פטי בל דה גסקון (Petit Bleu de Gascogne) — הצייד המעודן לטרף קטן מגסקון

במשפחת כלבי הבלו דה גסקון, אותם כלבי ציד צרפתיים בעלי הפרווה המנוקדת שנותנת מראה כחלחל-אפור, הפטי בל דה גסקון הוא הקטן והמעודן שבהם. הוא לא קטן במובן המוחלט של המילה גודלו בינוני-גדול לכל הדעות. אלא שהשם "פטי" מתייחס לציד של ציד קטן, "פטי ז'יבייה" בצרפתית, בניגוד לקרובו הגדול, הגרנד בלו דה גסקון, שצד זאבים, דובים וחזירי בר. זה הניואנס הראשון שצריך להבין כשמכירים את הגזע הזה: פטי בל דה גסקון הוא לא גרסה מוקטנת של כלב גדול, אלא כלב ציד מעודן שעבר ברירה טבעית ואנושית ממוקדת במטרה אחת להתאים אותו לעבודה על טרף קטן וזריז בתנאי השטח הקשים של דרום מערב צרפת.

כשאני כותב על הגזע הזה, אני נזכר שבמשך שנים רבות הוא היה כמעט בלתי מוכר בארץ. גם היום, מי שיחפש מידע בעברית על הפטי בל דה גסקון יגלה שאין כמעט כלום. אין ערך בוויקיפדיה העברית, אין מאמרים מעמיקים, אין קבוצות ייעודיות. זה גזע נדיר בישראל, ומי שמביא אותו ארצה עושה את זה בדרך כלל מתוך אהבה לכלבי ציד צרפתיים ומתוך הבנה עמוקה של מה שנדרש כדי לחיות עם כלב כזה. במסגרת העבודה שלי עם כלבים, אני נתקל לא פעם בגזעים נדירים כאלה, כאלה שאין עליהם ספרות בעברית, ואני תמיד מוצא שדווקא הגזעים האלה, אלה ששמרו על ייעודם המקורי, מלמדים אותנו הכי הרבה על מה זה באמת כלב ציד.

ההיסטוריה של הפטי בל דה גסקון מתחילה עמוק בימי הביניים. הגרנד בלו דה גסקון, אבי המשפחה, היה קיים כבר במאה הארבע עשרה, בתקופתו של הרוזן דה פואה, שהשתמש בלהקות של כלבי בלו גדולים לציד זאבים, דובים וחזירי בר ביערות הפירנאים ובעמקי גסקון. הכלבים האלה היו צאצאים ישירים של כלבי סן הובר, אותם כלבי הדם האדירים שהגיעו ממנזר סן הובר בבלגיה והם אבותיהם הקדומים של כמעט כל כלבי ציד הריח האירופיים. מתוך הכלבים הגדולים והחזקים האלה, החלו מגדלים באזור גסקון לבחור פרטים קטנים יותר, זריזים יותר, כאלה שיכלו לעבוד בשטח צפוף ומבותר אחרי ארנבות ושועלים. זה לא היה תהליך מהיר. זה לקח דורות על גבי דורות של ברירה מכוונת, והתוצאה הייתה כלב ששמר על אותו מראה כחול-מנוקד איקוני ועל אותו קול ציד עמוק ומתגלגל, אבל במסגרת גוף קומפקטית וגמישה יותר.

בגלל שהפטי בל דה גסקון עבר מאות שנים של ברירה לעבודה בלהקה על טרף קטן, הוא היום אחד הכלבים החברותיים ביותר לכלבים אחרים שאני מכיר. הקבוצה השישית של ה-FCI, קבוצת כלבי ציד הריח, מלאה בגזעים חברותיים, אבל הפטי בל לוקח את זה צעד קדימה. התקן הצרפתי מציין במפורש שתוקפנות כלפי כלבים אחרים היא פסילה. זה לא סתם. כלב שעבד במשך דורות בלהקה, שרץ וצד לצד חמישה או עשרה כלבים אחרים, ששמע את קולות החברים שלו ביער ושאף אותם כשהם עובדים יחד על עקבות טריים, חייב להיות שיתופי פעולה. הוא לא יכול להיות לוחם. הוא חייב להיות משתף פעולה. וזה בדיוק מה שהתקן מבקש.

אבל החברותיות הזאת לא מוגבלת רק לכלבים. הפטי בל דה גסקון מתואר בתקן ככלב רגוע, חיבה, צייתן ומאוד קשור לבעליו. זו תכונה ישירה של היסטוריית הציד שלו. כלב שעבד קרוב לבעליו, בלהקה קטנה יחסית, פיתח קשר הדוק עם האדם שניהל את הציד. הוא לא רץ קילומטרים קדימה ועבד עצמאית כמו כלבי ביגיימס גדולים. הוא עבד בקרבה, עם קשר עין, עם יכולת להגיב לפקודה בזמן אמת. בשטח הצפוף של דרום מערב צרפת, שבו הצמחייה עבותה והשטח הררי, כלב שמתנתק מהלהקה ומהבעלים הולך לאיבוד. לכן הברירה הטבעית והמלאכותית כאחד תמכו בכלבים שנשארו קרובים, ששמרו על קשר, שהיו קשובים. והיום, אלפי שנים אחרי שהתחילה הברירה הזאת, אנחנו מקבלים כלב ביתי שמתחבר לבעליו בעוצמה רבה ומחפש את קרבתו.

יש לפטי בל דה גסקון תכונה נדירה שאני מעריך במיוחד בעבודה שלי. הוא מסוגל לעבור מרגיעה מוחלטת לריכוז ציד מלא תוך שניות. התקן הצרפתי משתמש במילה "אפליקה", כלומר מרוכז ומחויב בצורה של ציד. בצרפתית זה "אפליקה דאן סה פאסון דה שאסה". זאת אומרת, כשהוא בעבודה, הוא עובד במלוא הריכוז. אבל כשהוא בבית, הוא רגוע, עדין, אפילו שליו. הבידול הזה, היכולת להפעיל ולכבות את דחף העבודה, נובע ישירות מאות שנים של חיים משותפים עם ציידים. כלב ציד לא יכול להיות בהייפ ציד כל הזמן. הוא חייב להיות רגוע במלונה, רגוע בבית, רגוע סביב הילדים. ורק כשיוצאים לשטח, בזמן האמת, הוא נדלק. זאת דרישה שהציידים הצרפתיים טיפחו במודע במשך דורות, והיום אנחנו רואים את התוצאה אצל כלב שמתאים מבחינה טמפרמנטית גם לחיי משפחה. אבל תשומת לב המבקרים העיקרית שלי היא תמיד זהה: הפטי בל דה גסקון יכול להיות כלב משפחה נהדר בתנאי שאתה נותן לו את מה שהוא צריך, שאתה לא שוכף לרגע מאיפה הוא בא ולשם מה הוא נוצר.

מבחינה פיזית, הפטי בל דה גסקון הוא כלב מרשים ביופיו כשאתה יודע מה אתה מסתכל עליו. גובהו נע בין 50 ל-58 סנטימטרים, כשהזכרים גדולים במעט מהנקבות. זה כלב בעל מבנה גוף מוצק ומאוזן, עם חזה עמוק וראש מוארך. הגולגולת שלו רחבה מעט, עם אף שחור ורחב, נחיריים פתוחים לרווחה שמאפשרים לו לקלוט ריחות בצורה אופטימלית. העיניים בצורת אליפסה, חומות, והבעתן מתוארת כרכה ועדינה. זאת הבעה שאופיינית להרבה כלבי ציד ריח ותיקים, יש בהן משהו כמעט עצוב שמושך אותך אליו. האוזניים בינוניות בדקותן, מקופלות, תלויות בצידי הראש.

אבל מה שבאמת מייחד את הפטי בל דה גסקון, ומה שנותן לו את שמו, הוא הצבע. הפרווה שלו קצרה, עבה, צפופה. הצבע הוא מנוקד שחור ולבן, מה שיוצר אפקט כחלחל-אפיר, "בלו ארדואז" בצרפתית, כמו צבע של צפחה. על כל צד של הראש יש כתם שחור שמכסה את האוזן ומסביב לעין. שימו לב: הכתמים האלה לא נפגשים במרכז הגולגולת, נשאר ביניהם רווח לבן. מעל העיניים יש סימני שיזוף קטנים שנראים כמו גבות, מה שיוצר אפקט שנקרא "קאטרואי" בצרפתית, כלומר "ארבע עיניים". זה אחד המאפיינים הוויזואליים הכי יפים בגזע: כתם השיזוף הקטן מעל כל עין נותן מראה כאילו יש לכלב ארבע עיניים. סימני שיזוף נוספים מופיעים על הלחיים, השפתיים, בתוך האוזניים, על הרגליים ומתחת לזנב. הזנב עצמו דק, מגיע עד גובה השוק, ונשאר בתנוחת חרב כשהוא במנוחה.

כשמדברים על הפטי בל דה גסקון בישראל, חשוב להיות כנים עם המציאות. זה גזע שדורש מרחב. הרבה מרחב. השטח האידיאלי עבורו הוא בית עם חצר גדולה, רצוי באזור כפרי או חצי כפרי, עם גישה לשטחים פתוחים שבהם הוא יכול לרוץ ולעבוד. אם אתה גר בדירה בתל אביב ומחפש כלב שקט שיסתפק בהליכה קצרה פעמיים ביום, הפטי בל דה גסקון הוא לא הכלב בשבילך. הוא נוצר לעבודה, לריצה, לעקבות ולחקירה. הוא צריך גירויים, הוא צריך ריחות, הוא צריך להפעיל את האף שלו. בלי זה, הוא יתסכל, והיתסכלות אצל כלב ציד מתבטאת בדרכים לא נעימות. הרס, נביחות יתר, ניסיונות בריחה, התנהגויות שכל בעל כלב מנוסה מכיר.

מצד שני, מי שכן מבין את הצרכים של הגזע ומסוגל לספק אותם יגלה כלב נפלא. הפטי בל דה גסקון עדין במיוחד עם ילדים לפי התיאורים הצרפתיים. הוא רגוע בבית, לא נוטה לאגרסיה, לא נוטה לפחדנות אלה תכונות שנפסלות בתקן. הוא חברותי עם כלבים אחרים, מה שמקל על החיים אם יש לכם יותר מכלב אחד. אבל חשוב לזכור: דחף הציד שלו הוא דומיננטי. בשטח, מול עקבות של ארנבת או שועל, הוא עובד בראש ובראשונה לפי האף שלו. זה לא כלב שאפשר לתת לו לרוץ חופשי בפארק עירוני בלי גדר ובלי שליטה. אם הוא יריח עקבות מעניינות, הוא יעבור למצב ציד וישמע בקול האף שלו לפני שישמע בקול שלך. זה לא עניין של חינוך זה עניין של גנטיקה של דורות.

אצלי בעבודה אני נתקל לא פעם באנשים שרואים תמונה של פטי בל דה גסקון ומתאהבים ביופי שלו, במראה הכחלחל הייחודי, באוזניים המתוקות. ואז אני שואל אותם: יש לך חצר גדולה? יש לך זמן לריצות ארוכות כל יום? יש לך הבנה של מה זה כלב ציד? ואם התשובות חיוביות, אני אומר שווה לשקול. ואם לא, אני מסביר למה זה רעיון פחות טוב. כי גזע נדיר ויפה כמו הפטי בל דה גסקון לא צריך לעבור מישראל בחזרה לאירופה בגלל בעלים שלא הבין מראש מה הוא לוקח על עצמו.

בצרפת, הפטי בל דה גסקון הוא גזע נפוץ למדי. יש לו אוכלוסייה יציבה, והוא משמש הן לציד בנשק חם, "שאס א טיר", והן לציד במרדף, "שאס א קור". הוא עובד מצוין על ארנבות ושועלים, אבל בזכות גודלו הבינוני הוא יכול להשתלב גם בציד של חיות גדולות יותר כשהוא עובד בלהקה מעורבת. ה-FCI דורש מבחן עבודה לגזע, כלומר הכלבים נבחנים ביכולות הציד שלהם, וזה מבטיח שאיכויות העבודה לא אובדות. זה קריטי. גזעים שהתקן שלהם כולל מבחן עבודה נוטים לשמור על האופי המקורי שלהם הרבה יותר מגזעים שמתרבים רק לפי מראה. והפטי בל דה גסקון, למרות יופיו, נשאר קודם כל כלב עבודה.

תוחלת החיים הממוצעת של הגזע מוערכת ב-12 שנים, שזה סביר לכלב בגודל כזה. מידע בריאותי מפורט קשה למצוא, כמו אצל הרבה גזעים צרפתיים נדירים שאין עליהם מחקרים אקדמיים מבוקרים. כמו רוב כלבי ציד הריח, הוא נוטה פחות לבעיות תורשתיות חמורות יחסית, אבל תמיד כדאי לבדוק את הרקע של המגדר ולוודא שההורים נבדקו לדיספלסיה של מפרק הירך ולבעיות עיניים.

כשאני חושב על הפטי בל דה גסקון מנקודת מבט רחבה יותר, בתוך ההקשר של קבוצת כלבי הציד שאני כותב עליה, אני רואה אותו כמייצג מובהק של גישה צרפתית לגידול כלבים. הצרפתים, בניגוד לגישות אחרות באירופה, שמרו לאורך ההיסטוריה על קשר הדוק בין מראה ותפקוד. הפטי בל דה גסקון הוא לא יפה כי הוא גדל ליופי. הוא יפה כי המראה שלו נובע ישירות מהתפקוד שלו. הפרווה המנוקדת הכחלחלה היא לא רק אסתטיקה היא תוצאה של הגנטיקה של כלבי ציד עתיקים. האוזניים המקופלות והארוכות עוזרות ללכוד ריחות. העיניים הרכות משקפות טמפרמנט שמאפשר חיים בלהקה. הקול העמוק והמתגלגל, זה שקוראים לו "בל וואה" בצרפתית, קול יפה, הוא כלי עבודה שנועד לשמור על קשר עם הצייד ולהתריע על מיקום הטרף.

הפטי בל דה גסקון הוא כלב שדורש הבנה. הוא לא כלב למתחילים. הוא לא כלב למי שרוצה כלב ספה. הוא כלב למי שמבין שכשאתה מכניס הביתה כלב ציד ריח צרפתי, אתה מכניס הביתה מאות שנים של היסטוריה, של ברירה גנטית, של עבודה קשה ביערות גסקון. ואם אתה נותן לו את הכבוד שמגיע לו למי שהוא ומה שהוא, הוא יחזיר לך אהבה, נאמנות ויופי שאין כמותם.

אני מסיים את הכתיבה על הפטי בל דה גסקון בתחושה של הערכה עמוקה לגזע הזה. הוא לא הכי מוכר, לא הכי נפוץ, אולי אפילו לא הכי מרשים במבט ראשון. אבל ככל שמעמיקים להכיר אותו, מבינים שמדובר באחת הדוגמאות היפות ביותר לאופן שבו אדם וכלב יכולים להתפתח יחד, להשפיע זה על זה, וליצור משהו שהוא גם שימושי וגם יפה. הפטי בל דה גסקון הוא תזכורת לכך שהכלבים הכי טובים הם אלה שמגיעים ממקום של עבודה אמיתית, של מטרה ברורה, של שותפות עמוקה עם האדם. וזה בדיוק מה שעושה אותו מיוחד כל כך.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים