כלב הרים מונטנגרי (Montenegrin Mountain Hound) — צייד ההרים הנסתר של הבלקן

תשבו על טריומף, כלב הגומי המעליב מהתוכנית של קונאן אובריין. עכשיו דמיינו שאתם פוגשים את הכלב האמיתי שעליו הדמות הזו התבססה, בגרסה חיה, נושמת, עם פרווה שחורה וסימני חום, רץ על צלע הר במונטנגרו. זהו כלב ההרים המונטנגרי, אחד מגזעי כלבי הציד הנדירים בעולם, וכזה שרוב האנשים בישראל: כולל מרבית המאלפים: כלל לא שמעו עליו. ואני חייב להודות, גם אני, אחרי רבע מאה בשטח, נתקלתי בשם הזה רק כשישבתי לחקור לעומק את כלבי הבאאקה הבלקניים. מה שמצאתי היה מרתק מספיק כדי לכתוב עליו, כי הוא מייצג משהו שאנחנו שוכחים בעולם הכלבים המודרני: יש עדיין גזעים שהם קודם כל כלי עבודה, ורק אחר כך חיות מחמד.

כלב ההרים המונטנגרי, או בשמו הסרבו-קרואטי המקורי Crnogorski planinski gonič, הוא גזע עתיק יומין. מולדתו היא האזור ההררי של מונטנגרו, בעיקר אזור הרי הדינרים שבדלמטיה, שם שימש במשך מאות שנים ככלב ציד למעקב אחרי טרף בשטח קשה ותלול. שורשיו נמתכים אלפי שנים אחורה. יש חוקרים שמשייכים אותו לטיפוס שנקרא "קלטנבראקה": כלבי הציד הקלטיים, אם כי מדובר בספקולציה היסטורית יותר מאשר בשושלת גנטית מבוססת. מה שבטוח הוא שמדובר באחד מכלבי הבאאקה הבלקניים העתיקים ביותר, קרוב משפחה של כלב ההרים הבוסני, האיסטריאן, והפוסבה, כולם בני אותה משפחה של כלבי ציד שעקבו אחרי טרף בהרים.

ההיסטוריה המודרנית של הגזע מתחילה ב-1924, אז נכתב התקן הראשון. אבל ההכרה הרשמית של ה-FCI הגיעה רק ב-1969 בוורשה, תחת השם יוגוסלבי מאונטיין האונד: Yugoslavian Mountain Hound. אחרי התפרקות יוגוסלביה, בשנת 1997, שונה השם לכלב הרים מונטנגרי, בהתאם למקום מוצאו האמיתי. לפני כן, הכירו בו גם בשם "כלב שחור" בגלל צבע פרוותו הכהה.

אני רוצה לעצור כאן לרגע ולחשוב על המשמעות. גזע שקיים מאות, אולי אלפי שנים, בהרי מונטנגרו, מקבל הכרה רשמית רק ב-1969. בעיני זה לא סיפור של בירוקרטיה, אלא עדות לכמה הגזע הזה היה נטמע בתרבות המקומית, חלק מחיי הציידים כל כך טבעי, שאף אחד לא חשב שהוא צריך "תקן" עד המאה העשרים. זה מזכיר לי איך שבישראל של שנות החמישים דיברו על הכלבים במונחים של "סוג" ולא "גזע": היו כלבי שמירה, כלבי רועים, אבל לא חשבו בקטגוריות פורמליות. ככה גדלו כלבי ההרים המונטנגרים במשך דורות.

ועכשיו לחלק החשוב באמת. מה התפקיד של הכלב הזה עיצב את מי שהוא?

תחשבו על התנאים בהם הגזע הזה עבד. הרי מונטנגרו הם לא גבעות מתגלגלות. אלה צוקים, סלעים, יערות סבוכים, שלג בחורף, קרקע לא יציבה, ערפל כבד. ציידים יצאו עם כלבם לימים ארוכים של ציד, והכלב היה צריך לעקוב אחרי טרף: לרוב שועל, ארנבת, לפעמים צבי או חזיר בר: למרחקים גדולים, מחוץ לטווח ראייה. בלי קולר, בלי רצועה, בלי ג'י-פי-אס. הכלב עבד עצמאית לגמרי.

בגלל שהגזע הזה עבד עצמאית בשטח הררי קשה במשך מאות שנים, הוא היום בעל יכולת התמצאות יוצאת דופן: הבעלים מתארים אותו כמי ש"תמיד מוצא את הדרך חזרה", כאילו יש בו מערכת ניווט מובנית. הוא לא צריך אתכם כדי להגיע הביתה. הוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא, גם אחרי שעה של ריצה בלי קשר עין. בגלל שהיה חייב להכריז על מיקומו בפני הצייד, הוא היום כלב קולני במיוחד: נביחות עמוקות, מתמשכות, עוקבות אחרי עקבות. לא נביחה. לא התראה. נביחת ציד, שאפשר לשמוע מקילומטרים, שמספרת לצייד "אני פה, הלכתי לפה, הטרף שם".

בגלל שעבר דורות של סלקציה לאינדיפנדנטיות ושיקול דעת עצמאי, הגזע היום לא מחכה לפקודות שלכם. הוא משתף פעולה, הוא ניתן להנחיה כמו שהתקן מגדיר, אבל לא כנוע. הוא עובד איתכם, לא בשבילכם. ההבדל הזה הוא קריטי. רוב האנשים שמגיעים אלי לאימונים מחפשים כלב שיציית. ספונטנית, מיידית, בלי שאלות. כלב ההרים המונטנגרי לא כזה. הוא ישאל שאלות. הוא יבדוק. הוא יחליט בעצמו אם המסלול שאתם מציעים נכון, ואם לא: הוא ילך במסלול שלו.

בגלל שהגזע חי בצמוד לצייד ובני משפחתו, ולאורך זמן רב מפגשים חברתיים, הוא היום בעל מזג רגוע, מאוזן, עדין, כמו שהתקן מתאר אותו: מהורהר, שקט, עדין נפש. כשהוא לא בציד, הוא לא היפראקטיבי, לא נוירוטי, לא רגזן. יש לו מתג: במצב עבודה, הוא אינטנסיבי, מרוכז, דינמי. בבית, הוא מסוגל לשכב ליד התנור ולהתבונן בשלווה. המתג הזה נדיר ואהוב עלי במיוחד. יש כלבים שכל הזמן "דולקים": בורדר קולי, מאלינואה, טריירים מסוימים. ויש כלבים שכל הזמן "כבויים": בולדוג, באסט. המונטנגרי הוא אחד מאלה שיודעים לעבור בין מצבים. כמו PBGV, כמו אוטרהאונד, כמו כלבי באאקה אחרים ברמה הזו.

עכשיו בואו נדבר על החיים עם הכלב הזה בפועל, כי התמונה המפתה של "כלב משפחה רגוע עם אוריינטציה מצוינת" עלולה להטעות.

הגזע הזה דורש עבודה. לא טיול. לא ריצה בשכונה. עבודה: כלומר, ציד בפועל, או לפחות חיקוי רציני שלו. בגרמניה, למשל, הגזע הזה לא רשום ב-VDH, אין מגדלים, אין גורים. למה? כי אין ציידים שצריכים אותו. בארצות הברית, ארגון הגזעים הנדירים (ARBA) הגדיר אותו בסכנת הכחדה. כשגזע נשמר רק על ידי ציידים פונקציונליים, הוא באמת בסכנה כשהציידות עצמה נמצאת במגמת ירידה.

בישראל, אני יכול להגיד לכם בכנות: אין כלב הרים מונטנגרי אחד שאני מכיר. אם יש, מדובר ביחידים בודדים, אולי של דיפלומטים או ישראלים שחזרו ממונטנגרו. השאלה היא: מה הייתם עושים עם כלב כזה אם היה מגיע לפתח שלכם?

אני רואה בעיני רוחי משפחה שקונה גור מהגזע ברצינות, בלי להבין במה היא נכנסת. זה כלב עם דחף ציד חזק במיוחד, קוליות גבוהה, אינדיפנדנטיות כמעט מוחלטת בשטח. הוא ירוץ אחרי חתול, אחרי שפן סיני, אחרי ריח מעניין, וייעלם לארבעים דקות, יחזור מצד אחר של השכונה מרוצה מעצמו. בלי קשר רצועה, בלי יכולת קול להחזיר אותו. לא בגלל שהוא שובב, לא בגלל שהוא תוקפני. פשוט כי הבאאקה הזו עובדת ככה: ריח = לעקוב. נקודה.

הגישה לאילוף של כלב כזה חייבת להיות שונה ממה שרוב האנשים מכירים. לא תוכלו לאלף אותו ברצועה קצרה עם שיטת "פקודה-ביצוע-תגמול". הוא ילמד פקודות בסיסיות, אבל המבחן האמיתי הוא מחוץ לרצועה. שם תגלו שהקשר בינכם ובינו הוא לא היררכי כמו שאתם רגילים. הוא לא מסתכל עליכם ומחכה להנחיות. הוא מסתכל עליכם, מסמן "אני מבין מה אתה רוצה, אבל יש ריח מעניין יותר שם", והולך.

בעבודה שלי, כשאני נתקל בכלבי באאקה: ולא משנה אם זה בסז'וי, פוקסהאונד, או אפילו ביגל: אני משנה את הגישה. במקום לנסות לשלוט בטווח רחוק, אני בונה אמינות. אני נותן לכלב סיבות טובות לחזור אלי, ובונה יחסי עבודה שבהם הכלב בוחר לשתף פעולה כי הוא סומך עלי, לא כי אני חזק יותר. עם כלב הרים מונטנגרי, הגישה הזו היא לא אופציה. היא הדרך היחידה. מעולם לא אילפתי כזה, אבל אני מכיר מספיק כלבי באאקה בלקניים כדי לדעת שאין דרך אחרת.

אם הכלב הזה לא מקבל את העבודה שהוא נוצר בשבילה, משהו נשבר. כלבי ציד שלא צדים הרבה פעמים מפתחים התנהגויות לא רצויות: חפירה, נביחות בלתי פוסקות, נטייה לברוח, הרס. לא מתוך רשעות, אלא מתוך שעמום. תסכול. אנרגיה כלואה. אני נתקל בזה המון בארץ, עם כלבי האסקי שלא רץ איתם אף אחד מספיק, עם רועים גרמניים שלא עובדים, עם ביגלים שיושבים בדירה 22 שעות ביום. ועכשיו תחשבו על גזע שהוא אינטנסיבי פי כמה, עם דרישות עבודה כבדות עוד יותר. אסור להביא כלב כזה הביתה בלי תכנית ברורה איך לתת לו עבודה.

האם יש אלטרנטיבות? כן. Mantrailing: מעקב אחרי בני אדם. Scent work: חיפוש ריחות בשטח. עבודת מעקב דם: מעקב אחרי עקבות של חיות פצועות (גם אם אתם לא ציידים, הדיסציפלינה הזו קיימת כספורט). כל דבר שנותן לאף לעבוד. כל דבר שגורם לכלב לעקוב, לחפש, ליידע. בלי זה, תקבלו כלב מתוסכל.

בהשוואה לגזעים אחרים באותה משפחה: ה-PBGV, האוטרהאונד, הגריפה האוסטרית: המונטנגרי הוא אולי הפרימיטיבי שבהם. הכי פחות מבוית, הכי פחות מרוכך. הוא לא נוצר להיות חברותי ומוחצן כמו PBGV. הוא נוצר להיות שותף עבודה שקט ורציני, עם יכולת לפעול לבד בלי עזרה. בעוד ש-PBGV יקפוץ על ברכיים של זרים ויגנוב ביסקוויט, המונטנגרי יבחן אתכם ממרחק, ילמד, ויחליט. הוא לא של כולם. הוא כלב לאדם שמבין כלבי ציד.

אני חייב להגיד מילה על השם ההיסטורי "יוגוסלבי מאונטיין האונד" והחיבור שלו לתרבות הפופולרית. כפי שציינתי בפתיחה, טריומף, כלב הגומי של קונאן אובריין, התבסס על הגזע הזה. זו אחת הבדיחות הגדולות של עולם הכלבים: אין גזע פחות מתאים לקומדיה מכלב ההרים המונטנגרי. כלב ברצינות, עבודה, שקט, הרים: הפך לסמל של בוטות קומית. אולי יש בזה הומאז' לא רע: כמו טריומף, גם הכלב האמיתי לא מתנצל, לא מבקש רשות, ואומר (או עושה) בדיוק מה שהוא חושב.

מי יכול לאמץ כלב כזה? צייד מקצועי במונטנגרו, בוסניה, סרביה. אדם שגר בהרים, יוצא לציד שלושה-ארבעה ימים בשבוע, ומחפש שותף נאמן שיודע לעבוד. אמן של משטרורלי במדינה הררית עם שטחים פתוחים. מישהו שמבין שכלב הוא לא רובוט, ושותפות אמיתית דורשת אמון הדדי, לא שליטה. בישראל, אני ממליץ לא לחפש. לא תוכלו להחזיק את הגזע הזה בעיר. לא תוכלו להחזיק אותו בפרבר. אולי בחווה במושב, עם שטחים פתוחים מסביב, ועם מישהו שבאמת מבין סנטהאונדס.

יש יופי אכזרי בגזע הזה. יופי של כלי עבודה מושלם, שחושל בתנאים קשים, עונה אחר עונה, דור אחר דור. הוא לא נוצץ, לא מתחנף, לא מחכה למחמאות. הוא פשוט עושה את העבודה שלו, בשקט, ביעילות. ואני, למרות שאני בחיים לא אראה אחד בישראל, יכול להעריך את הטוהר הזה. בעולם שבו יותר מדי גזעים הופכים לאקססוריז, כלב ההרים המונטנגרי נשאר מה שהיה בהתחלה: כלב של צייד, של עבודה, של הרים.

האם יש עתיד לגזע? קשה לומר. מצד אחד, הציידות המסורתית הולכת ומצטמצמת. מצד שני, יש עניין מחודש בעולם בכלבי עבודה אותנטיים. לא תהיה התפוצצות של גורים מונטנגרים בארה"ב או באירופה, אבל אולי הוא ישרוד במונטנגרו עצמה, בזכות הדורות הבאים של ציידים שמעריכים את מה שהכלב הזה יודע לעשות. בסך הכל, הוא לא צריך שירשימו אותו באגודה הישראלית לכלבנות. הוא צריך צוקים, ריחות, ושקט בהרים.

אם אי פעם תפגשו אחד, תסתכלו בעיניים שלו. העיניים הכהות, הרציניות, מלאות השיקול דעת. תראו שם את ההרים של מונטנגרו, את הסלעים, את השלג, את הציידים שהלכו לפניו מאות שנים. תיתנו כבוד. ואז תתרחקו, כי הוא לא הגזע בשבילכם, אלא אם אתם חיים את החיים שהוא נוצר להם.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים