין בו שום דבר אקזוטי או מוגזם.

צבעי הפרווה של הסגוג'יו דל אפנינו אופייניים לכלבי ציד: חום־צהבהב (פולבו) בכל גווניו משמנת בהירה ועד אדמדם כהה, שחור וחום (nero e fuoco) בתבנית הקלאסית של כלבי ציד, תלת־צבעי (טריקולורה) הכולל שחור, חום ולבן, ולעתים נדירות גם פרווה מנומרת (ברינדל). סימנים לבנים על החזה, הכפות וקצה הזנב מקובלים ומוסיפים למראה הכפרי והעובד של הכלב.

האופי של הסגוג'יו דל אפנינו הוא תמונת מראה מדויקת של תפקידו ההיסטורי. אומץ לב מול סכנה עיצב כלב יציב, אמיץ ורגוע – לא תוקפני ולא פחדן. ההתמדה הנדרשת כדי לעקוב אחרי שביל קלוש בשטח קשה במשך שעות ארוכות הפכה את הכלב לנחוש ולעתים עקשן. העבודה במרחק גדול מהצייד, תוך הסתמכות על שיקול דעת עצמאי, הביאה לגזע עצמאי שבטוח בקבלת החלטות בעצמו. זוהי תכונה נפלאה בציד אבל מאתגרת בחיי היומיום – כלב שיחליט שהריח בהר הוא מעניין יותר מפקודת החזרה שלכם לא יהסס לבחור בריח.

הסגוג'יו דל אפנינו אינו כלב לדבוק בבעליו כמו צל. הוא מלא חיבה ומסור למשפחתו, אך אינו תלותי. הוא רואה את הקשר עם האדם כשותפות עבודה, לא כיחסי אדון־משרת. אילוף מבוסס אמון ועידוד חיובי יניב את התוצאות הטובות ביותר. שיטות קשות וכפייתיות לא רק שייכשלו, הן עלולות לפגוע לצמיתות בקשר ובנכונות של הכלב לשתף פעולה. אני תמיד אומר שהכלבים האלה לא מצייתים מתוך פחד – הם בוחרים לשתף פעולה מתוך כבוד ואמון, וכשהם בוחרים לא לשתף פעולה, שום כפייה לא תעזור.

האינסטינקט הצידני הוא חזק ועמוק בכלב הזה. חוש הריח הוא הדרך העיקרית שלו לעבד ולהבין את העולם, והוא מונע על־ידי האף מעל לכל גירוי אחר. כלב שישים את האף על הקרקע וילך בעקבות ריח בהתרכזות מוחלטת, תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שמסביבו. משום כך, שליפה מהרצועה באזור לא מגודר היא מסוכנת ביותר. אם ריח מעניין ייתפס, הכלב יילך אחריו – בלי לחשוב פעמיים, בלי להסתכל לאחור. גידור בטוח וגבוה (לפחות מטר שמונים, ועדיף שני מטרים) הוא חובה מוחלטת. עבודת ריח כפעילות גומא מבוקרת יכולה להיות פתרון נפלא למי שרוצה לתת לכלב ביטוי לאינסטינקטים הטבעיים שלו מבלי לסכן אותו.

בהיותו כלב שצד בחפיסות, הסגוג'יו דל אפנינו מצוין עם כלבים אחרים. הוא חברתי, סובלני ומסוגל לעבודה משותפת. בית עם כלב נוסף הוא אידיאלי עבורו, והוא ישגשג בחברה כלבית. עם זאת, אינסטינקט הציד החזק הופך אותו למאתגר בסביבה של חתולים או חיות קטנות, אם כי הכרה מוקדמת וזהירה יכולה לעתים לאפשר חיים משותפים. כמו תמיד, הכרה מוקדמת, סבלנות וחיזוקים חיוביים הם המפתח.

הגזע ידוע בקוליות שלו. נביחות, יללות והשמעת קולות הם חלק אינטגרלי מההתנהגות הטבעית שלו, וזה בא לידי ביטוי גם בחיי היומיום. כלב שיתרגש, יריח משהו מעניין או ישמע צליל חריג ישמיע נביחה עמוקה ונישאת. אצל הציידים באיטליה זה נכס – הנביחה מאפשרת להם לדעת היכן הכלב נמצא גם בעמק רחב ומוסתר. בבית ישראלי ממוצע, זה עלול להיות מקור למתח עם השכנים. דירה בבניין לא תתאים לגזע הזה, הן בשל הקוליות והן בשל צרכי התנועה הגבוהים. בית עם חצר מגודרת היטב הוא התנאים המינימליים, ועדיף גם שהחצר תהיה מבודדת משכנים קרובים.

צרכי התנועה של הסגוג'יו דל אפנינו גבוהים מאוד. שעה עד שעתיים של פעילות מאומצת מדי יום – טיולים ארוכים, ריצות בשטח פתוח, עבודת ריח מאורגנת – הם המינימום הנדרש כדי לשמור עליו מאוזן פיזית ונפשית. כלב שלא יקבל את הגירוי הפיזי והמנטלי שהוא צריך ימצא לעצמו תעסוקה, ולא תמיד כזו שתואמת את רצון הבעלים. חפירות בחצר, לעיסת רהיטים, נביחות מוגזמות והרס כללי הן כולן דרכים שבהן כלב משועמם ומתוסכל מבטא את תסכולו.

באיטליה, מולדתו, רוב אוכלוסיית הגזע עדיין חיה עם ציידים ומשמשת לציד פעיל. החפיסות נשמרות במכלאות ציד מרווחות, והכלבים עובדים בעונת הציד ונחים מחוץ לעונה. מעט כלבים משתתפים בתערוכות, וגידול לתצוגה עדיין מדגיש בשיקול ראשון את טיפוס העבודה. מחוץ לאיטליה, הגזע נדיר ביותר – כמה עשרות כלבים בודדים ברחבי אירופה, וכמעט בלתי מוכר בצפון אמריקה, בבריטניה או באסיה. בישראל, ככל הידוע לי, אין ולו פרט אחד של הגזע.

בהיותי מאלף כלבים, אני יודע שאין הרבה ישראלים ששמעו על הסגוג'יו דל אפנינו, וטוב שכך. זה לא גזע לבעלי כלבים הראשונים, לא למי שגר בדירה, לא למי שאין לו שעות רבות ביום להשקיע בפעילות גופנית אינטנסיבית עם הכלב. למי שכן עומד בתנאים – ציידים מנוסים, בעלי חצר גדולה ומגודרת, משפחות פעילות שמבלות שעות רבות בשטח הפתוח – מדובר בכלב נאמן, קשוח ומרתק.

באורך חיים, הסגוג'יו דל אפנינו הוא גזע בריא במיוחד. תוחלת החיים הממוצעת נעה בין 12 ל־15 שנים, וישנם דיווחים על כלבים שחיו מעבר ל־16 שנים. הבריאות הטובה היא תוצאה של ברירה טבעית חזקה בקווי העבודה והיעדר רבייה אינטנסיבית לתצוגה, שלעתים מביאה עמה בעיות גנטיות. עם זאת, כמו בכל גזע, יש לשים לב לדיספלסיה של מפרק הירך, דלקות אוזניים בשל האוזניים התלויות שסוגרות על לחות וחום, ולסיכון של פיתול קיבה בכלבים בעלי חזה עמוק. טיפוח הפרווה קל יחסית – הברשה שבועית תספיק, ואין צורך ברחצות תכופות. ניקוי אוזניים קבוע הוא חשוב בשל הנטייה לדלקות. הפרשות העור הטבעיות של הכלב שומרות על תכונות ההגנה של הפרווה, ולכן רחצה מוגזמת עלולה דווקא לפגוע.

כשאני כותב על הסגוג'יו דל אפנינו, אני לא יכול שלא להתפעל מהיופי שבגזעים האלה שעדיין נושאים איתם אלפיים שנות היסטוריה של יחסי אדם וכלב. בעולם שבו יותר ויותר גזעים מגדלים למראה ולנוחות, יש משהו מרענן ומעורר כבוד בגזע שעדיין עושה את מה שהוא נועד לעשות מלידתו – לצוד בשטח קשה, לעבוד בשיתוף פעולה עם חבריו הכלבים, ולהיות שותף אמיתי לצייד בהרי האפנינים. זה כלב שלא שוכח מי הוא ומאיפה הוא בא.

אייל קליין, מאלף כלבים