יש מיתוס נפוץ שאומר שכלבי בישוש שוודיים כולם דומים, כולם עובדים אותו דבר, וכולם באים מאותו מקור. מי שחושב ככה כנראה מעולם לא פגש שילרסטוור. כי הגזע הזה הוא סיפור אחר לגמרי. סיפור שמתחיל בחקלאי אחד, בשתי אחיות שהפכו לזוג רבייה, ובחתירה בלתי מתפשרת לאיכות ציד שלא רואה פשרות.
פר שילר היה חקלאי מסטֶנונגסוּנד, עיירה קטנה על החוף המערבי של שוודיה. בסוף המאה התשע-עשרה, כשתעשיית הכלבים השוודית עוד הייתה בחיתוליה, הוא גידל להקת כלבי בישוש שעבדה בשדות וביערות. ב-1886, בתערוכת הכלבים הראשונה של מועדון הציידים המלכותי בסטוקהולם, הוא הציג זוג כלבים אחים. הם לא סתם השתתפו. הם לקחו פרס ראשון, עוררו סערה, והפכו לאבני היסוד של גזע שלם. ההחלטה של שילר להרבות את האחים האלה ביניהם היא אולי שנויה במחלוקת מבחינה גנטית, אבל היא הניחה את התשתית לכל שילרסטוור שחי היום.
בגלל שהגזע נוצר מתוך להקת עבודה אחת ויחידה, עם בסיס גנטי צמצום מלכתחילה, האוכלוסייה כולה נשארה תמיד קטנה. זה לא גזע שהיה פעם גדול והתכווץ. זה גזע שמעולם לא חצה את רף האלפיים פרטים בשנה. תמיד היה חצי מגודלו של המילטונסטוור, הגזע השוודי הגדול והמוכר יותר. ובגלל שהמספרים היו כל כך נמוכים, ב-1953 נסגר ספר ההרבעה, ושלושה עשורים אחר כך, כשאיום גנטי ממשי התקרב, נפתח שוב לאפשר הכלאות מבוקרות עם סרסקי גוניץ' (הכלב הצבי הסרבי) ועם כלבי בישוש שווייצריים.
אבל המספרים הקטנים לא מעידים על חולשה. הם מעידים על התמחות.
השילרסטוור הוא קולד-נוז טרקר, כלב עקבות קר. זאת אומרת שהוא לא צריך עקבות טריות ומטריחות כדי לעבוד. הוא יכול להריח עקבות שהתקררו שעה, שעתיים, אפילו יותר, וללכת אחריהן בעקשנות שאין שנייה לה. בעוד כלבי רוח מסתמכים על ראייה וספרינט, השילרסטוור עובד בקצב סיבולת: הוא רץ, עוקב, נובח בקול עמוק ומלודי שנקרא בשוודית "דרבסקול", ומאותת לצייד בדיוק לאן הוא הולך.
ובגלל שהוא עובד מרחק מהצייד, ביער שוודי סבוך ועבה, העצמאות היא לא אופציה. היא הכרח. כלב שלא יודע לקבל החלטות בעצמו, שלא יכול להחליט באיזה עיקוב להמשיך כשהוא מאבד ריח, לא ישרוד ככלב עבודה. ולכן השילרסטוור של היום הוא כלב עם ראש משל עצמו. לא עקשן מתוך נזיפה, אלא עצמאי מתוך צורך אבולוציוני. הוא חושב מהר, הוא מחליט לבד, והוא לא מחכה לאישור של בעליו כל צעד בדרך.
התכונה המרשימה ביותר של הגזע, בעיניי, היא היכולת להיות "רודג'ורסרן". בשוודית זה אומר שהכלב מאולף לא לרדוף אחרי איילי-אציל. תחשבו על זה לרגע. אתם לוקחים כלב בישוש עם דחף ציד מטורף, ויש לזה פוטנציאל להסתבך. ביער שוודי, איילים הם המטעה הגדול ביותר. כלב ציד רגיל שיפגוש אייל, יעזוב הכל וירדוף. השילרסטוור לומד לזהות את העקבה של האייל, להתעלם ממנה, ולהמשיך לחפש שועל או ארנבת. זה לא אינסטינקט. זה אילוף. זה עידון. וזה לוקח דורות של ברירה סלקטיבית שבה מגדלים בחרו רק בכלבים שהראו משמעת עצמית מול הפיתוי המפתה ביותר.
בבית, השילרסטוור הוא חיה אחרת לגמרי. מי שרואה אותו בתערוכה או במבחני הציד עשוי לדמיין יצור חסר מנוחה, אבל בפועל מדובר בכלב רגוע, שקט, ידידותי. התקן השוודי מתאר אותו כ"ליבליג אוק אופמרסאם" - תוסס וקשוב. וזה בדיוק מה שהוא. יש בו שילוב נדיר של דריכות ורוגע. הוא לא כלב ששוכב על הספה ולא יזוז, אבל הוא גם לא כלב שקופץ מהקירות בדחף בלתי נשלה. כמו רוב כלבי הבישוש, הוא יודע להבחין בין זמן עבודה לזמן מנוחה. ובגלל שהגזע נולד לעבוד בתנאי מזג אוויר קשים, יש לו סבלנות אינסופית לקור. יש לו פרווה צמודה, זיפית, לא רכה מדי, לא קצרה מדי. היא מגנה עליו מפני השלג ומפני הקור המקפיא של החורף השוודי, אבל לא מכבידה עליו בריצה ממושכת.
מבחינה חיצונית, השילרסטוור קטן וקל יותר מהמילטונסטוור. הראש שלו אצילי יותר, מעודן, הדוק יותר. האוזניים גבוהות ורחבות אבל לא ארוכות מדי. הצבע הוא שחור-שחום: אוכף שחור על גוף חום, לעתים עם סימני לבן על החזה או הרגליים. הוא בנוי לריצה: המבנה שלו ארוך, השכמה זוויתית נכונה, התנועה האחורית חופשית. כל פגם בזווית השכם או בהנעת הרגליים האחוריות נחשב ליקוי חמור, כי הוא פוגע ישירות ביכולת העבודה.
האוכלוסייה של השילרסטוור תמיד הייתה קטנה, והיום, עם ההכלאות החיצוניות שנעשו בשנים האחרונות, הגזע מתמודד עם שאלות זהות. מה הופך שילרסטוור לשילרסטוור? האם אחרי עירוב עם סרסקי גוניץ' ועם כלבים שווייצריים, האופי הייחודי נשמר? מגדלים רציניים בשוודיה מתמודדים עם זה בזהירות. ספר ההרבעה נפתח מחדש באופן מבוקר, לא בהפקרות. וכל כלב שעובר הכלאה נמדד בקפדנות מול התקן המנטלי והפיזי.
בשוודיה, שילרסטוור לא יכול להפוך לאלוף תערוכה בלי הוכחות מעשיות במבחני ציד (יאקטפרוב). זאת דרישה רשמית של ההתאחדות השוודית. אתם לא יכולים לגדל כלב יפה כבוי-עיניים ולהגיד "הוא מושלם". חייבים להוכיח שהוא יודע לעבוד. וזה, לדעתי, מה ששמר על הגזע כל כך אותנטי. לא משנה כמה הגזע נעשה נדיר, לא משנה כמה הכלאות חיצוניות נכנסו, הדרישה לביצועים בשטח שמרה על הליבה של הגזע יציבה. בישראל, ובעצם ברוב העולם שמחוץ לסקנדינביה, הגזע כמעט לא ידוע. אי אפשר למצוא שילרסטוור במכלאות בארץ. מי שרוצה להתקרב לגזע הזה צריך לטוס לשוודיה, לפגוש מגדלים, לראות את הכלבים בעבודה. לא מדובר בכלב משפחה שכונתי. מדובר בכלב עבודה לכל דבר, שדורש שטח פתוח, מטרה, ועבודה סדירה.
בגלל שהגזע נוצר על ידי חקלאי אחד מתוך להקה ספציפית, בגלל שההיסטוריה שלו כל כך מרוכזת וממוקדת, השילרסטוור הוא תזכורת למה שקורה כשמגדל שמחובר לאדמה ולעבודה בונה גזע להטבות שלו, לא לטרנדים. יש בגזע הזה עומק שמרגישים לא רק בעקבות מוליכות ובקול נביחה מלודי, אלא גם ביחס לאנשים. הוא לא כלב חשדן, לא כלב תוקפני, אבל הוא גם לא כלב שמסתנכרן אינסטנט עם כל זר. הוא מתבונן, מעריך, מחליט. כמו שהוא עושה ביער, כשהוא לבד, בלי הוראות.
והאמת, זה אחד הגזעים המרתקים שאני מכיר, דווקא בגלל הנדירות שלו. ברוב הגזעים הפופולריים יש שורה תחתונה של מה שהכלב נותן לבעלים. בשילרסטוור, השאלה היא מה האדם נותן לכלב. האם יש לך שעות לרוץ איתו ביער? האם אתה יכול לתת לו עבודה עם משמעות? האם אתה מבין שלפעמים הוא יחליט לבד והוא יצדק יותר ממך? אם התשובה היא לא, הגזע הזה לא בשבילך. אבל אם כן, יש פה חיבור למורשת הציד השוודית שאין בשום גזע אחר.
הקול של השילרסטוור בריצה הוא משהו שצריך לשמוע כדי להבין. תיאור נביחת הציד שלו בשוודית הוא "ווליוּדַנְדֶה דְרֶבְסְקָל" - קול ציד מלודי, עמוק, שנשמע למרחקים. כשהכלב רץ אחרי עקבות ביער, הצייד שומע אותו מרחוק ויודע בדיוק לאן הוא מתקדם. הקצב, הכיוון, השינויים בנביחה - כל אלה מספרים סיפור. וזה לא רעש אקראי. יש שיטתיות, יש מקצב, יש התמדה.
העבודה עם שילרסטוור דורשת סבלנות. בגלל שההיסטוריה שלו היא של כלב עצמאי, אי אפשר לשבור אותו באימון קשוח. הוא מגיב לחיזוקים עקביים, לשגרה ברורה, וליחסים שמבוססים על כבוד הדדי. מי שמנסה לכפות עליו צייתנות מוחלטת - נכשל. הוא פשוט יסתום אוזניים וילך לעשות מה שבא לו. אבל מי שבונה איתו שפה, מי שמבין שהעצמאות שלו היא לא בעיה אלא נכס - מגלה כלב נאמן, רגיש, עם חיבור עמוק לבעלים.
בעולם שבו גזעים רבים עוברים רווחה מוגזמת ואיבוד המטרה המקורית, השילרסטוור נשאר נאמן לשורשים. הנדירות שלו אולי מונעת ממנו להיות גזע ביתי מוכר, אבל היא גם שומרת על האותנטיות שלו. יש לו עדיין יצר ציד שלם. יש לו עדיין יכולת עבודה שאין צורך להחיות במבחני אופי מלאכותיים. הוא עדיין יודע לעשות בדיוק את מה שהוא נועד לעשות לפני כמעט מאה ארבעים שנה.
תכונה נוספת שמייחדת אותו ומתחברת ישירות להיסטוריה שלו היא ההתאמה שלו לעבודה בשלג. הפרווה הצמודה והזיפית לא מסתבכת בקרח, לא ספוגה מים, ומתייבשת מהר. הרגליים חזקות, הכריות עבות. הגוף בנוי לשעות של ריצה בטמפרטורות שמקפיאות מים. כשאני רואה תמונות של שילרסטוור בימי שלג שוודיים, ביער מכוסה לבן, אני מבין שלא כלבים נוצרו בשביל תנאים כאלה. אלה כלבים שנוצרו מתוך תנאים כאלה. וזה עושה את ההבדל.
במבט על, השילרסטוור הוא לא גזע שכולם צריכים להכיר, והוא לא גזע שכולם צריכים לגדל. יש בו ייחודיות שדורשת התאמה. אבל מי שמתאים לו, מי שמוכן לנסוע רחוק, לעבוד קשה, ולהשקיע באילוף שמכבד את העצמאות שלו - מקבל שותף ציד שאין שני לו. כלב שחושב לבד, רץ מהר, נובח עמוק, ויודע לעצור כשהוא רואה אייל.
וזה אולי הדבר הכי מרשים בגזע הזה, יותר מכל תכונה אחרת. המשמעת העצמית. היכולת להבחין בין מה שמריח כמו ארנבת למה שמריח כמו אייל, ולפעול בהתאם. אי אפשר לחלץ את זה מגנטיקה. זה נרכש. זה מתוחזק. זה דורש מגדלים שמבינים מה הם עושים, וציידים שמציבים סטנדרטים גבוהים. כשהסטנדרטים האלה נשמרים, הגזע נשאר חי. וברגע שהם נופלים, הגזע מאבד את זהותו.
אני מסתכל על השילרסטוור ורואה דוגמה חיה למה שאומרים שאבד בתעשיית הכלבים המודרנית: חיבור בין צורה לתפקוד, בין מראה ליכולת, בין המגדל לכלב. הגזע הזה לא שרד בזכות יופי או פופולריות. הוא שרד בזכות עבודה. וכל עוד יהיו בשוודיה ציידים שמוכנים להמשיך את המסורת, כל עוד המבחנים בשטח ימשיכו לקבוע מי אלוף ומי לא, השילרסטוור ימשיך להיות גזע חי, נושם, עובד.
שווה דקה על ההשוואה בין השילרסטוור למילטונסטוור, כי זה עוזר להבין מה מייחד כל אחד. המילטונסטוור, שנקרא על שם הרוזן המילטון, הוא הכבד יותר, המסיבי יותר, עם ראש רחב יותר וגוף חזק יותר. השילרסטוור הוא לעומתו הקטן, הקל, המזוקק יותר. מי שיראה אותם יחד יבחין מיד בהבדל. זה כמו להשוות רץ מרתון למתאבק. שניהם כלבי בישוש שוודיים, שניהם עובדים באותם יערות, אבל הסגנון שונה. השילרסטוור רץ מהר יותר, מתמרן טוב יותר בשטח סבוך, ומסתעף למרחקים גדולים יותר מהצייד.
האוזניים של השילרסטוור הן נקודת זיהוי חשובה. הן רחבות בבסיס, מעוגלות בקצה, ומונחות גבוה יחסית על הראש. תנועת האוזניים בריצה, כשהכלב עוקב אחרי עקבות, היא חלק מהותי מההבעה שלו. כלב עם אוזניים זקופות או נשוכות נמוך מדי לא עומד בתקן, לא בגלל אסתטיקה, אלא בגלל שזה מעיד על מבנה ראש לא נכון שיכול לפגוע ביכולת המעקב.
יש מי שאומר שכלבי בישוש הם עקשנים מדי, שקשה לאלף אותם, שהם שומעים רק מה שבא להם. וזה נכון, בחלקו. אבל זה כמו להגיד שלמים יש גלים. זה אופי הגזע. הטריק הוא לא לשבור את העצמאות, אלא לעבוד איתה, לתת לה כיוון. שילרסטוור שלא מרשים לו לחשוב לבד הופך לכלב מתוסכל. שילרסטוור שמקבל מרחב החלטה גמיש הופך לשותף שמבין את התמונה הגדולה.
הגזע הזה הוא לא טרנד. הוא לא הולך להופיע בגני כלבים בישראל בשנים הקרובות. הוא לא ישווק ככלב משפחה חמוד לילדים. אבל מי שכבר שמע עליו, מי שהתאהב בסיפור של פֶּר שילר והכלבים שזכו בפרס ראשון בתערוכה הראשונה אי פעם, מי שמוכן לעשות את הדרך הארוכה לשוודיה בשביל גור אחד - מקבל חתיכת היסטוריה חיה, עובדת.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של כלבי ציד ריח:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368