Otterhound

אוטרהאונד

אני רוצה להתחיל במספר: שש מאות. בערך שש מאות כלבי אוטרהאונד קיימים היום על פני כדור הארץ. זה פחות ממה שיש פנדות ענקיות בשבי. פחות ממה שיש חתולי בר בהודו. וזו הסיבה שכמעט אף אחד לא יפגוש את הכלב הזה בישראל, ואולי גם לא יפגוש לעולם. אבל הסיפור של האוטרהאונד הוא אחד החשובים שיש בעולם הכלבים, כי הוא מלמד אותנו מה קורה לגזע כשהעולם משתנה סביבו והתפקיד שלו פשוט נעלם.

בואו נחזור אחורה. לאנגליה של המאה השמונה עשרה. הנהרות שם היו מלאים בדגה, אבל גם בלוטרות. הלוטרה היא טורף מים מצוין, והיא גרמה נזק משמעותי למאגרי הדגים. צריך לזכור שבתקופה ההיא דגים היו לא רק אוכל, אלא גם כלכלה. אז במקום לירות בלוטרות או להרעיל אותן, האנגלים, כהרגלם, פיתחו כלב. כלב שיעשה את העבודה במקום. ככה נולד האוטרהאונד.

האוטרהאונד נוצר מצלב בין מספר גזעי כלבי ציד אנגליים וצרפתיים. הגריפונים הצרפתיים תרמו לו את הפרווה הגסה והחסינה, הבלאדהאונד תרם אולי את חוש הריח יוצא הדופן, והכלבים האנגליים המקומיים תרמו את הכוח והסיבולת. אבל מה שחשוב להבין זה לא איזה גן הגיע מאיפה, אלא מה העבודה סלקטה בכלב הזה.

והעבודה היתה בלתי רגילה. תארו לעצמכם יום ציד לוטרות. הכלב צריך לעקוב אחר ריח לוטרה לאורך גדות נהר, לפעמים במשך שעות על גבי שעות, על פני קילומטרים של שטח ביצתי, שופע צמחייה, רטוב וקר. ואז הלוטרה קופצת למים, והכלב קופץ אחריה. האוטרהאונד היה שוחה אחרי הלוטרה שעה אחרי שעה, לפעמים חמש שעות ברציפות, במים קרים, תוך שהוא נובח בקול עמוק ורם כדי לסמן לצייד היכן הוא נמצא. זה לא היה ציד עם רובה. זה היה מרדף ממושך, מייגע, פיזי ברמות שאנחנו כמעט לא יכולים לדמיין.

בגלל שהגזע עשה את זה במשך דורות, הוא היום מה שהוא.

בואו ניקח את הפרווה. האוטרהאונד הוא בעל פרווה כפולה, גסה ושמנונית. השמנוניות הזו היא לא מקרית. היא הופכת את הפרווה לחסינת מים. כשכלב שוחה במים קפואים חמש שעות, פרווה רגילה היתה סופגת מים, מכבידה עליו, מצננת אותו, והורגת אותו. הפרווה השמנונית דוחה מים ומבודדת. היום, כשאתם מלטפים אוטרהאונד, תרגישו את המרקם השמנוני הזה. זה לא "לא נקי". זו תכונה שהצילה חיים של כלבים במשך דורות.

הרגליים. תסתכלו על כפות הרגליים של אוטרהאונד והבנתם הכל. הן גדולות, עגולות, עם קרומים ברורים בין האצבעות. הרפידה עבה וחזקה. הכף בנויה להתרחב, כמו משוט. בגלל שהכלב היה צריך לחתור במים ביעילות, הגוף בנה לו משוטים במקום כפות. את הקרומים האלה אפשר ממש לראות בהפרדת האצבעות. התקן ה-FCI אומר במפורש שהקרומים צריכים להיות גלויים לעין. זה לא תכונה נסתרת. זה חלק מהותי ממי שהגזע הזה הוא.

האוזניים. האוזניים של האוטרהאונד הן אולי המאפיין הוויזואלי המרשים ביותר. הן ארוכות, תלויות, ומגיעות עד קצה האף כשמושכים אותן קדימה. אבל מה שייחודי באמת זה האופן שבו הקצה הקדמי של האוזן מתקפל ונכנס פנימה, יוצר מראה "עטוף" או "מכורבל" שאף גזע אחר לא מציג בדיוק באותה צורה. המראה הזה הוא לא סתם אסתטיקה. האוזניים הארוכות עוזרות ללכוד ולרכז חלקיקי ריח ליד האף. התקן קובע שזה "נקודה מהותית שאסור לאובד". זה לא קישוט. זו אנטנה ביולוגית.

והאישיות. כאן הסיפור הכי מעניין.

בגלל שהגזע עבד בלהקות, אגרסיה כלפי כלבים אחרים נסלקה לגמרי מהמשוואה הגנטית. להקה של אוטרהאונדים שנלחמת ביניהם בזמן מרדף לוטרה זה אסון. וכך, האוטרהאונד המודרני הוא אחד הכלבים החברתיים ביותר עם כלבים אחרים. אתם יכולים לשים אוטרהאונד בגינה עם כלב אחר, או לקחת אותו לפארק כלבים, ואין כמעט סיכוי לריב. הוא שליו. הוא מנומס. הוא פשוט רוצה להיות בחברה.

וגם כלפי בני אדם, אותו סיפור. התקן פוסל במפורש אגרסיה או נוירוטיות. האוטרהאונד אמור להיות חביב, נעים טון, פתוח וסקרן. מועדון האוטרהאונד הבריטי מתאר אותו כבעל "הטבע הנחמד ביותר בעולם". ולמי שמכיר כלבי ציד, אתם יודעים שזו לא קלישאה. כלבי ציד אמיתיים, כאלה שעברו ברירה לעבודה שיתופית, הם לעתים קרובות נעימים הרבה יותר כלפי אנשים מאשר כלבי שמירה או כלבי ציות. הם חייבים להיות ככה. אי אפשר לעבוד ביחד עם כלב תוקפני.

אבל. יש אבל גדול.

בגלל שהגזע היה צריך לעקוב אחר ריח במשך שתים עשרה שעות ברציפות, בלי הפרעות, בלי סטיות, בלי שאף אחד יגיד לו מה לעשות, הוא פיתח עצמאות מחשבתית ברמה שקשה לתאר. האוטרהאונד לא מסתכל עליכם ואומר "מה לעשות עכשיו, אדוני?". האוטרהאונד מסתכל על הרוח, קולט ריח של משהו מעניין, ואומר לעצמו "אני הולך לבדוק את זה. תדברו איתי אחר כך". ואם הוא לא שומע אתכם, זה לא בגלל שהוא סתמי או טיפש. זה בגלל שהריח בשבילו חזק יותר מקול.

זו הנקודה הכי קריטית למי שחושב להביא אוטרהאונד הביתה. הקול שלכם הוא לא הקול הכי חזק בחיים שלו. האף שלו הוא הקול הכי חזק. ואם אתם חושבים שאתם תפתרו את זה עם אימון, אתם צודקים חלקית. אבל האימון חייב להתחיל בידיעה שמה שאתם מנסים לעשות זה ללכת נגד אינסטינקט בן מאות שנים. אתם לא מלמדים את הכלב לא להתעניין בריח. אתם מלמדים אותו לשים לב אליכם למרות הריח. וזה קשה יותר.

בעבודה איתי, גישה לכלב מהסוג הזה היא לא "לשבור את הרצון". חלילה. אבל כן צריך לבנות מערכת חיזוקים כל כך חזקה, שהכלב יחשוב פעמיים לפני שהוא הולך אחרי הריח. אוכל טוב, משחק אהוב, גישה למים (למה לא, לאוטרהאונדים מים הם תגמול בפני עצמו). וטריטוריה מאוד ברורה. בלי קו פתוח. בלי "הוא בסדר, הוא תמיד חוזר". כי הוא לא יחזור. הוא יהיה עסוק מדי בריח של ארנבת שהוא מריח מקילומטר וחצי.

ומה עם האנרגיה? הרבה אנשים שואלים אותי אם אוטרהאונד צריך ריצות יומיות של עשרים קילומטר. התשובה מפתיעה. לא, הוא לא. האוטרהאונד נבנה לעבודה ארוכה וממושכת, אבל בין העבודות, בלהקה, הכלבים האלה ידעו לנוח. היום האוטרהאונד הוא אחד מגזעי הענק המפתיעים ביותר במונחים של התנהגות ביתית. הוא אוהב טיולים. הוא אוהב לחקור. אבל אחרי טיול טוב, הוא מסוגל לישון על הספה שמונה שעות בלי להזיז איבר. זה לא כלב היפראקטיבי שצריך להתרוצץ בחצר כל היום. זה כלב שצריך יום עבודה קצר ואז מנוחה. בדיוק כמו הציידים הוותיקים שיצרו אותו.

אבל הקול. הקול של האוטרהאונד הוא משהו שצריך להכיר. הנביחה שלו היא נביחת ציד עמוקה, רועשת, מתגלגלת. כשהוא מריח משהו מעניין, הוא ישמיע את הקול הזה. וצריך להבין שזה לא קול של אזהרה או של תוקפנות. זה קול של "מצאתי! בואו!". זה קול של התרגשות. אבל לבית ישראלי ממוצע, נביחה עמוקה ורועשת של כלב במשקל חמישים קילו עלולה להיות אתגר. במיוחד אם יש לכם שכנים עם סבלנות מוגבלת.

ועכשיו, בואו נדבר על מה שהכי חשוב בסיפו של האוטרהאונד.

ב-1978, בריטניה שמה את הלוטרה על הרשימה המוגנת. אסרו את ציד הלוטרות. וזהו, הגזע איבד את הייעוד שלו. אבל התגובה של עולם הכלבים לא היתה מהירה מספיק. רוב להקות הציד התפרקו. משנת 1977, כשעוד היו תשע להקות רשומות, הגזע התדרדר במהירות. חלק מהלהקות עברו לציד מינק (יונק מים אחר שהפך למטרד בבריטניה), אבל רובן פשוט נעלמו. רקמת הגזע, שנבנתה במאות שנים של גידול סלקטיבי, התחילה להימס.

הלהקה היחידה ששרדה עם אוטרהאונדים טהורים עד היום היא להקת Pembroke and Carmarthenshire Minkhounds. הם עדיין עובדים עם הכלבים האלה, אבל במשימות ציד מינק במקום לוטרות. השאלה היא כמה גנטיקה נשארה מאותם קווים עתיקים, ועד כמה אנחנו יכולים לשמר את הגזע לפני שהוא נעלם לגמרי.

אני רוצה להשוות לרגע. יש לי חברה בעבודה שכתבה על מונטנגרין מאונטיין האונד, גזע ציד בלקני ותיק. ובאותה נשימה, אנחנו מסתכלים עכשיו על הפיטיט באסט גריפון ונדאן, גזע צרפתי קטן. מה משותף לשלושתם? כולם כלבי ציד. כולם עובדים באף. כולם עצמאיים. אבל ההבדל הגדול הוא השבר. האוטרהאונד כמעט נכחד. מונטרגרין מאונטיין האונד עדיין חי ומתרבה במונטנגרו. הפיטיט באסט גריפון ונדאן הפך לגזע תערוכות פופולרי. האוטרהאונד? הוא תקוע באמצע. לא מספיק פופולרי להציל אותו. לא מספיק נדיר למשוך תשומת עולמית.

והנתונים מדברים בעד עצמם. ב-2016 נרשמו במועדון הכלבים הבריטי רק ארבעים ואחת גורי אוטרהאונד חדשים. ארבעים ואחת. לשם השוואה, לברדור רטריבר נרשמות בערך חמישים אלף בשנה. האוטרהאונד הוא הגזע המקומי הנמצא בסכנת הכחדה הגדולה ביותר בבריטניה. יש יותר אוכלוסיות בר של תנינים באנגליה ממה שיש אוטרהאונדים. יותר פנדות, כמו שאמרנו. ועל פי ההערכות, כשש מאות פרטים חיים ברמה העולמית.

אז למי מיועד האוטרהאונד?

קודם כל, למי שמבין מה הוא מכניס הביתה. זה לא כלב שמירה. הוא יקבל פורץ בנשיקות וזנב מכשכש. זה לא כלב ציות תחרותי. הוא יכול ללמוד, אבל הוא תמיד ישאל את עצמו "למה שאני אעשה את זה?". זה לא כלב למי שמחפש בעל חיים צייתן ונשמע.

האוטרהאונד מתאים לאדם שמחפש בן לוויה עם אישיות. עם דעה משלו. עם היסטוריה. למי שמבין שהכלב שלו אולי לא יבוא בקריאה הראשונה, אבל הוא יבוא בסוף, כי הוא באמת אוהב בני אדם. למי שיש לו סבלנות, חוש הומור, וחצר מגודרת היטב. למי שמבין שפרווה שמנונית, אוזניים מסולסלות וכפות עם קרומים הן לא "בעיות" אלא הצהרת כוונות אבולוציונית.

מבחינת טיפוח, האוטרהאונד דורש הברשה שבועית. הפרווה הגסה והשמנונית לא מסתבכת הרבה, אבל האוזניים הארוכות והזקן דורשים תשומת לב. האוזניים צריכות להיבדק ולנקות מדי שבוע כי האוורור בהן מוגבל. הזקן והשפם מתלכלכים מאוכל ושותים. אבל בסך הכל, זה לא גזע טיפוח קשה במיוחד.

מבחינת בריאות, הנתון הכי מדאיג הוא ה-GDV, תסביב הקיבה. תשעה אחוזים מהאוטרהאונדים נפגעים מזה, וזה הגורם לשבעה אחוזים מהתמותה. זה נתון גבוה. המשמעות היא שכל מגדל אחראי יודע על הסכנה ונוקט אמצעים, כמו האכלה מתונה, מנוחה אחרי אוכל, ורצוי ניתוח קיבעון קיבה מונע. גם דיספלסיה של הירך והמרפק נמצאים בגזע, אז בדיקות סקר הן חובה לפני רבייה. תוחלת החיים הממוצעת היא כעשר שנים, המתאימה לכלבים גדולים.

מה שמעניין הוא שהאוטרהאונד לא עבר הרבה דילול גנטי. כי הפופולריות שלו תמיד היתה נמוכה, גם בעבר, קווי הדם ששרדו נשמרו בקפידה על ידי חובבים מסורים. הגזע אולי נדיר, אבל האיכות של מה שנשאר גבוהה. הבעיה היא המספרים. כל כך מעט גורים נולדים כל שנה, שקשה לשמור על גיוון גנטי בטווח הארוך.

ואיפה רואים אוטרהאונד בישראל? התשובה היא כמעט בשום מקום. כמעט. פעם אחת הגיע אלי לטיפול כלב בשם כזה, גר עם זוג ישראלים שהביאו אותו מבריטניה אחרי שחיכו לרשימת המתנה שנתיים. הכלב הזה היה חוויה. זוכר איך ניגש אלי, ליקק לי את היד, הסתכל עלי כאילו הוא חוקר אותי, ואז ניגש לפח במשרד והריח אותו במשך דקה וחצי כאילו יש שם אוצר קבור. הבעלים שאלה אותי: "זה בסדר שהוא ככה?". חייכתי ואמרתי לה: "זו לא בעיה, זו תכונה. הוא פשוט בודק מה יש. כל האוטרהאונדים ככה".

והיא הבינה. היא חיה עם זה כבר שלוש שנים.

אבל רוב האנשים בישראל לא יפגשו אוטרהאונד בחיים. ואני חושב שזה עצוב. כי הגזע הזה מייצג משהו שאנחנו מאבדים בעולם הכלבים המודרני. כלב שעוצב בידי הטבע והאדם יחד, לעבודה ספציפית, בסביבה ספציפית. לא כלב שעוצב לתחרויות יופי. לא כלב שעוצב להיות "ידידותי לסלון". כלב אמיתי, שחי עם בני אדם במשך ארבע מאות שנה, עשה עבודה קשה, ואז העבודה נעלמה. והוא עדיין כאן. כמעט. תלוי בנו אם יישאר.

אם יצא לכם לפגוש אוטרהאונד, תסתכלו עליו טוב. תסתכלו על האוזניים המכורבלות, על הפרצוף השעיר, על הכפות השטוחות. תראו בו מראה של עולם שנעלם. של יערות אנגליים, של נהרות קפואים, של ציידים על סוסים וכלבים שנבחו למרחקים. ותזכרו שאולי זו אחת הפעמים האחרונות שבני אדם יפגשו את הכלב הזה.

כי שימור גזע הוא לא רק עניין של מגדלים ותקנים. זה עניין של הבנה. של מי מבין שיש כאן משהו יקר, שמספר לנו סיפור על מי שהיינו, ומי שאנחנו יכולים להיות כשומרים של בעלי החיים שאיתם חלקנו את העולם.

האוטרהאונד הוא תזכורת שגזעי כלבים הם לא רק חיות מחמד. הם מורשת. הם מסמכים חיים של ההיסטוריה האנושית. וכשגזע נעלם, אנחנו לא מאבדים רק כלב. אנחנו מאבדים פרק בהיסטוריה של הקשר בין אדם לכלב.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים