לאופהונד שוויצרי (Schweizer Laufhund) — כלב הריח מהאלפים

מיתוס נפוץ אצלנו הוא שכלבי ציד שוויצרים הם סתם וריאציה של כלבי הציד הצרפתיים, איזה ענף צדדי שלא הצליח להתחרות בגזעים המוכרים יותר. האמת הפוכה לגמרי. הלאופהאונד השוויצרי הוא אחד מסוגי כלבי הציד העתיקים ביותר באירופה, קדום בהרבה מהביגל ומהפוקסהאונד, ובפסיפסים רומיים מהמאה הראשונה לספירה שנמצאו באבנצ'ס, בירת הלבטיה הרומית, אפשר לראות תיאורים ברורים של כלבים שנראים בדיוק כמוהו. המשמעות היא שהגזע הזה רץ אחרי טרף בהרי האלפים כבר אלפיים שנה, הרבה לפני שהוקמו גבולות שוויץ, לפני שנוצרו הגזעים שאנחנו מכירים היום. כשיש לכם כלב עם רצף גנטי כזה ארוך, אתם לא מסתכלים עליו כמו על עוד גזע ציד. אתם מסתכלים על יצור שעוצב על ידי הנוף האלפיני עצמו.

בגלל שהלאופהאונד השוויצרי התפתח באזורים הכי תלולים והכי קשוחים של הרי האלפים ורכס היורה, הוא יצא כלב עם כושר עבודה שחוקיות שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים אליו. אצלי בשטח אני נתקל בהרבה כלבים שמתייאשים אחרי חצי שעה של עבודה בשטח קשה, אבל הלאופהאונד נולד בשביל הדבר הזה. הוא בנוי לרוץ במדרונות תלולים, דרך יערות עבותים וערוצים סלעיים, במשך שעות בלי להאט. בית הגידול שלו לא היה מישורים נוחים או שדות חקלאיים מסודרים. הוא נוצר בהרים שבהם כל צעד מחייב דיוק, כל קפיצה דורשת חישוב, והכלב שלומד על בשרו שאין טעם לוותר כי הטרף בורח למעלה. מאות שנים של ברירה טבעית בצד ברירה מלאכותית הפכו אותו לאתלט חסר פשרות.

הנביחה של הלאופהאונד היא אחד הדברים הראשונים שבולטים בטיפול. בעבודה עם גזעים שקטים יותר, לפעמים צריך לנחש מה עובר על הכלב כשהוא על עקבות. לא פה. בגלל שהגזע עבד דורות בהרים שבהם הצייד לא יכול היה לראות את הכלבים אלא רק לשמוע אותם, הלאופהאונד פיתח קול עמוק ונושא, כזה שמהדהד בין העמקים ומאפשר לצייד לדעת בדיוק איפה הלהקה נמצאת ובאיזה שלב של המרדף. זה לא נביחה חסרת שקט כמו של כלב שקט. זה כלי עבודה. יש ללאופהאונד קול שונה על עקבות טריות לעומת עקבות של דם, וקול אחר לגמרי כשהוא מרים טרף. הצייד האלפיני למד להבדיל בין סוגי הנביחות האלה כמו שאנחנו מבדילים בין מילים. בגלל הדבר הזה, הלאופהאונד הוא כלב קולני מטבעו, ומי שמחפש כלב שקט שיתרווח ליד האח יגלה די מהר שזה לא המניה בשבילו.

אחת הטעויות הנפוצות שאני פוגש בעבודה היא ההנחה שכלב ציד הוא כלב שלא מסתדר עם כלבים אחרים. הלאופהאונד הוא ההוכחה ההפוכה. בגלל שהוא עבד במשך דורות בלהקות, כשההישרדות וההצלחה בציד היו תלויות בשיתוף פעולה בין הכלבים, היצר החברתי שלו חזק מאוד. הוא לא נועד לעבוד לבד. בטיפול, כשאני רואה לאופהאונד בסביבת כלבים אחרים, אני מזהה את הביטחון המיוחד הזה של כלב שרגיל להיות חלק מקבוצה. אין בו את החרדה החברתית שמאפיינת כלבים שבודדו מהלהקה, והוא לא מחפש עימותים כי הוא יודע שהעבודה דורשת הרמוניה. מצד שני, בדיוק בגלל אותו יצר להקה, הוא עלול לפתח חרדת נטישה אם הוא נשאר לבד שעות ארוכות בלי גירוי ובלי חברה.

הלאופהאונד השוויצרי מתחלק לארבעה תת-זנים, או יותר נכון לארבע וריאציות אזוריות. בארנה ליישה, הלוהאונד הברנזאי, עם הנקודות השחורות על רקע לבן, מזכיר במראהו כלבים צרפתיים כמו הארייז'ואה. הלוהאונד של היורה, עם הצבע החום-דו-גוני או השחור-חום, נראה כמו גרסה קומפקטית יותר של הבלאודהונד. הלוהאונד של לוצרן, עם המראה הכחול המנומר שלו שנוצר מהתערבבות של שערות שחורות ולבנות, נושא גנטיקה שרצה עד ימי הביניים לכלבי גסקוני. והלוהאונד של שוויץ, האדום-לבן, הוא הנדיר מכולם, כשהיסטורית התקיים אצלו גם וריאנט עם פרווה קשה שנכחד במרוצת השנים. בארבעת תת-הזנים האלה מסתתרת גנטיקה מגוונת להפליא, אבל המשותף לכולם הוא אותו אופי בסיסי, אותה מהות של כלב הרים נחוש.

בגלל שהלאופהאונד עובד בעיקר על ציד מונע, מה שנקרא ציד דחיפה, שבו הלהקה דוחפת את הטרף לעבר הצייד, הוא פיתח חוש ריח יוצא דופן בשילוב עם מהירות גבוהה. הגזעים האיטיים יותר, כאלה שעובדים לאט ומדוקדק, לא שורדים באלפים כי הטרף פשוט בורח להם. הלאופאונד חייב להיות גם מהיר וגם מדויק בחוש הריח, קומבינציה לא פשוטה. בטיפול, אני רואה את החיבור המיוחד בין האף שלו למוח. כשהוא מריח עקבות, המוח שלו נכנס למוד ריכוז מוחלט, והוא לא מתנתק בקלות. זה מה שהופך אותו לכלב ציד מעולה אבל גם למה שהוא לא כלב פשוט לחיי בית.

אחת הנקודות שאני מדגיש בעבודה עם בעלי לאופהאונד היא עניין העצמאות. בגלל שהגזע הזה עבד הרחק מהצייד, לפעמים שעות במדרונות שבהם אין קשר עין, הוא פיתח יכולת קבלת החלטות עצמאית. זה לא כלב שיחכה לפקודה בכל צעד. כשהוא על עקבות, הוא מנתח את הסיטואציה לבד ומחליט לבד. יש לזה יתרונות אדירים בציד, אבל בחיי היום-יום המשמעות היא שצריך לעבוד על קשר ותקשורת כמו שצריך, אחרת הלאופהאונד פשוט יקבל את ההחלטות בעצמו, מה שלא תמיד מתאים לבעלים. אצלי אני ממליץ על אילוף שמבוסס על שיתוף פעולה ולא על כפייה, כי כלב כזה, בעל מוח עצמאי, פשוט יסרב לעבוד עם מי שמנסה לשבור אותו.

העובדה שהגזע הזה כמעט ולא קיים מחוץ לשווייץ היא לא במקרה. במשך שנים, החקלאים והציידים השוויצרים שמרו על הכלבים האלה בתוך עמקים מבודדים, ופיתחו שושלות גנטיות לפי הצרכים הספציפיים של כל אזור. בגלל הבידוד הזה, הלאופהאונד לא התפשט באירופה כמו גזעי ציד צרפתיים או גרמניים, אבל הוא גם שמר על טוהר הגנטיקה שלו. מי שרוצה לאופהאונד אמיתי היום, יצטרך ליצור קשר עם מועדון הלאופהאונד השוויצרי, ולעבור תהליך ארוך שכולל הוכחת כושר ציד של הכלב. הפדרציה הבינלאומית לכלבנות דורשת מבחני עבודה לרבייה, וזה לא משהו שלוקחים בו קלות.

דבר שמעטים יודעים הוא שקווי התערוכה והעבודה של הלאופהאונד כמעט שאינם נפרדים. בשונה מגזעים אחרים שבהם יש פער דרמטי בין כלבי תערוכה לכלבי עבודה, הלאופהאונד שמר על האופי העובד שלו גם כשהוא מוצג בתערוכות. הסיבה היא שהציידים והמגדלים השוויצרים לא ויתרו על דרישות העבודה. כלב שלא עובר מבחני ציד לא מתרבה, פשוט וחד. התוצאה היא שהלאופהאונד שאתם רואים בתערוכה הוא בערך אותו כלב שהיה רץ בהרים, אותה אנרגיה, אותו דחף, אותה נחישות. אצלי בשטח, אני מוצא שזה יתרון עצום למי שרוצה כלב עובד אמיתי ולא סתם תצוגה.

הכוח של הלאופהאונד הוא גם המגבלה שלו. בגלל שהוא גזע עם אנרגיה בלתי נגמרת, כושר עבודה גבוה ודחף ציד חזק, הוא לא מתאים לרוב האנשים. מי שגר בדירה בעיר, יוצא לטיול של חצי שעה ביום ומצפה שהכלב יהיה רגוע, פשוט לא צריך לאופהאונד. זה לא כלב רע, אבל הוא כלב שבא עם דרישות. נדרשת עבודה יומיומית משמעותית, גירויים, ריצות, ורצוי עבודה על עקבות. אם אין לכם זמן לתת לו את העבודה שהוא צריך, אתם תראו את זה בהתנהגות. תסכול של לאופהאונד שלא מקבל את המענה הנכון יכול להתבטא בהרס, נביחות מוגזמות וחוסר שקט.

בגלל ההיסטוריה הארוכה והייחודית שלו, הלאופהאונד השוויצרי הוא אחת מהדוגמאות הטובות ביותר שיש לי לשימור גזעי עבודה אמיתיים. בעולם שבו יותר ויותר כלבי ציד הופכים לחיות מחמד לא מחייבות, הלאופהאונד נשאר נאמן למקור שלו. הוא לא גויס להיות ניידת משטרה או כלב טיפולי. הוא מה שהוא היה תמיד, כלב ציד הררי עם לב ענק, קול מהדהד וחוש ריח מדהים. מי שלוקח אליו לאופהאונד לוקח על עצמו אחריות משמעותית, אבל גם זוכה לחברות של כלב עם מורשת שאלפיים שנה לא הצליחו למחוק.

השוני בין ארבעת תת-הזנים לא מתמצה רק בצבע. אצל המגדלים השוויצרים הוותיקים אפשר לשמוע על הבדלים עדינים בטמפרמנט. הלאופאונד הברנזאי נחשב למאוזן והרגוע יותר מבין הארבעה, בעוד שלהיורה יש מוניטין של כלב יותר אינטנסיבי ועקשן. הלוצרן, עם המראה המנומר הייחודי שלו, נחשב למהיר במיוחד על עקבות טריות, ואילו השוויצי, הנדיר, נחשב למצטיין בעבודת דם, במעקב אחר עקבות דם של פצועים. ההבדלים האלה, שנוצרו במשך מאות שנים של גידול בעמקים נפרדים, הם דקים אבל משמעותיים למי שעובד עם הגזע בכל יום.

נקודה חשובה שאני מזכיר למי ששואל על הגזע היא עניין עמידות במזג אוויר. בגלל שהלאופהאונד עבד באלפים, בתנאים שלפעמים קשים מאוד, עם שלג, קור, רוחות וערפל כבד, הוא פיתח עמידות טבעית לתנאי מזג אוויר מגוונים. הפרווה הקצרה והצפופה שלו לא מיועדת רק לנוי. היא מגנה עליו מקור ומרטיבות, ומתייבשת מהר אחרי מעבר בנחלים ובביצות. יחד עם זאת, בגלל שהפרווה קצרה, הוא לא מומלץ לישון בחוץ בלילות קרים במיוחד, בטח לא באקלים הישראלי שבו הלילות גם ככה לא מאוד קרים.

בטיפול באופהאונד, אחד האתגרים המשמעותיים הוא למצוא איזון. מצד אחד, צריך לתת לו את העבודה שחוש הריח שלו דורש. מצד שני, חייבים ללמד אותו להירגע ולהיות בשקט בבית. הגזע הזה מסוגל להיות גם אנרגטי וגם רגוע, אבל לא בלי עבודה מצד הבעלים. אני ממליץ על שגרה קבועה שכוללת ריצות או טיולי עבודה ארוכים בבוקר, ולאחר מכן מנוחה מובנית. ללאופאונד יש יכולת מדהימה להפעיל ולכבות את האנרגיה אם מלמדים אותו את החוקים. הבעיה היא שמי שלא מלמד אותו את הגבולות, מקבל כלב שלא מפסיק לזוז.

בגלל הדרישות התחזוקתיות הנמוכות יחסית של הפרווה, יש מי שחושב שהלאופהאונד הוא גזע קל. הרי אין גזירה, אין הרבה נשירה, אין טיפולים מיוחדים. אבל התחזוקה של הלאופאונד אינה קשורה לפרווה. התחזוקה שלו היא תחזוקת האנרגיה. הוא צריך מקום, הוא צריך עבודה, הוא צריך גירוי מנטלי. הפרווה קלה לטיפול, אבל הנפש דורשת תשומת לב יומיומית. מי שלוקח לאופהאונד בלי להבין את זה, עושה טעות.

משהו מיוחד שאני שם לב אליו בעבודה עם לאופהאונדים זה הקשר שלהם לילדים. בניגוד לסטריאוטיפ של כלב ציד נרגן, הלאופאונד נוטה להיות עדין וסבלני עם ילדים, במיוחד אם גדל איתם. הסיבה קשורה לאופי הלהקתי שלו. בגלל שהוא מורגל בעבודה בקבוצה, הוא מבין היררכיה חברתית ויודע להתייחס לחברי להקה קטנים וחלשים יותר. יחד עם זאת, כמו בכל גזע של כלב ציד, צריך להשגיח על האינטראקציות עם ילדים קטנים, בעיקר כי הלאופהאונד עלול לפרש תנועות פתאומיות וריצה של ילדים כהזמנה למשחק ציד, מה שעלול להיות אינטנסיבי מדי.

הלאופהאונד השוויצרי, על ארבעת פניו השונים, מייצג סוג של מסורת שנעלמת מהעולם. בעידן של גזעים אחידים, סטנדרטיזציה גלובלית, והפיכת כלבי ציד לחיות ספה, הוא נשאר נאמן לעצמו. לא קל להשיג אותו מחוץ לשווייץ, לא קל לגדל אותו, ולא קל לחיות איתו. אבל למי שמחפש כלב עם מורשת אמיתית, עם יכולת עבודה שלא התפשרה, ועם קשר ישיר להיסטוריה בת אלפיים שנה, אין הרבה גזעים שיכולים להשתוות לו. בגלל שהוא נשאר נדיר, הוא גם נשאר אותנטי. הביקוש העולמי לא שינה אותו, הכסף לא פיתה את המגדלים לפשט אותו, והצורך של הציידים האלפיניים לא איפשר לו להתבזות.

לסיכום, הלאופהאונד השוויצרי הוא לא גזע לראשונים ולא גזע לחובבנים. הוא כלב שמיועד למי שיש לו ניסיון, זמן, מקום, והבנה עמוקה של מה זה כלב עבודה אמיתי. הוא מצריך מחויבות, הוא מצריך עבודה, והוא לא מתנצל על הצרכים שלו. אבל מי שלוקח על עצמו את התפקיד, מגלה כלב עם לב ענק, נאמנות שאין כמוה, וקול שיהדהד בעמקי הנפש כמו שהוא מהדהד בעמקי האלפים. יש מעט מאוד גזעים שאני יכול להגיד עליהם בידיעה שלמה שהם לא השתנו במהותם במשך אלף שנים. הלאופאונד הוא אחד מהם.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים