יש מיתוס אחד שחוזר על עצמו כמעט בכל שיחה על הליילנד טרייר, והוא שהכלב הזה הוא פשוט וולש טרייר קטן יותר. זה נכון חלקית, כי שניהם חולקים שורשים דומים, אבל זה כמו להגיד שפרארי היא פשוט פיאט קטנה יותר. הליילנד טרייר נולד למשימה אחרת לגמרי, והמשימה הזאת חרטה באופי שלו תכונות שהופכות אותו לייחודי בין כל הטריירים. הוא הקטן ביותר מבין הטריירים הגבוהים, אבל הגודל שלו מטעה. מתחת לפרווה הקשה והגסה מסתתר אחד הכלבים האמיצים, העקשנים והמרתקים שאפשר לפגוש. וגם אחד הנדירים ביותר.
מי שרואה ליילנד טרייר בפעם הראשונה בדרך כלל שם לב קודם כל לזקן המרשים, לאוזניים המקופלות ולמבט החד והנוקב. יש משהו באופי ההליכה שלו שאומר בבירור: אני יודע מי אני ומה אני שווה. זו לא יהירות, זו ביטחון עצמי טהור, כזה שבא ממאות שנים של עבודה קשה בתנאים בלתי אפשריים.
הליילנד טרייר הגיע מאזור האגמים באנגליה, מחוז קמברלנד, שם הנוף הוא הרים סלעיים, עמקים עמוקים ואגמים קרים. המקום הזה לא סלחן, לא לבעלי חיים ולא לבני אדם. בחורף הקור חודר לעצמות, והקרקע הסלעית מקשה על כל תנועה. דווקא בסביבה הזאת, במאה השמונה עשרה, התפתח אחד מטריירי המחילה המוקדמים ביותר. השם לקוח ישירות מהמקום: לייק לנד, ארץ האגמים.
כדי להבין את הליילנד טרייר, חייבים להבין קודם מה היה התפקיד שלו. טריירים רבים גודלו כדי להבריח שועלים וגיריות ממאורות. הם נכנסים, נובחים, מאיימים, והחיה בורחת החוצה אל עבר הציידים שמחכים לה בחוץ. הליילנד טרייר עשה משהו אחר. הוא נכנס למאורה, אבל הוא לא הסתפק בלהבריח את השועל. הוא היה צריך להרוג אותו. בתוך האדמה, בחושך מוחלט, בחלל צר כל כך שלפעמים הוא בקושי יכול היה להסתובב. שם, פנים אל פנים עם טורף שנואש לחייו, הליילנד טרייר עשה את העבודה.
זה לא אותו דבר. לא בטווח סנטימטרים. שועל שניצוד ומשותק מפחד הוא דבר אחד. שועל שנלחם על חייו הוא דבר אחר לגמרי. והליילנד טרייר, כלב של שבעה קילוגרמים בקירוב, נכנס למחילה האפלה והקרירה ויצא מנצח.
בגלל זה האופי שלו בנוי אחרת. בגלל זה הוא לא רק אמיץ, אלא חסר פחד כמעט בצורה מטרידה. בגלל זה הוא לא מסתפק בלנבוח על בעיה, הוא רוצה לפתור אותה, לפעמים בצורה הכי ישירה שאפשר. הדחף הזה, הנחישות הבלתי מתפשרת, היא לא עניין של אילוף או חינוך. היא מוטבעת בו עמוק, כמו קוד מקור שאי אפשר לשכתב.
השטח ההררי של אזור האגמים יצר אתגר נוסף. באנגליה הדרומית צדו שועלים על סוסים, עם להקת כלבי ציד רצה לפני הרוכבים. באזור האגמים זה היה בלתי אפשרי. ההרים תלולים מדי, הסלעים מסוכנים מדי. הציידים הלכו ברגל, ולפעמים שעות ארוכות. הליילנד טרייר רץ איתם כל הדרך. לא על סוס, לא בתיק גב, לא בעגלה. ברגליים שלו. קילומטר אחר קילומטר, יום אחר יום, מעל סלעים, דרך ביצות, בתוך קור וגשם. מפה הוא שאב את הסיבולת יוצאת הדופן שלו. בניגוד לבן דודו הקרוב הפוקס טרייר, שנישא על הסוס ויצא לפעולה רק כשהשועל כבר היה במחילה, הליילנד רץ כל היום. הסיבולת הזאת, היכולת להמשיך כשאחרים כבר עייפים, היא חלק מה-DNA שלו.
עם הזמן, הגזע התגבש לכדי מה שאנחנו מכירים היום. ב-1921 נוסד ארגון מגדלי הליילנד טרייר הראשון, וב-1928 הגיעה ההכרה הרשמית של מועדון הכלבנות הבריטי. ב-1925 התרחש מפגש חשוב במיוחד: הכלאת ליילנד עם פוקס טרייר ועם איירדייל טרייר, שקבעה את המבנה הסופי של הגזע. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1954, הכירה הפדרציה הבינלאומית לכלבנות בליילנד כגזע רשמי. באותה תקופה הגיעו הכלבים הראשונים ליבשת אירופה, אבל הם מעולם לא הפכו לפופולריים באמת. גם היום, בין ארבעים לשמונים גורים נרשמים מדי שנה בגרמניה. בישראל המספרים קטנים עוד יותר.
הנדירות הזאת היא גם החוזק שלו וגם החולשה שלו. מצד אחד, ליילנד טרייר אמיתי מגיע כמעט תמיד ממגדל רציני שאכפת לו מהגזע. מצד שני, הנדירות הופכת אותו לבלתי מוכר כמעט לחלוטין, וזה אומר שאין מספיק ידע מקצועי על הדרך הנכונה לגדל אותו.
הפרווה של הליילנד טרייר מספרת סיפור בפני עצמה. היא גסה, צפופה ועמידה למים, עם פרווה תחתונה רכה שמבודדת את הגוף מקור ולחות. בדיוק מה שצריך כשאתה רץ בגשם האנגלי במשך שעות. היא לא נושרת כמו פרווה של כלבים אחרים, אלא דורשת טיפוח ידני קבוע, תספורת שמרטוטה את השערות הישנות. מי שאוהב שכלב משיר כמויות נסורת על הספה ימצא בליילנד הקלה גדולה. מי שלא מוכן להשקיע בטיפוח יגלה שהפרווה מסתבכת והופכת לבלגן לא נעים.
הצבעים של הליילנד מגוונים להפליא, נדירים בקרב טריירים. שחור ושזוף, כחול ושזוף, אדום, חום חיטה, אפור מנומר, כבד, כחול או שחור לגמרי. יש גם גוונים מעורבים שקשה לתאר במילים. כל ליילנד נושא על הגוף את הצבעים של הנוף שממנו בא, הגוונים הכהים של ההרים והשתקפות האור על המים.
מבחינת אופי, הליילנד טרייר הוא אחד הגזעים המעניינים בין הטריירים. הוא חם ואוהב מאוד עם המשפחה שלו, נאמן וקשור לבעליו. הוא אוהב להיות חלק מהפעילות, ואם יש ילדים בבית, הוא ישמח להצטרף לכל משחק. אבל יש גבול. הליילנד לא יסבול חוסר כבוד, והוא לא כלב שייסבול שימשכו לו בזנב או ילחצו עליו. הקו בין משחק לעימות אצלו דק, והוא לא יהסס להזכיר לילד שחצה את הגבול שזה לא מקובל. לא בנשיכה, אבל בנהמה ברורה וחוסר שיתוף פעולה מוחלט.
עם כלבים אחרים, העניינים מסובכים יותר. הליילנד טרייר נוטה להיות דומיננטי, במיוחד מול כלבים מאותו המין. הוא לא מחפש מריבות, אבל הוא גם לא מתכוון לוותר. המבנה הקומפקטי שלו עוזר לו לא פעם: הוא גדול מספיק כדי לא להיפגע בקלות, וקטן מספיק כדי שלא יראו בו איום גדול. אבל מי שחושב שהגודל מווסת את העימותים טועה. הנחישות של ליילנד לא נמדדת בקילוגרמים.
חתולים, אוגרים, ארנבות וחיות קטנות אחרות מהווים אתגר גדול. זוכרים את היצר להרוג במחילה? הוא לא נעלם כשהכלב עובר לגור בדירה בעיר. ליילנד טרייר יראה בחיה קטנה מטרה לפעולה, ולא תמיד יסתפק בלהסתכל עליה מרחוק. חיברות מוקדם מאוד, מרגע שהגור מגיע הביתה, יכול לעזור, אבל לא מבטיח הצלחה מוחלטת. יש ליילנדים שחיים בשלום עם חתול בית, ויש כאלה שלעולם לא יסמכו עליהם.
אחד האתגרים הגדולים בגידול ליילנד טרייר הוא המוח החד והעצמאי שלו. זה כלב שלא ירוץ לעשות כל מה שאומרים לו רק בגלל שאמרו לו. הוא ישאל שאלה, יבחן, יחשוב אם זה משתלם לו. היכולת הזאת לקבל החלטות עצמאיות, שהצילה אותו במאות שנות עבודה בשטח, היא אותו הדבר שמתסכל בעלים שלא מבינים אותו. הליילנד לא סובל שעמום. הוא צריך גירוי מנטלי, אתגרים, עבודה. הליכה קצרה סבוב הבלוק היא לא מספיקה, לא קרוב לזה.
יש מונח לא רשמי שמתאר את התופעה הזאת: חירשות סלקטיבית. הליילנד שומע מצוין, אבל כשהעניין שלו מתעורר, למשל כשהוא מריח עקבות של חיה או רואה כלב אחר, הקול של הבעלים הופך לרעש רקע. הוא פשוט בוחר לא לשמוע. לא מתוך מרד או עקשנות טהורה, אלא מתוך מיקוד מוחלט במטרה. באילוף, זה אומר שאסור להילחם בתכונה הזאת. צריך לעבוד איתה. לגרום לכלב להבין שלשתף פעולה איתך זה הדבר המעניין ביותר שיש.
הליילנד טרייר מתאים לאנשים פעילים, כאלה שאוהבים לצאת לטבע, לטייל, לרוץ. הוא מתאים למשפחות עם ילדים גדולים יותר שמבינים את הגבולות. הוא לא כלב למישהו שרוצה יצור שקט שמסתפק בחצי שעה הליכה ביום. ליילנד שמשועמם ימצא תעסוקה בכוחות עצמו, והתעסוקה הזאת עלולה להיות הרסנית. חפירת בורות בגינה, לעיסת רהיטים, נביחות בלתי פוסקות. אלה לא סימנים לכלב רע. אלה סימנים לכלב שצריך עבודה ולא מקבל אותה.
האימונים עם ליילנד צריכים להיות עקביים, ברורים, אבל לא קשיחים. שיטות אילוף מבוססות ענישה לא עובדות עם הטמפרמנט הזה. הוא ייאבק, ייסוג, ויאבד אמון. שיטות רכות מדי לא יעבדו גם כן. הוא פשוט ירים גבה ויעשה מה שבא לו. הדרך הנכונה היא שילוב של גבולות ברורים, חיזוקים חיוביים, והרבה סבלנות. הליילנד מגיב טוב מאוד למשחק ולאתגרים. הפיכת האימון למשחק היא הדרך המהירה ביותר ללב שלו.
בתחרויות, הליילנד טרייר הראה את עצמו לאורך השנים. הוא זכה פעמיים בתחרות היוקרתית ביותר, קראפט, ופעם אחת בתחרות וסטמינסטר בארצות הברית. סטינגריי אוף דריאבאה, ליילנד טרייר אגדי, היה הכלב הראשון בהיסטוריה שזכה גם בקראפט וגם בווסטמינסטר. הישג שלא הרבה גזעים יכולים להתפאר בו. אבל החוזק האמיתי של הליילנד לא נמצא בזירות התצוגה. הוא נמצא בשטח, בתפקיד שאליו נוצר.
הבריאות של הליילנד טרייר טובה בדרך כלל. מחקר בריטי רחב מ-2024 מצא תוחלת חיים ממוצעת של 14.2 שנים, יותר מהממוצע של גזעים טהורים (12.7) ושל כלבים מעורבים (12). מדובר בתוחלת חיים גבוהה לכלבים בגודל כזה. כמו רוב הטריירים, הוא נוטה לבעיות עיניים מסוימות כמו קטרקט וניוון רשתית, ולפעמים לבעיות מפרקים כמו פריקת פיקה. אבל בסך הכל מדובר בגזע חזק ובריא, שמייצג את מה שהיה פעם הנורמה לפני שעודף רבייה מסחרית קלקל דברים.
האתגר הכי גדול של הליילנד טרייר היום הוא לא בריאותי, אלא מספרי. המועדון הבריטי לכלבנות הכריז עליו כעל גזע פגיע, בסכנת הכחדה ממשית בגלל רמות רבייה נמוכות. בארצות הברית הוא מדורג במקום 156 מתוך 202 גזעים ברישומי ה-AKC. כלומר, יש יותר האסקי סיבירי, יותר לברדורים, יותר גולדן רטריברים, ממה שיש ליילנד טריירים. הרבה יותר. הנדירות הזאת הופכת כל גור ליקר ערך, לא רק בכסף אלא במובן הרחב של המילה.
ליילנד טרייר שגדל בסביבה הנכונה, עם בעלים שמבינים אותו, הוא אחד הכלבים המספקים שיש. הוא חכם, נאמן, מלא חיים, ומוכן לכל הרפתקה. הוא לא כלב קל, והוא לא מתאים לכולם. אבל למי שמבין אותו, הוא חבר שאין שני לו.
הטיפוח השוטף דורש זמן ומחויבות. ההברשה צריכה להיות סדירה, וההרטוטה, הסרה ידנית של שיערות מתות, צריכה להיעשות כמה פעמים בשנה. מי שלא רוצה להשקיע בזה צריך לחשוב פעמיים. הליילנד לא נושר כמו כלבים אחרים, אבל פרוע לא מטופל הופך למבולגן מאוד.
בסביבת מגורים, הליילנד מסתגל היטב לדירה כל עוד הוא מקבל מספיק תנועה. הגודל הקומפקטי שלו עוזר, אבל האנרגיה שלו לא תלויה בכמה מטרים רבועים יש בבית. הוא צריך לצאת, לרוץ, להריח, לחקור. גינה מגודרת היא יתרון גדול, אבל לא מחליפה טיולים.
הליילנד טרייר הוא אחד הגזעים המרתקים בעולם הכלבים. הוא קטן בגודלו, גדול באופיו, ומלא באותה אש שהדליקה את הטריירים הראשונים לפני מאות שנים. מי שלוקח ליילנד הביתה צריך להבין שהוא לא מקבל כלב נוי. הוא מקבל לוחם לשעבר שעבר הסבה לחיי משפחה. אם מתייחסים אליו בכב הראוי, הוא יחזיר אהבה ומסירות שאין כמותן.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של טריירים:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368