סבואסו אספניול (Sabueso Español) — הצייד הספרדי עם אף 24 השעות

דמיינו כלב שעוקב אחר שביל ריח בן יותר מעשרים וארבע שעות. לא סימן טרי, לא טביעת רגל שהשאיר בעל חיים לפני דקות אחדות. שביל קר, קר לחלוטין, כזה שכבר נמחק מעיניים אנושיות ולמיטב ידיעת ההיגיון לא אמור להכיל עוד מידע. וכלב אחד, עם אף שמונמך אל הקרקע, עוקב אחרי הריח הזה במשך שעות רצופות, דרך קניוני אבן, מעל מדרונות תלולים, בין עצי אלון עתיקים, עד שהוא מגיע אל מטרתו. זה לא תיאור של כלב דמיוני ולא סיפור מתוך אגדה. זה תיאור של עבודתו היומיומית של הסאבואסו אספניול, אחד מגזעי כלבי הציד העתיקים ביותר באירופה, וגזע שנותר כמעט עלום לחלוטין מחוץ למולדתו שבצפון ספרד.

המיתוס הנפוץ אומר שהסאבואסו אספניול הוא "רק כלב עבודה", לא כלב משפחה. בשנים האחרונות, בגלל תפיסה מוטעית זאת, כלבים מגזע זה מוצאים עצמם במקלטים בספרד, ממתינים לאימוץ שלעיתים קרובות לא מגיע. האמת מורכבת יותר, ומרתקת הרבה יותר. כמו הרבה גזעים שנוצרו למטרה ברורה, האופי של הסאבואסו דורש הבנה עמוקה של ההיסטוריה שלו. ברגע שמבינים מה הכלב הזה עשה במשך דורות ארוכים, פתאום כל התנהגות שלו מקבלת משמעות.

שורשיו של הגזע נעוצים בצפון חצי האי האיברי, באזור ההררי המשתרע על פני קנטבריה, אסטוריאס, גליסיה וחבל הבסקים. זהו אזור של הרים תלולים, יערות עבותים ועמקים שקועים. במשך מאות שנים, הציד באזור הזה לא היה ספורט ולא תחביב. הוא היה הישרדות. דובים, חזירי בר וזאבים פשטו על יישובים ועדרים. והיה צורך בכלבים שיוכלו לעקוב אחריהם, להתמודד איתם, ולהוציא אותם ממחבואם. כך נולד הסאבואסו אספניול.

העדות הכתובה הראשונה לכלבים האלה היא לא סתם הערה צדדית. בפרק 39 של ספר הציד של אלפונסו ה-11, "ליברו דה לה מונטריאה", שנכתב במאה הארבע-עשרה, יש תיאור מפורט של "איך צריכים להיראות כלבי הציד". זה לא אזכור חולף. זה מסמך מלכותי, חיבור ציד מסודר שמתאר בדיוק אילו תכונות נדרשות מכלבי הסבואסו. זאת אומרת, כבר לפני קרוב לשבע מאות שנה, הגזע הזה היה כל כך מוגדר ומוכר שהיה צורך לכתוב עליו בחיבור רשמי. מעטים גזעי הכלבים בעולם שיכולים להתהדר בהיסטוריה מתועדת כזאת.

במאות הבאות, המסורת נשמרה. ציידים ספרדים כתבו חיבורים נוספים במאות החמש-עשרה, השש-עשרה והשבע-עשרה, כל אחד מהם ממשיך ומתאר את אותם כלבים, אותה יכולת, אותו ייעוד. כשאני מסתכל על ההיסטוריה הזאת, אני רואה דפוס ברור: במשך דורות, הסאבואסו נבחר לא לפי המראה שלו, אלא לפי היכולת שלו לעקוב אחרי שביל קר. לא לפי יופי הראש ולא לפי צבע הפרווה. אלא לפי אורך הנשימה שלו במעקב, העקשנות שלו, היכולת שלו להמשיך גם כשהריח כמעט ולא קיים.

וכאן מגיעה הנקודה החשובה ביותר להבנת האופי. בגלל שהסאבואסו עבד בעיקר בשיטת "ציד ברצועה" (׳׳קאזה אה טראייה׳׳), שבה כלב בודד על רצועה עוקב אחרי עקבותיו הליליים של טורף כדי למצוא את מקום המנוחה שלו, הגזע פיתח עצמאות מבצעית יוצאת דופן. הכלב הזה לא מסתכל על המטפל שלו ומחכה להוראות. הוא מקבל החלטות בשטח, בזמן אמת, על סמך מה שהאף שלו מספר לו. זה לא כלב שפועל בלהקה גדולה עם כללים חברתיים קבועים כמו הפוקסהאונד האנגלי. הסאבואסו עובד לבד, או עם כלב נוסף אחד או שניים לכל היותר. וזה משנה הכל.

כשכלב רגיל להחליט בעצמו במשך דורות של רבייה סלקטיבית, הוא לא הופך פתאום לרכרוכי ולצייתן ברגע שהוא נכנס הביתה. לא בגלל שהוא עקשן או רע. אלא בגלל שהאינסטינקט שלו אומר לו: "אתה מקבל החלטות, אתה סורק את הסביבה, אתה מנתח מידע ריח". העצמאות הזאת היא אחד האתגרים הגדולים בעבודה עם הגזע, והיא גם הסיבה שאנשים רבים כל כך לא מבינים אותו.

הטמפרמנט של הסאבואסו בבית הוא סיפור נפרד לגמרי מהטמפרמנט שלו בשטח. חוץ משעות העבודה, הכלב הזה מתואר כבעל "מבט מתוק, עצוב ואצילי". יש לו מיראדה דולצה, טריסטה אי נובלה, כמו שאומרים בספרדית. הוא רגוע, חיבה, עדין עם המשפחה שלו. הוא נצמד לבעלים, נהנה ממגע, מחפש קרבה. אנשים שפוגשים אותו בפעם הראשונה מופתעים כמה שהוא שונה מהתדמית הלוחמנית שיכולה לעלות מהתיאור של צייד חזירי בר.

אבל אי אפשר להתעלם ממה שהוא צריך. הסאבואסו אספניול לא נועד לחיי דירה. הוא נועד למרחב, לעבודה, למשימה. זה לא גזע שיסתפק בשלוש טיולים קצרים ביום. הוא צריך לרוץ, להריח, להשתמש באף ובמוח שלו. כשאין לו עבודה, הוא עלול למצוא לעצמו עבודה שאתם לא תאהבו. לא מתוך נקמה, אלא מתוך שעמום וכמיהה מטבועה לעשות את מה שהוא נולד לעשות.

ובכל זאת, בגלל התפיסה המוטעית שהוא לא יכול להיות חיית מחמד, כלבים רבים מגזע זה מגיעים למקלטים בספרד. אנשים רואים כלב ציד גדול, עם אוזניים ארוכות ומבט רציני, וחושבים שהוא חייב לחיות בכלוב או בשטח. האמת היא שכלב שיכול לעבוד לצד אדם במשך שעות ביער, לסמוך עליו, לשתף איתו פעולה ולחזור אליו בסוף היום, הוא כלב שיכול גם להיות בן בית נאמן. בתנאי שמבינים מה הוא צריך.

מבחינה פיזית, הסאבואסו הוא כלב בינוני בגודלו, עם מבנה גוף מוארך, חזה עמוק ורגליים חזקות. הגובה נע בין 52 ל-57 סנטימטרים אצל זכרים, ובין 48 ל-53 אצל נקבות. אבל המספרים האלה לא מספרים את הסיפור האמיתי. מה שמייחד את הסאבואסו הוא השילוב בין חוסן פיזי לסיבולת לב-ריאה יוצאת דופן. החזה העמוק והצלעות המעוגלות נועדו לאפשר נשימה רצופה במאמץ ממושך. זה לא ספרינטר. זה רץ למרחקים ארוכים, כזה שיכול לעבור קילומטרים של שטח הררי בלי להתעייף.

האוזניים של הסאבואסו הן אחד המאפיינים הבולטים ביותר שלו. הן ארוכות, רחבות, בצורת פעמון, וכשמותחים אותן קדימה, הן מגיעות רחוק מעבר לקצה האף. לפעמים יש בהן תלתל קל בקצה, כמו פתיל של נר. האוזניים האלה לא סתם נראות דרמטיות. יש להן תפקיד פונקציונלי: הן עוזרות לרכז ריחות לכיוון האף, כמו קולטן טבעי. ככל שהאוזניים ארוכות יותר, כך הן מרעידות ומכוונות מולקולות ריח טוב יותר.

צבע העיניים הוא ענברי, וההבעה שלהן היא מה שאנשים זוכרים הכי הרבה. יש בהן כבוד, רוגע, ומשהו שדומה לעצבות עמוקה. זה לא עצב אמיתי, אלא הבעה שקטה שמשקפת את האינטנסיביות הפנימית של הכלב הזה.

הפרווה קצרה, דקה, מברישה ונצמדת לגוף. הצבעים נעים בין לבן לגוונים שונים של אדום, מגוון לימון בהיר ועד אדמדם-חום. השילוב הנפוץ הוא לבן עם כתמים אדומים, אבל יש גם כלבים אדומים לגמרי ולבנים לגמרי. חשוב להכיר: צבע תלת-גווני אינו בתקן. זאת נקודה שמבלבלת הרבה אנשים שמכירים גזעים קרובים כמו הסאבואסו קנטברו, שהוא דווקא טריקולור. אלה שני גזעים שונים, למרות השמות הדומים.

בעבר היו שני תתי-סוגים מובחנים של הסאבואסו. הסאבואסו דה מונטה, כלב הרים כבד וחסון יותר, שנועד להתמודד עם דובים וחזירי בר. והסאבואסו לבררו, כלב קל ומהיר יותר, שנועד לרדוף אחרי ארנבות. עם השנים, שני הטיפוסים אוחדו לתוך תקן גזע אחד. אבל החלוקה המקורית הזאת מספרת משהו חשוב: הגזע היה גמיש מספיק כדי להתאים את עצמו למגוון מטרות ציד, בהתאם לאזור ולצרכים המקומיים.

הקול של הסאבואסו הוא כלי עבודה בפני עצמו. הנביחה שלו עמוקה, רועמת ומהדהדת. בספרד קוראים לזה "קול מכה" (בוז גולפאדורה). ציידים מנוסים מבדילים בין שלבי הציד השונים לפי השינוי בקול: גישת ההתקרבות, ההברחת המתהווה, המרדף, העמדת הטרף במקום, וקריאת המוות בסיום. כל שלב נשמע אחרת. כלב שמשנה את הקול שלו במודע, בזמן אמת, מספר לצייד בדיוק מה קורה ביער רחוק משם. זאת תקשורת מתוחכמת שהתפתחה במשך מאות שנים של עבודה משותפת בין אדם לכלב.

בשיטת הציד המסורתית, הציידים השתמשו בסאבואסו כדי לחפש את עקבות הלילה של חזיר הבר. בבוקר, אחרי שהחזיר סיים את פעילות הלילה שלו והלך למנוחה, הכלב היה עוקב אחרי השביל הקר ומאתר את מקום המנוחה. במשך שעות, הכלב היה עובד את השביל, מתקדם באיטיות, לא מוותר, מתמודד עם תפניות שביל מבלבלות ועם ריחות שהתערבבו ברוחות של הבוקר. העקשנות הזאת היא לא תכונה שנלמדת באילוף. היא מטבועה. היא מגיעה ממאות שנים של ברירה טבעית וברירה מלאכותית, שבה כלב שוויתר באמצע לא שימש לרבייה.

בעבודה עם הגזע הזה, אני נתקל באתגר מעניין. בגלל שהסאבואסו נבחר במשך דורות להיות עצמאי ובעל יוזמה, האילוף שלו דורש ידע מנוסה. ציידים ותיקים בצפון ספרד מדברים על הצורך לשמור על "ספציפיות טרף" (אספסיפיסידד דה פיאזה) אצל הכלב. זאת אומרת, לוודא שהכלב רודף רק את החיה שהוא אמור לרדוף אחריה, ולא מתבלבל מריחות אחרים. בלי ידע נכון, כלב עצמאי יכול להפוך לכלב שקשה לשלוט בו. לא כי הוא רע, אלא כי הוא משתמש באינסטינקטים שלו כמו שהוא רגיל.

החל מהמאה השמונה-עשרה, עם התפשטות כלי הנשק בצפון ספרד ועם הירידה באוכלוסיות חיות הבר הגדולות, הסאבואסו עבר הסתגלות. הוא התחיל לשמש גם לציד ארנבות בשיטה שנקראת "לה וולטה" (החזרה). הכלב היה עוקב אחרי שביל ישן של ארנבת, מתמיד במרדף, ומחזיר אותה בחזרה לכיוון הצייד שחיכה עם רובה. אותה התמדה, אותה נחישות, אותו אף חד, פשוט ביישום חדש. הגמישות התפקודית הזאת היא תכונה נדירה בעולם הכלבים.

במאה העשרים ואחת, אוכלוסיות החזירים בצפון ספרד התאוששו משמעותית, והסאבואסו חווה רנסנס. הוא חזר לתפקיד המקורי שלו, לציד חזירי בר במסגרת המונטריאות, במיוחד בשיטת האה טראייה. אבל הגזע עדיין מוגדר כ"פגיע" על ידי המועצה המלכותית לכלבים של ספרד. הוא אחד משישה-עשר גזעים ספרדיים בלבד עם מעמד זה. זאת אומרת שמספר הכלבים נמוך מספיק כדי להצדיק מאמצי שימור. הגזע עדיין קיים בעיקר בזכות הציידים שממשיכים להשתמש בו לתפקידו המסורתי.

הדימיון הרחב לסאבואסו, ה"קול המכה" שלו, מבט הענבר העצוב, האוזניים שמגיעות מעבר לאף, כל אלה יוצרים תמונה של כלב שונה. יותר מכל דבר אחר, הסאבואסו אספניול מזכיר לנו משהו שבעולם הכלבים המודרני קל לשכוח: יש כלבים שנוצרו לתפקיד, ולא לתצוגה. הם לא חייבים להיות יפים בסטנדרט של תערוכה, וזה בסדר גמור. הם יפים בתנועה שלהם כשרעמה רודפת אחרי ריח בן יומיים ביער צפוף. הם יפים כשהקול העמוק שלהם מהדהד בעמק ואומר לצייד: "מצאתי אותו, הוא כאן, אני מחזיק אותו". זאת יופי של פונקציה, לא של אסתטיקה.

לכן, מי שחושב להביא הביתה סאבואסו אספניול, בין אם בארץ או בחו"ל, חייב לשאול את עצמו שאלה אחת פשוטה: יש לי מקום לכלב שצריך לעבוד? לא מקום פיזי בדירה, אלא מקום בחיים. מקום לתת לו משימה, מטרה, אתגר. אם התשובה היא כן, כלב משפחה רגוע, חיבה, שקט ביותר, שייהנה לשכב ליד הרגליים בסוף היום. אם התשובה היא לא, כדאי להכיר בגבולות של הגזע הזה ולתת לו להמשיך לעשות מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לרוץ ביערות צפון ספרד, עם האף קרוב לאדמה, ולספר לעולם בקול עמוק את מה שהוא מוצא.

הסאבואסו לא רוצה להיות כלב תצוגה. הוא רוצה להיות מה שהיה תמיד. ובגלל שזה מה שהוא היה במשך מאות שנים, זה מה שהוא עדיין היום.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים