רדבון קונהאונד (Redbone Coonhound) — הצייד האדום מאמריקה

רדבון קונהאונד (Redbone Coonhound) הוא אחד מגזעי הכלבים המרתקים והלא מוכרים ביותר בישראל. מדובר בכלב ציד אמריקאי מובהק, שנולד וגדל בדרום ארצות הברית, ואין לו הכרה רשמית ב-FCI. כן, קראתם נכון. בעוד שה-AKC (מועדון הכלבים האמריקאי) וה-UKC (מועדון הכלבים המאוחד) מכירים בו כגזע לכל דבר, הפדרציה הבין-לאומית לכלבים (FCI), שמגדירה את הסטנדרטים של רוב גזעי הכלבים בעולם, עדיין לא נתנה לו את חותמת ההכרה הרשמית. מבחינה מעשית, זה אומר שבישראל, שבה רוב הגזעים מוכרים דרך התאחדות הכלבנים הישראלית שמסתמכת על סיווגי FCI, הכלב הזה נדיר ביותר, כמעט בלתי קיים בשטח.

לפני שאכנס לעומק, בואו נעשה סדר בשם המורכב של הגזע. "רדבון" (Redbone) מתייחס לצבע הפרווה האדום העשיר של הכלב, גוון מהגוני עמוק וייחודי שאין לאף גזע כלבים אחר בעולם. "קונהאונד" (Coonhound) פירושו כלב ציד דביבונים. חשוב להבין את ההקשר: אמריקה של המאה ה-18 וה-19, דרום ארצות הברית, שטחי יער עצומים, לילות חשוכים. הציידים האמריקאים פיתחו כלבים שיוכלו לצוד דביבונים בלילה, לעקוב אחר עקבות ריח במשך קילומטרים, ולנבוח מתחת לעץ שבו הדביבון מסתתר עד שהצייד מגיע. אין כאן שום קונוטציה שלילית לשם. "Coonhound" הוא פשוט "כלב דביבונים", תרגום ישיר ומכבד של תפקיד הציד המקורי.

ההיסטוריה של הרדבון קונהאונד מתחילה עם מהגרים אירים שהגיעו לארצות הברית והביאו איתם כלבי ציד מהסוג שהיה מוכר להם באירופה. כלבים אלה, שילוב של פוקסהאונד (Foxhound) ובלאדהאונד (Bloodhound), היו הבסיס שממנו התפתח הגזע. לפי המסורת, כלב בשם "אולד פור-לגס" (Old Four-Legs) שהובא על ידי אדם בשם פיטר רדבון, היה מאבות הגזע המייסדים. לאורך השנים, המגדלים בדרום בחרו בקפידה כלבים בעלי פרווה אדומה אחידה, עד שיצרו את הגזע שאנחנו מכירים היום. ההכרה הראשונה הגיעה מה-UKC בשנת 1902, הרבה לפני שה-AKC הכיר בגזע רשמית בשנת 2009. ההבדל בין ההכרות האלה לבין FCI הוא משמעותי: FCI הוא גוף אירופי בעיקרו, שמכיר בעיקר בגזעים בעלי היסטוריה אירופית או בינלאומית רחבה. הרדבון קונהאונד הוא אמריקאי מכדי ש-FCI יכיר בו, לפחות בשלב זה. למרות שמבחינת מאפיינים אפשר לשייך אותו לקבוצה 6 של FCI (כלבי ציד ריח), ההכרה הרשמית חסרה, וזה יוצר אתגרים מעשיים לכל מי שמעוניין לגדל את הגזע בישראל.

עכשיו לחלק המעניין באמת: איך התפקיד של הכלב הזה עיצב את האופי שלו. רדבון קונהאונד הוא כלב ציד לילי שעובד לבד, הרחק מהצייד. זה לא כלב שעובד בצוות עם בני אדם כמו לברדור או רועה גרמני. זה כלב שצריך להפעיל שיקול דעת עצמאי, לקבל החלטות בעצמו, ולהתמיד במשימה גם כשהבעלים לא נמצא בטווח ראייה. מה זה אומר על האופי? קודם כל, עצמאות. מדובר בכלב שאינו "צייתן" במובן הקלאסי. הוא שומע את הפקודה, אבל הוא גם מריח עקבות מעניינות באותו רגע, והאף שלו כמעט תמיד ינצח. זו לא עקשנות מתוך זדון. זה אינסטינקט טהור שעבר דורות של ברירה טבעית וברירה מלאכותית. כלב שהיה עוזב עקבות ריח בשביל להישמע לפקודה היה נכשל ככלב ציד. הגזע הזה נבנה בדיוק בכיוון ההפוך.

התוצאה היא כלב עם דחף ציד גבוה במיוחד, קוליות בלתי רגילה (הנביחה שלו היא שילוב של נביחה עמוקה, יללה ושאר צלילים שאפשר לשמוע ממרחק קילומטרים), ועקביות מטרידה לפעמים במרדף אחרי ריח. ברגע שהאף שלו ננעל על עקבות, קשה מאוד להסיח את דעתו. זו גם הסיבה שהגזע הזה מצוין ב"טריאינג" (treeing) - היכולת לרדוף אחרי חיה, לתקוע אותה בעץ, ולנבוח מתחתיו עד שהצייד מגיע. האינסטינקט הזה כל כך חזק שלא צריך לאמן אותו. זה מגיע מובנה מבפנים. גם אם הגור שלכם מעולם לא ראה דביבון בחיים (מה שסביר בישראל), האינסטינקט יופיע בצורה של מרדף אחרי חתולים, סנאים, או אפילו ציפורים.

אבל יש צד נוסף, מפתיע למדי, לגזע הזה. רדבון קונהאונד נחשב לאחד מגזעי כלבי הציד החברותיים ביותר כלפי בני אדם. בעבודה ראיתי לא מעט כלבי ציד, ובדרך כלל יש בהם ריחוק מסוים, תחושה שהם עסוקים בעולם משלהם. הרדבון שונה. הוא ידידותי, חם, אוהב אנשים, ומסתדר נפלא עם ילדים. הוא אחד הגזעים הפחות אגרסיביים בסביבת בני אדם שאני מכיר. יש אפילו מי שמכנים אותו "תפוח אדמה על הספה" (couch potato). כשהוא לא בעבודה, הוא רגוע, נינוח, ולא דורש הרבה גירוי בתוך הבית. כמובן, זה לא אומר שאפשר לוותר על פעילות גופנית. ההפך. הוא צריך ריצה יומיומית, רצוי בשטח פתוח. אבל בשעות המנוחה, הוא פשוט נשכב ורגוע. הפרדוקס הזה, בין אינטנסיביות בלתי רגילה בשטח לבין רגיעה מוחלטת בבית, הוא אחד הדברים שהופכים את הגזע הזה לכל כך ייחודי בעיני.

מבחינת גודל, הרדבון קונהאונד הוא כלב בינוני-גדול. גובהו נע בין 53 ל-69 ס"מ, משקל בין 20 ל-32 ק"ג. הפרווה קצרה, צפופה, ועמידה למזג אוויר. הצבע, כאמור, אדום עשיר, גוון מהגוני עמוק. האוזניים ארוכות ותלויות, כפי שמתאים לכלב ריח. הזנב ארוך ומונף למעלה בריצה. תוחלת החיים טובה יחסית: 12 עד 15 שנים. פרוותו קצרה ואינה דורשת טיפוח מורכב, אבל הנשירה בינונית ועונתית יכולה להיות אינטנסיבית יותר.

בשטח, אני פוגש לא מעט גזעים שנדירים בארץ, אבל הרדבון הוא ממש נדיר. כמעט שלא קיימים פרטים בישראל. זה הופך את כל הידע שלי על העבודה איתו לסוג של תיאוריה במקום פרקטיקה מקומית, מבחינתי. מה שכן, כשאני נתקל בכלב מהסוג הזה בחו"ל או בשיחות עם מגדלים מחו"ל, אני תמיד שם לב לפרדוקס המעניין: הוא כלב שדורש בעלים שמבין את האופי העצמאי שלו. בעלים שמנסה לשבור את העצמאות הזו באמצעות אילוף קשוח יגלה שהוא נתקל בקיר. רדבון לא מגיב טוב ללחץ, לחזרות משעממות, או לגישה סמכותנית מידי. הוא צריך מוטיבציה, חיזוקים חיוביים, גיוון באימון, והרבה סבלנות. מבחינתי, זה רק הופך אותו למעניין יותר, כי הוא מכריח אותך להיות מאלף טוב יותר, מבין יותר, גמיש יותר.

אילוף רדבון הוא אתגר אחר לגמרי מאילוף רטריבר או רועה. הכלב הזה לא מחפש לרצות אותך. הוא מחפש ריחות. התפקיד שלך הוא למצוא דרך להפוך את האימון למעניין יותר מהעקבות על הרצפה. זה אפשרי, אבל לא פשוט. בשטח, אני ממליץ לבעלים פוטנציאליים של גזעים כאלה ללמוד קודם את עקרונות האילוף המבוססים על אינסטינקטים. בלי רקע, אתה עלול להיתקל בתסכול גדול. עם רקע, אתה תגלה כלב חכם, רגיש, ומהנה לעבודה. שילוב של אימוני אף (scent work) הוא דרך מצוינת לעבוד עם כלב כזה בישראל גם בלי ציד אמיתי. זה נותן לו את הגירוי המנטלי שהוא צריך, ומחזק את הקשר ביניכם.

חשוב להבין גם את הצד הווטרינרי. כמו גזעים גדולים עם חזה עמוק, הרדבון נוטה לפיתול קיבה (bloat), מצב מסכן חיים שדורש התערבות מיידית. כדאי להכיר את הסימנים המוקדמים ולפעול מיד אם מופיעים תסמינים. האוזניים הארוכות והתלויות רגישות לדלקות אוזניים, כי האוורור מוגבל ולחות נכלאת בתוך תעלת האוזן. ניקוי קבוע ובדיקה אחרי טיולים בשטח יכולים למנוע בעיות. כמו גזעים אמריקאים רבים, גם דיספלסיה של מפרק הירך (hip dysplasia) מופיעה בגזע, אם כי לא בשיעורים גבוהים כמו בגזעים גדולים אחרים. מומלץ לבדוק את תוצאות הבדיקות של ההורים לפני רכישת גור. ככל שתשקיעו בבחירת גור ממקור אחראי, כך תקטינו את הסיכון.

האם הרדבון קונהאונד מתאים לישראל? שאלה מורכבת. מצד אחד, מדובר בכלב קצר-פרווה שמתמודד היטב עם חום, ולכן האקלים המזרח תיכוני לא פוגע בו. מצד שני, הוא זקוק למרחב פתוח לריצה, והוא קולני. מאוד קולני. בשכונה צפופה בישראל, זה עלול להוות בעיה אמיתית. הציידים האמריקאים שפיתחו אותו העדיפו כלב שנשמע היטב בלילה. הנביחה הרמה והבאיי (baying) שלו חזקים די הצורך כדי שישמעו אותם ממרחק רב. אם אתם גרים בדירה בבניין משותף, הרדבון הוא כנראה לא הבחירה הנכונה. אפילו עם בית וחצר, צריך לוודא שהגדר גבוהה ובטוחה, כי אם הרדבון יריח עקבות מעניינות, הוא ינסה לצאת ולעקוב אחריהן. הוא לא מטפס ולא קופץ גבוה, אבל הוא מתמיד.

התנאי החשוב ביותר עבור הרדבון הוא לא הסביבה, אלא הבעלים. מי שמחפש כלב צייתן, שיבוא כשקוראים לו, שיילך ליד הרגל בשלשלת רפויה, שיביא כדור עד שתאמר "די", שיחפש גזע אחר. הרדבון הוא שותף, לא חייל. הוא לא יבצע פקודות בצורה מכנית. הוא יחשוב בעצמו. אם יש עקבות מעניינות, הוא יילך אחריהן, ויחזור אחרי שיסיים. לא בגלל שהוא לא אוהב אותך, אלא בגלל שזה מי שהוא. זה הגזע. מצד שני, עם ילדים הוא נפלא, רגיש ועדין, ובדרך כלל סובלני מאוד לטיפול פחות עדין מצד ילדים קטנים.

מבחינתי, הרדבון קונהאונד מייצג את מה שאני אוהב בעבודה עם כלבים: גזעים שיש להם סיפור, שיש להם תכלית, ושיש להם אופי אמיתי. בעולם שבו יותר ויותר גזעים הופכים ל"כלבי ליווי" שמאבדים את האינסטינקטים המקוריים שלהם, הרדבון נשאר אותנטי. הוא לא נוצר כדי להיות חיית מחמד. הוא נוצר כדי לעבוד בלילה, ביער, רחוק מהבית. כשזה עבד, הוא חזר. ובבית, הוא היה כלב המשפחה הכי טוב שיכולת לבקש. לא הרבה גזעים מצליחים לאזן את שני העולמות האלה באותה הצלחה.

אם אתם מתעניינים ברדבון קונהאונד ומחפשים אותו בישראל, דעו שתצטרכו לחפש מגדלים בחו"ל. הגזע לא קיים בארץ בכמויות משמעותיות. יבוא של גור מחו"ל מצריך בדיקה מעמיקה של הקווים הגנטיים, בדיקות בריאות של ההורים, והכנה מתאימה בבית. כדאי גם לבדוק את חוקי ההסגר והכניסה של כלבים לישראל. שווה לחפש קבוצות פייסבוק בינלאומיות של מגדלים וחובבי הגזע כדי לקבל מידע ממקור ראשון.

ראיתי גם לא מעט בעלים של כלבים אינטנסיביים אחרים שמחפשים את האתגר הבא, ואחרי שהם לומדים על הרדבון, הם מבינים שזו לא רק רמת אנרגיה. זו רמת חשיבה אחרת. זה כלב שלא בודק מה אתה רוצה ממנו, אלא בודק מה העולם מציע לו. בישראל, שבה אין דביבונים והיערות שונים בתכלית מאלו של אמריקה, האינסטינקטים האלה לא נעלמים. הם פשוט מופנים למיני מטרות אחרים. כלב שיתרגל לרוץ בשדות פתוחים ולעקוב אחרי ריח של שועל או שפן יסתדר מצוין. כלב שיושב בלי פעילות ימצא דרכים לא שגרתיות לפרוק אנרגיה. אחד הדברים שלמדתי בעבודה עם כלבים בעלי אינסטינקטים חזקים הוא שאי אפשר לבטל אינסטינקט. אפשר לתעל אותו, לתת לו ביטוי מבוקר, אבל אי אפשר לבטל אותו. הרדבון הוא דוגמה חיה לאמת הזו.

חשוב גם להזכיר משהו נוסף שהרבה שוכחים כשמדברים על גזעים אמריקאים: המבנה החברתי שונה. בגזעים האירופיים, הדגש הוא על שיתוף פעולה עם האדם. בגזעים האמריקאים, הדגש הוא על עבודה עצמאית לטובת האדם. ההבדל עדין אבל קריטי. כלב אירופי מסתכל עליך ושואל "מה לעשות עכשיו?". כלב אמריקאי מסתכל עליך ושואל "מה המטרה ומה הגבולות?". הרדבון הוא שילוב יוצא דופן: הוא עצמאי כמו גזעי עבודה אמריקאים, אבל חם וחברותי כמו גזעי ליווי אירופיים. מי שמכיר את שני העולמות מבין עד כמה השילוב הזה נדיר.

השורה התחתונה: רדבון קונהאונד הוא גזע מרתק, יפה, חכם ומאתגר. הוא לא מתאים לכל אחד, אבל למי שמבין את האופי העצמאי שלו ומכבד אותו, הוא יכול להיות חבר אמיתי ומעורר השראה. מבחינתי, הגזע הזה הוא דוגמה נהדרת לכך שכלב ציד אמיתי לא צריך להיות קשה או מסוכן. הוא צריך להיות בדיוק מה שהטבע והברירה האנושית יצרו: עצמאי אבל אוהב, עקשן אבל עדין, קולני אבל רגוע, כלב של יער וכלב של בית באותו הגוף האדום היפה, עם אותה פרווה מהגונית בוהקת.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים