פואטו (Poitevin) — הסנטהאונד הצרפתי במהירות גרייהאונד

אני פוגש לא מעט גזעי כלבים נדירים במהלך העבודה שלי, אבל יש כאלה שעצם קיומם הוא נס היסטורי. הפואטו, או בשמו המלא שיאן דו או-פואטו, הוא אחד מהם. כשאני מסתכל על הכלב הזה אני רואה מאות שנים של היסטוריה אירופית, מלחמות, מהפכות, מגפות, ובעיקר נחישות אנושית לשמר יצירה גנטית ייחודית. אם אתם חובבי כלבים ומעולם לא שמעתם על הפואטו, אתם לא לבד. בישראל אין כמעט כלבים מגזע זה. באירופה כולה נותרו בעיקר להקות ציד בודדות שמחזיקות אותו בחיים. ובכל זאת, יש משהו בפואטו שמרתק אותי במיוחד, וזה הסיפור של איך תפקיד הציד עיצב את אופיו עד לפרט הקטן ביותר.

הפואטו נוצר במחוז פואטו שבמערב צרפת, בסוף המאה השבע עשרה. השנה המדויקת שמצוינת במקורות היא 1692, אז קיבל הדופן של צרפת, יורש העצר, שתים עשרה כלבי סטאגהאונד אנגליים כמתנה. כמה מצאצאיהם הגיעו לידי פרנסואה דה לארי, המרקיז של או-פואטו, שהחליט לחצות אותם עם כלבי ציד צרפתיים מקומיים. המרקיז לארי לא היה סתם מגדל חובב. הוא היה ונר, צייד רכוב על סוסים בסגנון הגראנד ונרי הצרפתי, מסורת ציד שאינה דומה לשום דבר אחר בעולם הכלבים. מדובר בציד ממושך, מפואר, שבו להקת כלבים רודפת אחרי טרף במשך שעות ארוכות בעוד הציידים רוכבים בעקבותיה. בגלל שהפואטו נוצר לציד זאבים בתנאים האלה, הוא היום אחד מכלבי הציד המהירים ביותר בעולם, והכינוי שלו, "הגרייהאונד שבין כלבי הבשם הצרפתיים", אינו מקרי.

מיד חשוב לי להבהיר נקודה קריטית. הפואטו הוא כלב באסם, סנט האונד, כלומר הוא עובד באמצעות חוש הריח שלו, לא באמצעות הראייה כמו הגרייהאונד. אבל מה שמייחד אותו משאר כלבי הבשם הוא הגזרה שלו. יש לו חזה עמוק, רגליים ארוכות, מותניים צרות, ומבנה אתלטי שמזכיר יותר כלב מרוץ מאשר כלב עקבות. הוא מסוגל לרוץ במהירות של חמישים ושישה קילומטרים בשעה, וזה מהיר בצורה יוצאת דופן לכלב שעבודתו העיקרית היא לעקוב אחרי ריח. כדי להבין את הקצב הזה, תחשבו על זה שכלב ביגל, גם הוא כלב להקה מצוין, רץ בערך במחצית המהירות הזאת. בגלל שהפואטו נבחר דורות על דורות למהירות וסיבולת, הוא היום הכלב שאתם הכי פחות רוצים לראות בורח מהרצועה בפארק. אין מצב שתתפסו אותו.

ההיסטוריה של הפואטו רצופה אסונות וכמעט הכחדות חוזרות ונשנות. המרקיז דה לארי עצמו הוצא להורג בגיליוטינה בשנת 1793 בתקופת שלטון הטרור שאחרי המהפכה הצרפתית. להקת הכלבים שלו התפזרה, וכמעט כל מה שנבנה במאה שנים אבד. מה שהציל את הגזע היה מסירותם של האחים אמיל וארתור דה לה בסג' ממונמוריון, שאספו את הפואטואים ששרדו, כולל שני כלבים מלהקת לארי המקורית, ובנו מחדש את הגזע. ואז, בשנת 1842, פרצה מגפת כלבת שכמעט חיסלה את הלהקה המחודשת. כדי להציל את הגזע נאלצו המגדלים להצליב את הפואטו עם פוקסהאונד אנגלי, ועד מהרה, תוך שלושה דורות, הטביעה האנגלית כמעט נעלמה והפואטו שב להיות עצמו. זה סיפור שחוזר על עצמו בהיסטוריה של גזעים עתיקים: הם נשאבים אל סף הכחדה, ובכל פעם מישהו מוצא דרך להחזיר אותם לחיים.

מלחמות העולם של המאה העשרים היו מכה נוספת. בשתי המלחמות כמעט הושמדה אוכלוסיית הפואטואים בצרפת, ושוב נדרשה הצלבה עם פוקסהאונד כדי לשקם את הגזע. אצלי, כשאני נתקל בכלב שעבר כל כך הרבה טלטלות גנטיות, אני תמיד שואל את עצמי מה נשאר מהמקור. במקרה של הפואטו, התשובה מפתיעה. למרות ההצלבות החוזרות, הפואטו שמר על זהותו הייחודית. הוא עדיין מהיר, עדיין בעל קול ערב ומלודי במיוחד בציד, ועדיין נאמן לאופי הלהקי שאין שני לו. הקול של הפואטו הוא אחד הדברים שהציידים הצרפתים מעריכים בו ביותר. יש לו נביחה עמוקה, מתגלגלת, שנשמעת מרחוק ומעידה בדיוק איפה הלהקה נמצאת ומה היא עושה.

בגלל שהפואטו נוצר לעבוד בלהקה, הוא היום כלב שפשוט לא מסתדר ככלב יחיד. זוהי כנראה הנקודה החשובה ביותר שכל מי שחושב על גזע זה צריך להפנים. הפואטו סובל מבדידות בצורה קשה. הוא לא נועד להיות כלב בודד בחצר או בדירה. הוא פותח כדי לרוץ עם להקה של חמישה עשר, שלושים, אפילו שישים כלבים, כולם עובדים יחד במשך שעות. כשאין לו חבורה, הוא נכנס ללחץ, מפתח התנהגויות בעייתיות, ופשוט לא מתפקד. בעבודה שלי אני רואה לא מעט כלבי להקה לשעבר שהגיעו לבעלות יחידנית וסבלו מחרדות קשות. הפואטו לוקח את זה לקיצון. הוא זקוק לכלב נוסף בבית, לפחות אחד, או שהוא חייב לחיות בסביבה שיש בה כלבים אחרים באופן קבוע. בלעדי זה, הוא עלול להיות הרסני.

מבחינת מזג, הפואטו מתואר בספרות הצרפתית כ"פרסוורן, אינפאטיגבל" - מתמיד ובלתי נלאה. במקביל הוא מתואר כ"או קרקטר דו", בעל אופי עדין. זה שילוב מעניין. מצד אחד מדובר בכלב עבודה קשוח, עמיד, שיכול לרוץ שבע שעות רצוף בלי לעצור. מצד שני, הוא עדין וטוב עם בני אדם, במיוחד עם ילדים. מקורות צרפתיים מתארים אותו ככלב שמגן על הילדים במשפחה, כמעט כמו אפוטרופוס. אבל אל תתבלבלו. העדינות הזו אינה אומרת שמדובר בכלב ספות רך. הפואטו שמור ורשמי כלפי זרים, לא ביישן אבל גם לא מתפרץ בחברותא. הוא מסתכל עליכם מרחוק, שוקל אתכם, ורק אחר כך מחליט איך להתנהג. זה אופי של כלב ציד רציני, לא של כלב בית שמתלהב מכל אורח שנכנס לדלת.

המבנה הגופני של הפואטו מספר את סיפורו בדיוק כמו האופי. גובהו מגיע עד שבעים ושניים סנטימטרים בשכם, ומשקלו נע בין עשרים וחצי לשלושים וחצי קילוגרם. זה רזה יחסית לגובה, ובדיוק בגלל זה הוא כל כך מהיר. יש לו ראש ארוך וצר, לוע מתחדד, אוזניים תלויות באורך בינוני, ועיניים חומות גדולות עם מסגרת שחורה. הצבע האופייני הוא טריקולור - לבן עם כתמים שחורים גדולים ועיטורים בגוון כתום או חום. הפרווה קצרה, מבריקה, ונשטפת בקלות. הרבה פואטואים נושאים דפוס שנקרא "פו לובר", פרווה דמוית זאב, שהיא אחד המאפיינים העתיקים של הגזע.

החזה העמוק של הפואטו הוא אולי האלמנט האנטומי החשוב ביותר שלו. החזה העמוק מאפשר לריאות להתרחב במלואן בזמן דהירה ממושכת. בשילוב עם הרגליים הארוכות והגב הגמיש, הוא יוצר מכונת תנועה כמעט מושלמת. במבחני שטח שנערכו בצרפת תועדו להקות פואטו שרצות במהירות קבועה של למעלה מחמישים קילומטרים לשעה במשך פרקי זמן ארוכים. כשאני אומר לכם שזה לא כלב לאנשים ממוצעים, אני מתכוון לזה בכל רמה. לא רק האופי דורש מומחיות, גם הצרכים הפיזיים. פואטו שלא יוצא לעבודה או לפחות לריצות יומיות ארוכות הוא פואטו מתוסכל, וכלב מתוסכל הוא כלב בעייתי.

כדאי לדעת שהפואטו ההיסטורי התקיים בשלושה זנים עיקריים, כל אחד עם מאפייניו הייחודיים. זן לארי, המייסד, היה טריקולור, אתלטי, ונחשב למשובח מבין השלושה. זן מונטמבוף היה דו-גוני, כתום ולבן, ונשמר כזן נפרד על ידי להקה אחרת באותו אזור. זן סרי, גם הוא דו-גוני, נחשב לנחות יחסית מבחינת איכויות הציד. העובדה שהגזע התקיים במקביל בשלושה קווי דם נפרדים מספרת משהו חשוב על תרבות הכלבים בצרפת של המאה השמונה עשרה. לא היה גזע אחד מאוחד, אלא כמה להקות עצמאיות, כל אחת פיתחה את הכלב שלה לפי הצרכים המדויקים שלה. רק אחרי המהפכה והכמעט הכחדה, כשהאחים דה לה בסג' אספו את השרידים, התגבש מה שאנחנו מכירים היום כפואטו.

לעומת כלבי ציד צרפתיים אחרים, הפואטו הוא הקיצוני ביותר מבחינת המבנה האתלטי שלו. תוכלו להשוות אותו לפויטו בלאן דה גסקון, שגם הוא כלב באסם גדול ומהיר, אבל הפואטו רזה וארוך יותר, קרוב יותר לגרייהאונד במבנהו מאשר לכלבי הבשם האחרים. זה ההבדל המרכזי שהופך אותו למיוחד כל כך. הוא נועד למהירות טהורה, לא רק לסיבולת ולעקבות. כשהוא בדהרה מלאה, הוא פחות מרשים בחוש הריח שלו מאשר במהירות ההשגה שלו. ציידים מנוסים מעידים שהפואטו הוא הכלב שמכסה שטח במהירות הגדולה ביותר מבין כלבי הגראנד ונרי הצרפתיים.

הפואטו השפיע רבות על התפתחותם של גזעים צרפתיים אחרים. הגראנד אנגלו-פרנסה טריקולור, השיאן פרנסה טריקולור, והאנגלו-פרנסה דה פטי ונרי - כולם נושאים בגנים שלהם את חותם הפואטו. המהירות יוצאת הדופן והסיבולת של הפואטו הן תכונות שמגדלים ביקשו להקנות לגזעים אחרים במשך מאות שנים. אבל הפואטו עצמו, הגזע המקורי, נותר נדיר ומרתק יותר מכל צאצאיו. יש משהו בכלב שלא זמין בקלות בכל פינת רחוב, שמקנה לו ערך מיוחד. אני לא מדבר על ערך כספי, אלא על משמעות תרבותית והיסטורית.

היום משמש הפואטו בעיקר לציד חזירי בר וצבאים במסגרת הגראנד ונרי הצרפתי. מאחר שהזאבים כמעט נעלמו מצרפת, הלהקות עברו לטרוף אחר. הציד הזה הוא בדיוק אותה מסורת בת מאות שנים: להקה גדולה של כלבים, ציידים רכובים על סוסים, ומרדף שיכול להימשך שעות. מי שצפה בסצנת ציד מהסוג הזה יודע שאין דבר דומה לזה. המקצב של הנביחות, איך שהן משתנות ככל שהכלבים מתקרבים לטרף, התזמון המושלם של הלהקה. כל זה נמצא ב-DNA של הפואטו.

האם הפואטו יכול להתאים למשפחה ישראלית ממוצעת? התשובה הכנה שלי היא לא, ברוב המקרים. בעבודה שלי נתקלתי באנשים שהתאהבו במראה של כלב יוצא דופן ורכשו אותו בלי להבין מה הם מקבלים. הפואטו דורש מרחב, דורש חברת כלבים אחרים, דורש פעילות גופנית שאין לסבוב אחד בפארק. הוא לא כלב שקט. הוא נובח, ובקול עמוק ומהדהד. הוא לא מתאים לדירה, לא מתאים לעיר, ולא מתאים לבעלים שאינם מנוסים בגזעי ציד. מצד שני, למי שגר בבית עם חצר גדולה, מחזיק כבר כלב אחד לפחות, ויודע לתת פעילות גופנית משמעותית מדי יום, הפואטו יכול להיות חוויה מרתקת.

אני זוכר שבמפגש נדיר עם פואטו באירופה, הבעלים שלו אמר לי משפט שנשאר איתי: "זה לא כלב שאתה מלמד אותו להיות כלב. הוא יודע בדיוק מה הוא. אתה רק צריך לתת לו לעשות את זה." והוא צדק. יש גזעים שאנחנו מעצבים מחדש לפי רצונותינו, ויש גזעים שמעצבים אותנו. הפואטו שייך לסוג השני. הוא לא נועד לשבת על הספה ולצאת לטיול סביב השכונה. הוא נועד לדהור בשדות פואטו, בעקבות זאב, בקול ערב ששורה מבעד לערפל הבוקר, בלהקה שחשה יחד כגוף אחד. כשאני כותב על גזעים ותיקים, יש בי תמיד כבוד עמוק לעבר שלהם. הפואטו הוא אחד הגזעים שגורמים לי להרגיש גאה להיות חלק מעולם הכלבים, גם אם לעולם לא אחזיק אחד כזה בשטח שלי בישראל.

בסופו של דבר, הפואטו מזכיר לנו שכלבי ציד אינם אביזרים דקורטיביים. הם תוצר של מאות שנות ברירה טבעית וברירה מלאכותית, שנוצרו למטרה מוגדרת ומדויקת. כשאנחנו לוקחים כלב כזה לחיינו, אנחנו לוקחים על עצמנו את החובה להמשיך לתת לו את מה שהוא צריך, גם אם העולם סביבו השתנה. הפואטו לא השתנה. הוא נשאר נאמן למה שהוא. והשאלה היא לא אם הוא יכול להסתגל אלינו, אלא אם אנחנו יכולים להבין אותו. זה גזע שמלמד אותנו ענווה מול ההיסטוריה. הוא לא צריך מאיתנו כלום חוץ מכבוד למה שהוא באמת.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים