פאג' : הקיסר שנחנק מאושר

פרק ראשון: הפער שבין המוח לגוף

"פאג'ים פשוט עצלנים. הם לא צריכים הרבה תנועה, רק ספה וכורסה."

אני שומע את המשפט הזה כל שבוע בערך. וזה אחד המיתוסים המסוכנים ביותר על הגזע הזה. כי פאג' הוא לא עצלן. הוא לא נולד כדי לשבת על הספה. הוא גווע ברעב, לא מאוכל, אלא מגירוי מנטלי. הבעיה היא שהגוף שלו, עם הלוע הקצר והנחיריים הצרים, פשוט לא מצליח לעמוד בקצב של המוח.

הפער הזה, בין מה שהכלב רוצה לעשות לבין מה שהוא יכול לעשות פיזית, הוא המקור לכמעט כל בעיה שאני רואה בפאג'ים. תוקפנות מתסכלת, נביחות אובססיביות, הרס ביתי. לא כי הם רעים. כי הם משועממים עד מוות.

פרק שני: מהארמון הקיסרי לארמונות אירופה

הפאג' הוא אחד הגזעים העתיקים בעולם. מקורו בסין, לפני יותר מ-2,000 שנה, בתקופת שושלת האן. הוא גודל מאותם אבות קדומים שהולידו גם את הפקינז ואת השי צו, וזה לא מקרי: שלושתם נולדו לתפקיד אחד, כלב לוויה של בני אצולה.

והפאג' עשה את התפקיד הזה ברצינות. הוא חי בארמונות קיסרים, נשמר על ידי חיילים, וגדל גם במנזרים בודהיסטים בטיבט. רק בני אצולה הורשו להחזיק בו. הוא לא היה כלב. הוא היה סמל מעמד.

במאה ה-16, סוחרי חברת הודו המזרחית ההולנדית הביאו אותו לאירופה, והוא הפך לכלב הבית של בית אורנג'. האגדה מספרת שפאג' בשם פומפיי הציל את חייו של ויליאם השתקן ב-1572, כשנבח והזהיר אותו מפני התקפת חיילים ספרדיים. כשהנסיך ויליאם מאורנג' עלה לכס המלכות הבריטי, הפאג'ים הגיעו איתו, והפכו ללהיט בארמונות אנגליה. ציירים כמו הוגארת' ורנואר ציירו אותם לצד בני אצולה. המלכה ויקטוריה אהבה אותם. מועדון הפאג' הבריטי נוסד ב-1883.

כלומר, במשך 2,000 שנה, הפאג' עשה בדיוק את מה שהוא עושה היום: ישב קרוב לבני אדם, חימם ברכיים, ושמח. זה התפקיד שלו. זה הגן שלו.

פרק שלישי: סיפור מהשטח : נוי ומיכל

נוי, פאג'ית בת שנתיים, הגיעה אליי אחרי שני מאמנים קודמים. הטענה: "נוי נושכת. היא שומרת אוכל, שומרת צעצועים, ואם מתקרבים אליה כשהיא על הספה, היא נושכת."

המאמנים הקודמים אמרו "דומיננטיות" ו"צריך לשבור לה את הרצון". מיכל, הבעלים, ניסתה לתקן עם תיקוני רצועה, איסורים חמורים, אפילו צעקות. נוי לא הפסיקה לנשוך. היא החמירה.

ב-25 השנים שלי בשטח, אני לא זוכר פאג' אמיתי עם דומיננטיות. הם מולוסרים קטנים, יש להם עקשנות, בטח. אבל דומיננטיות? כמעט אף פעם.

הבעיה של נוי לא הייתה דומיננטיות. הייתה תסכול.

נוי הייתה כלואה בדירה 22 שעות ביום. הטיולים שלה, 10 דקות הלוך וחזור, בגלל שהיא התנשמה והתמוטטה. היא קיבלה אוכל בקערה, בלי עבודה. בלי משחק. בלי גירוי.

הפאג'ית הזאת הייתה כלואה בגוף שלא יכול היה לרוץ, עם מוח שצריך לעבוד.

מה עשיתי? שיניתי את סוג הגירוי, לא את הכמות. עבודת אף בחדר: נוי חיפשה פינוקים מתחת למגבות. משחקי חשיבה: קופסאות, צעצועי סנפלינג. סיבובי חצר קצרים, חמש דקות, בצל, עם הפסקות שתייה. ולוח זמנים קבוע.

תוך שבועיים, הנשיכות נעלמו. לא כי "שברנו" את הכלב. אלא כי נתנו לו מה שהוא צריך: עבודה.

הלקח של הסיפור הזה: פאג' לא צריך פחות גירוי, הוא צריך גירוי חכם יותר. לא כל מה שנראה כמו עצלות הוא באמת עצלות. לפעמים זה חוסר יכולת פיזית שמתחפשת להתנהגות.

פרק רביעי: איך התפקיד מעצב את האופי

הפאג' הוא מולוסר קטן. המילה מולוסר מתארת משפחה של כלבים גדולים, חזקים, שנבנו לעבודה קשה: מולוסים, מסטיפים, בולדוגים. הפאג' הוא הגרסה הזעירה של המשפחה הזאת, וזה אומר הרבה.

כי מולוסר, גם קטן, לא נבנה לרדיפה. הוא נבנה לנוכחות. הפאג' לא רץ אחרי טרף, לא צד, לא רועה. הוא יושב, נוכח, ומנהל את הסביבה בכוח האישיות. אם הוא רואה חתול, הוא עלול לנסות לרדוף, אבל אחרי עשרה מטרים האוויר נגמר. הדחף קיים, אבל הגוף לא עומד בקצב.

מה שכן נבנה בו חזק, זה החיבור לאנשים. היצר החברתי של הפאג' הוא מהגבוהים שיש בגזעי הכלבים. הוא נושם אנשים. הוא רוצה להיות קרוב, על הברכיים, בתוך המשפחה. אלפיים שנות סלקציה עשו את העבודה: הפאג' נבחר להיות לוויה, וזה בדיוק מה שהוא.

ומכאן מגיעה גם הנקודה העדינה: הפאג' לא שורד בדידות. כלב שנבחר במשך אלפיים שנה להיות חלק מחבורה אנושית, לא מסוגל להיות לבד שעות. חרדת נטישה היא תופעה נפוצה בגזע, והיא לא "פינוק". היא גנטיקה.

פרק חמישי: המוח שנכלא בגוף

ועכשיו לפרדוקס הגדול של הפאג'.

הפאג' הוא כלב חכם. הוא סקרן, חד, ובעל רצון עצמי מפותח. הוא לא צייתן עיוור: הוא יודע מה הוא רוצה, והוא יחשוב אם שווה לעשות מה שאומרים לו. מוטיבציית האוכל שלו היא מהגבוהות שיש, וזו הדרך הבטוחה ללב שלו: פאג' יעבוד בשביל חטיף.

אבל הגוף, עם הגולגולת הקצרה, הנחיריים הצרים והלוע השטוח, לא נותן לו לרוץ, לחקור, ולשרוף אנרגיה כמו שכלב חכם צריך. זה הכלב היחיד שאני מכיר שמשועמם וגם מותש בו זמנית.

וזה המקום שבו נולדת רוב הבעייתיות. פאג' שחי בדירה קטנה, לא מקבל גירוי, לא יכול לנשום, מתפוצץ. לא כי הוא רע. כי הוא מיואש. ומיואש, הוא נושך, נובח בלי סוף, ושומר אוכל.

פרק שישי: איך לחיות עם פאג'

הפאג' הוא כלב נהדר לבעלים הנכון, ויש לו כמה חוקים שאי אפשר להתפשר עליהם.

הראשון, החום. רגישות קיצונית לחום היא לא בדיחה. פאג' יכול למות מהליכה של רבע שעה בקיץ. בלי טיולים בצהריים, בלי ריצה בחום, מים זמינים תמיד. הטיולים, 20 עד 30 דקות ביום, מחולקים לבוקר ולערב, בצל.

השני, הגירוי. פאג' משועמם הוא פאג' הורס. עבודת אף בחדר, משחקי חשיבה, חיפוש פינוקים. הגירוי המנטלי חשוב יותר מהפיזי, כי הגוף מוגבל אבל המוח לא.

השלישי, המשקל. מוטיבציית האוכל הגבוהה, יחד עם הגוף שלא זז, זה מתכון להשמנה. שקלו אוכל במדויק. חטיפים במשורה. אם אתם לא רואים צלעות, זה סימן אזהרה.

הרביעי, הטיפוח. קפלי הפנים דורשים ניקוי יומיומי. העיניים הבולטות דורשות תשומת לב. הנשירה, גבוהה. הכלב הכי חמוד שיש, עם דרישות טיפוח של מכונית יוקרה.

והחמישי, הנשימה. לא כל נחירה היא נורמלית. תסמונת החסימה בדרכי הנשימה של גזעים קצרי לוע היא מחלה אמיתית, שלפעמים דורשת ניתוח. אם הפאג' מתנשף חזק, עצרו, מים, מנוחה. ובדיקה וטרינרית לפני שהבעיה מחמירה.

פרק שביעי: מול הבולדוג הצרפתי

אנשים מבלבלים כל הזמן בין פאג' לבולדוג צרפתי, וזה מובן: שניהם מולוסרים קטנים, שניהם חמודים, שניהם קצרי לוע. אבל האינסטינקטים שלהם שונים לגמרי.

הפאג' הוא מולוסר רך. הוא נועד לחבק, לשבת על הברכיים, ולשמח. הוא יימנע מעימות, ינבח קצת על הדלת, ויסתפק בזה.

הבולדוג הצרפתי הוא מולוסר קשיח יותר. הוא נועד לשמור על הטריטוריה, להתריע, ולעמוד על שלו. הוא נובח יותר, ערני יותר, ופחות סלחן לזרים.

ההבדל הזה חשוב כשבאים לבחור. הפאג' מתאים גם למתחילים, עם מודעות בריאותית. הבולדוג הצרפתי דורש ידע מוקדם וגבולות ברורים יותר.

פרק שמיני: הפאג' של המאה ה-19

יש פרויקט מעניין שקורה בגרמניה: החזרת הפאג' הישן. בשנים האחרונות, מגדלים החלו להרכיב פאג'ים עם גזעים אחרים, כדי להחזיר להם לוע ארוך יותר, נשימה תקינה ובריאות טובה יותר. התוצאה נקראת פאג' רטרו, והיא נראית יותר כמו הפאג' של המאה ה-19: פחות קיצוני, פחות שטוח, יותר בריא.

הפרויקט הזה מספר את הסיפור של הגזע בקצרה: הפופולריות הרגה את הבריאות. הביקוש לפנים שטוחות יותר ויותר יצר גזע שנחנק מהאושר. והניסיון להחזיר אותו אחורה הוא ניסיון להציל אותו מעצמו.

הסוף: מי הפאג' באמת

הפאג' הוא לא עצלן. הוא כלב חכם, סקרן, ומלא אהבה, שנכלא בגוף שלא עומד בקצב שלו. הוא קיסר לשעבר, חיית מחמד של בני מלוכה, ועכשיו הוא אחד הכלבים הכי פופולריים בעולם.

הוא ייתן לכם אהבה אין קץ, חיוכים, ושנים של חברות. בתנאי שתזכרו: הוא צריך גירוי, הוא צריך צל, והוא צריך אתכם קרוב. תנו לו את אלה, והוא יחזיר לכם מאה.

ואל תשכחו את הלקח של נוי: כשפאג' נושך, אל תחפשו דומיננטיות. חפשו תסכול. כי לרוב, הכלב הקטן הזה לא מנסה לשלוט בכם. הוא רק מנסה להגיד לכם שהוא גווע, לא מרעב, אלא משעמום.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים