פוסבאץ (Posavac Hound) — כלב עמק הסאווה

יש גזעים שכולם מכירים, יש גזעים שמוכרים לחובבים, ויש גזעים שכמעט אף אחד לא שמע עליהם מחוץ לארץ המוצא שלהם. הפוסבאץ, או בשמו הקרואטי המלא Posavski Gonič, שייך לקבוצה השלישית. זהו כלב ציד עתיק מעמק הנהר סאווה בקרואטיה, גזע נדיר שכמעט כולו מרוכז עד היום בחבל הבלקן, ומחוץ לקרואטיה הוא כמעט בלתי נראה. בישראל, סביר להניח שמעולם לא פגשת אחד. אני יכול לספור על יד אחת את הפעמים שנתקלתי בפוסבאץ בישראל, ורוב הסיכויים שמדובר בכלבים בודדים שהובאו על ידי ישראלים שחזרו מחו"ל או עולים חדשים.

בוא נחזור להתחלה. הפוסבאץ הוא יליד חבל פוסאבינה, אזור עמק הנהר סאווה דרומית מזרחית לזאגרב, בירת קרואטיה. השם שלו עצמו מספר את הסיפור: "פוסבאץ" פירושו "מהאזור של הסאווה", כלומר כלב הציד של עמק הסאווה. זהו גזע עתיק מאוד, והתיעודים ההיסטוריים מראים שכלבים מהסוג הזה היו מצויים באזור כבר מאות שנים. יש המתארים תמונות של כלבים דומים בציורי קיר ובתחריטים כבר מהמאה החמש עשרה, ואזכור משנת 1497 מראה תמונה של כלב ציד שנראה דומה מאוד לפוסבאץ שאנחנו מכירים היום. כמובן שאין הוכחה מוחלטת שהתמונה הזו היא אכן של הפוסבאץ, אבל ברור שהטיפוס הזה קיים באזור כבר זמן רב מאוד.

התיעוד הכתוב הראשון שמזכיר במפורש כלבים מהסוג הזה שייך לבישוף של דאקובו, פטר באקיץ', שכתב עליהם בשנת 1719. מאוחר יותר, בשנת 1859, הווטרינר פרניו ברטיץ' גם הוא מדאקובו תיאר את הכלבים האלה ככלבי ציד מצוינים. במאה התשע עשרה, כלבי ציד מעמק הסאווה נמכרו ברחבי קרואטיה תחת השם "בוסקיני", והמוניטין שלהם כאיתורים מצוינים התפשט בקרב ציידים.

חשוב להבין שהאזור שבו התפתח הגזע הוא לא סתם עמק נהר. עמק הסאווה הוא אזור של ביצות, יערות לחים, שדות מרעה, ואדמות חקלאיות נרחבות. זה שטח קשה לעבודה, במיוחד עבור כלב ציד שצריך לרוץ מרחקים ארוכים בתנאי רטיבות וקור. הפוסבאץ פיתח פרווה שעומדת בתנאים האלה, וחוסן פיזי שמאפשר לו לעבוד שעות רצופות גם במזג אוויר סוער. הציידים המקומיים העדיפו אותו על פני גזעים אחרים בדיוק בגלל היכולת שלו להתמודד עם התנאים הייחודיים של האזור.

בניגוד לגזעי ציד אירופיים אחרים שהתפשטו ברחבי היבשת, הפוסבאץ נשאר מבודד יחסית בחבל הבלקן. יש לכך סיבות היסטוריות: קרואטיה הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ואחר כך חלק מיוגוסלביה, והגבולות הפוליטיים הגבילו את תנועת הכלבים בין אזורים. התוצאה היא שהפוסבאץ נשמר כגזע טהור יחסית, עם מאפיינים ייחודיים שמבדילים אותו מכלבי ציד קרואטיים אחרים כמו הדלמטי או האיסטריאן.

ההכרה הבינלאומית הרשמית הגיעה מאוחר יחסית. ספר ההרבעה הראשוני החל לתיעד את הגזע בשנת 1929, אבל רק בשנת 1955 הפדרציה הבינלאומית לכלבנות, ה-FCI, הכירה בגזע באופן רשמי. השם עצמו עבר עדכון בהמשך, וב-1969 נקבע השם הרשמי "פוסבאץ הונד" (Posavac Hound). הגזע משויך לקבוצה 6 של ה-FCI, קבוצת כלבי הציד המתמחים במעקב אחר ריח, קבוצה שכוללת את גדולי האיתורים של עולם הכלבים.

אחרי שהבנו את הרקע ההיסטורי, בוא נדבר על מה שההיסטוריה הזו מייצרת באופי של הכלב. בדומה להרבה כלבי ציד ותיקים, הפוסבאץ הוא תוצר של מאות שנים של ברירה טבעית וברירה מלאכותית שהתמקדה בדבר אחד: יכולת איתור. בעמק הסאווה, כביצות ויערות לחים, הציידים המקומיים היו זקוקים לכלב שיוכל לעקוב אחרי ריח של חזיר בר או ארנבת במשך שעות, בשטח קשה, מבלי לאבד ריכוז. לא הייתה דרישה לכלב שישב ויחכה לפקודות. הייתה דרישה לכלב עצמאי, נחוש, ועקשן כשהוא על עקבות.

התוצאה היא כלב בעל מזג עדין ורגוע בבית, אבל כשהוא יוצא לשטח והוא על ריח, הוא הופך למכונת מעקב בלתי ניתנת לעצירה. התקן הרשמי של הגזע מתאר אותו כ"צייד נלהב ובעל מזג צייתני". זה שילוב מעניין: צייתנית בבית, התלהבות ציד מסחררת בשטח. בדיוק כמו רוב כלבי הציד מהקבוצה השישית, הפוסבאץ יודע להבדיל בין הסלון לבין היער, אבל האינסטינקטים שלו אף פעם לא כבויים לגמרי.

מבחינה פיזית, הפוסבאץ הוא כלב בגודל בינוני. הגובה האידיאלי בכתפיים הוא כחמישים סנטימטרים. הוא בנוי מוצק, עם גוף מעט ארוך יחסית לגובהו, מה שמקנה לו מראה אתלטי אבל כבד. החזה שלו עמוק, הרגליים חזקות, והזנב ארוך. האוזניים שמוטות וצמודות לראש, כפי שמצופה מכלב ציד שעוקב אחרי ריחות באדמה. ההבעה מתוארת כעדינה ורגועה, לא קשה או תוקפנית.

הפרווה קצרה, צפופה, ושטוחה, מעט ארוכה יותר בחלק התחתון של הבטן ומאחורי הרגליים, מה שיוצר מעין נוצות קטנות. הצבע הוא גוון חיטה אדמדם, גוון חם שנקרא באנגלית Reddish Wheaten, עם סימנים לבנים על החזה, הרגליים, והזנב. הלבן על החזה והרגליים הוא תכונה אופיינית שמבדילה אותו מגזעי ציד קרואטיים אחרים. הפרווה הזאת מותאמת בדיוק לתנאי הביצה והערפל של עמק הסאווה, היא דוחה מים ומגינה על הכלב בתנאי קור ולחות.

עכשיו, בוא נדבר על אופי. הפוסבאץ הוא כלב רגוע, מאוזן, ונעים בסביבה הביתית. הוא מתחבר למשפחה שלו ומסתדר טוב עם ילדים. המזג העדין והסבלני שלו הופך אותו לבן לוויה טוב לבית, בתנאי שמבינים את הצרכים שלו. הילדים בבית צריכים להבין שגם כלב רגוע ושקט צריך את המרחב שלו, אבל בסך הכל הפוסבאץ הוא כלב שמסתדר עם בני אדם בצורה טבעית.

אבל אל תתבלבל: רגוע בבית לא אומר עצלן. הפוסבאץ הוא כלב עבודה אמיתי, וצריך פעילות גופנית מספקת. הוא נוצר לרוץ ולחפש, ואם לא נותנים לו את הפורקן שהוא צריך, הוא ימצא אותו בעצמו. בדרך כלל בדרכים שלא תאהב. גינה מגודרת היא חובה. טיולים ארוכים הם חובה. ריצה חופשית במקום בטוח היא אידיאלית. מי שמחפש כלב שיסתפק בשלוש דקות בגינה ויחזור להתכרבל על הספה, הפוסבאץ הוא לא הכלב בשבילו.

בקשר לאילוף, כמו כלבי ציד רבים, הפוסבאץ הוא כלב עצמאי. הוא אינטליגנטי, אבל האינטליגנציה שלו משרתת את האף שלו, לא את הרצון שלך. הוא יחפש ריחות, יעקוב אחרי שבילים, ולפעמים יראה שהוא פשוט מתעלם ממך כשמשהו מעניין יותר קורה במרחק מאה מטר. זה לא חוסר כבוד. זה אינסטינקט של מאה שנים של ציד עצמאי.

הגישה הנכונה לאילוף פוסבאץ מבוססת על עקביות, תגמולים מבוססי מזון, והבנה שהכלב הזה עובד בשביל עצמו. הוא לא לברדור שיעשה הכל בשביל נפנוף בזנב שלך. הוא צריך סיבה טובה לשתף פעולה. אוכל הוא מניע מצוין, משחק יכול לעבוד גם כן, אבל שום דבר לא יעבוד אם הוא על ריח של חיה. בשלב הזה, הוא שומע אותך, אבל הוא לא באמת שומע.

הכלל הכי חשוב עם פוסבאץ, כמו עם כל כלב ציד, הוא: לעולם לא ברצועה מחוץ לשטח מגודר. אני חוזר על זה כי זו הטעות הנפוצה ביותר שאני רואה בשטח עם כלבי ציד. הרגע שהפוסבאץ יריח משהו, הוא ילך אחרי הריח, והוא לא יעצור גם אם תקרא לו בשם הכי יפה בעולם. האף חזק יותר מהפקודה שלך, וזה לא עניין של אילוף. זה עניין של גנטיקה.

בקשר לבריאות, הפוסבאץ נחשב לגזע בריא יחסית, בלי מחלות תורשתיות חריגות שמתועדות בספרות. כמו הרבה גזעים נדירים שעברו ברירה טבעית חזקה, ללא התערבות אנושית מוגזמת, יש להם מערכת חיסון חזקה ובריאות כללית טובה. אבל גזע נדיר פירושו גם מאגר גנטי מצומצם, וחשוב לעבוד עם מגדלים אחראיים שמקפידים על בדיקות בריאותיות.

הפוסבאץ מתאים לאנשים שמבינים כלבים. לא למתחילים, לא למי שרוצה כלב צייתן שישב ויחכה. הוא מתאים לאדם שיש לו ניסיון עם גזעי ציד, או לפחות למי שמוכן ללמוד לעבוד עם כלב עצמאי. הוא מתאים למי שיש לו גינה גדולה, זמן לטיולים ארוכים, והבנה שהכלב הזה לא נולד כדי להיות שטיחון בסלון.

בארץ, אני כמעט ולא פוגש פוסבאץ. זה גזע נדיר גם בעולם, ובישראל הוא כמעט לא קיים. מעטים האנשים שהביאו אותו, ובדרך כלל מדובר באנשים שחיו בחו"ל, גילו את הגזע, ולא יכלו להשאיר אותו מאחור. אלה בדרך כלל אנשים עם ניסיון עשיר עם כלבים, שיודעים בדיוק למה הם נכנסים. כשכלב כזה מגיע אלי לאילוף, אני יודע שאני עובד עם מישהו שמבין כלבים לעומק.

חיים עם פוסבאץ פירושם לקבל את העובדה שהכלב הזה הוא לא "רובוט" צייתן. הוא בן לוויה עצמאי, רגוע, אוהב, אבל עם דחף פנימי חזק שהוא לא יכול להתעלם ממנו. הוא יכול לחיות עם חתול אם גדל איתו מגיל גור, אבל חצר לא מגודרת היא סיכון קבוע. הוא נובח כשצריך, אבל לא ברמה מטריפה כמו גזעי ציד קטנים יותר. הוא אוהב לשחק, אוהב לרוץ, אוהב לחקור, ובעיקר אוהב להיות בחוץ.

הפרווה הקצרה דורשת תחזוקה מינימלית: צחצוח שבועי עם מברשת רכה, רחצה כשצריך, ובדיקת אוזניים כי האוזניים השמוטות עלולות לצבור לכלוך ולחות. כמו כל כלב ציד, חשוב לשים לב לרמת הפעילות ולהתאים את התזונה בהתאם. לא להאכיל יותר מדי, במיוחד אם לא עובדים איתו קשה.

במבט כולל, הפוסבאץ הוא גזע מרתק. הוא חלק ממורשת הציד הקרואטית, אחד מכלבי הציד הבודדים ששרדו מהאזור הבלקני ועדיין מתפקדים ככלבי עבודה אמיתיים בקרואטיה. בעוד גזעים רבים הפכו לכלבי שעשועים גרידא, הפוסבאץ עדיין משמש לציד במולדתו. הציידים הקרואטים עדיין משתמשים בו לעבודה בחקלאות, בציד חזירי בר וארנבות, והוא נשאר נאמן למקור שלו.

בעולם, הפוסבאץ נמצא ברשימת הגזעים הנדירים. הוא לא מוכר על ידי המועדון הכלבנות האמריקאי, ומוכר בעיקר דרך ה-FCI. ארגוני הכלבנות הבריטיים והאמריקאיים לא הכירו בו, מה שמקשה על הפצתו מחוץ לבלקן. רוב הפוסבאצ'ים בעולם נמצאים עד היום בקרואטיה ובמדינות שכנות כמו בוסניה, סרביה, סלובניה, והונגריה השכנה, שם הוא נקרא סאוואוולגי קופו.

העובדה שאין כמעט מידע בעברית על הגזע הזה לא צריכה להפתיע. גם באנגלית המידע מוגבל יחסית, וברוב שפות העולם הוא לא מוכר. מבחינתי, זה אחד הגזעים המסקרנים ביותר שיש. לא בגלל שהוא נראה מיוחד, אלא בגלל שהוא מייצג משהו נדיר: גזע עבודה שעדיין לא נגעה בו היד המסחרית של תעשיית הכלבים העולמית. הוא עדיין כלב של ציידים, לא כלב של תצוגה. הוא עדיין עובד, לא רק מלווה.

לסיכום, הפוסבאץ הוא גזע נדיר, אותנטי, ובעל היסטוריה עשירה שלא הרבה יודעים עליה. הוא רגוע בבית, נלהב בשטח, עצמאי באופי, ומלא באינסטינקטים עתיקים שנשמרו במשך דורות. הוא לא כלב לכולם, בטח לא בישראל, אבל מי שיזכה להכיר אחד, יקבל הצצה לעולם אחר של גידול כלבים, כזה שהיה קיים הרבה לפני שהמצאנו מזון יבש ושטיחונים בסלון.

הפוסבאץ הוא תזכורת לכך שלא כל כלב נועד להיות חיית מחמד על הספה. יש כלבים שעדיין נושאים בגנים שלהם אלפי שנים של עבודה משותפת עם האדם, והם לא ישכחו את זה גם אם יבלו שנים בסלון. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לזכור את זה איתם.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים