"לפיטבול יש לסת שננעלת."

שמעת את זה מיליון פעם. בחדשות, בפייסבוק, בשיחות עם שכנים. אנשים בטוחים שזו עובדה ביולוגית: ברגע שהוא נושך, אי אפשר לפתוח את הפה.

זה לא נכון. אין מנגנון נעילה בלסת של פיטבול. שום מנעול, שום מבנה ייחודי. יש לו שרירי לעיסה חזקים, בדיוק כמו לכל כלב בגודל דומה.

אבל המיתוס לא נולד משום מקום. 600 שנה של ברירה גנטית יצרו כלב שלא מרפה. וזה לא אותו דבר כמו לסת שננעלת. בהבדל הזה מסתתר כל הסיפור של הגזע.

פרק ראשון: התפקיד שעיצב את הנשמה

אנגליה של המאה ה-17. שור במשקל 800 קילו כבול בשלשלאות לעמוד ברזל במרכז זירה. קהל צועק ומהמר. משחררים כלב שתפקידו לתפוס את השור באף ולא להרפות.

השור קופץ, מסתובב, זורק את הכלב באוויר, דורך עליו. הכלב נופל. חוזר. תופס שוב. מחזיק שוב.

זה לא סיפור גבורה. זו ביולוגיה של 600 שנה.

הבול-בייטינג היה ספורט פופולרי בבריטניה של המאות ה-17 וה-18. הכלב תופס באף, האיבר הרגיש ביותר בשור. זה מוריד לשור את הראש ומשבש לו את שיווי המשקל. אבל המחיר כבד: השור חובט, זורק, דורך. כלב שהרפה בדקה הלא נכונה לא שרד. כלב שהחזיק, התרבה.

600 שנה מהסוג הזה לא מייצרות מנגנון בלסת. הן מייצרות תכונה שקוראים לה gameness, נחישות. לא מכנית. נפשית.

ב-1835 חוק צער בעלי חיים אסר את הבול-בייטינג. הבולדוג האנגלי הישן, אחרי 600 שנה של ברירה לאחיזה, נותר בין לילה ללא עבודה. כמעט נכחד.

מה שנשאר, הוכלא עם טריירים : כלבים קטנים ומהירים שגודלו לצוד מכרסמים, לעבוד צמוד לאדם. ההכלאה הזו, הבול-אנד-טרייר, היא אבי הפיטבול המודרני. השילוב יצר כלב עם האומץ של הבולדוג והנהיגות של הטרייר. לא במקרה שמו המלא הוא American Pit Bull Terrier : שתי המילים, שני העולמות, בדם אחד.

המהגרים האירים, הסקוטים והאנגלים לקחו את הכלבים האלה לארצות הברית. שם, הפיטבול קיבל תפקיד חדש: catch dog, כלב עצירה. בארצות הברית המוקדמת הוא שימש לריסון בקר חצי-פראי, חזירי בר, ציד והנעת עדרים. זו עבודה שדורשת שיתוף פעולה הדוק עם אדם. קשב. נכונות לעבוד. ויסות דחפים מול טרף גדול.

רוב האנשים חושבים שפיטבול נוצר לקרבות כלבים. זה היה שימוש משני. המטרה המקורית, לפי הבריטניקה: גידול במאה ה-19 באנגליה מבולדוג וטרייר לציד, במיוחד ללכידה וריסון של בהמות בר. פיטבול הוא לא כלב קרב. הוא כלב עבודה שהשתמשו בו גם לקרבות. יש הבדל גדול.

פרק שני: סיפור מהשטח : ברוטוס ושלוש הדקות

ברוטוס הגיע אליי אחרי שבעה בתים בארבע שנים. כלב פיטבול בן שלוש, שרירי, לסת רחבה, מבט שיכול לעצור רכבת. כל בעל קודם החזיק אותו שבועות ספורים ואז החזיר. התירוץ: "הוא מסוכן מדי."

בפגישה הראשונה, ברוטוס עשה משהו מוזר. הוא ניגש אליי, ליקק לי את היד, והתהפך על הגב. לא פחד. לא תוקפנות. הוא ביקש בטן.

"אתה רואה את זה?" שאלתי את הבעלים החדשים, זוג צעיר מכפר סבא. "אתם מסתכלים על כלב שאמור להיות 'מסוכן', והוא מבקש ליטוף."

הבעיה לא הייתה ברוטוס. הבעיה הייתה שבעה בעלים שפחדו ממנו. הם לא העזו לקבוע גבולות כי הוא נראה מאיים. הם לא העזו לתקן התנהגות כי פחדו מתגובה. הם טיפלו בו כמו בפצצה מתקתקת, והוא הרגיש את זה. כלב שלא מקבל מנהיגות ברורה הופך לחרד, וחרד אצל פיטבול מתבטא באימפולסיביות, לא בתוקפנות.

התחלנו מעבודה. לא מתוך פחד, מתוך כבוד. תרגילי משיכה מבוקרים (tug) עם חוקים ברורים: "תפוס" ו"עזוב". הליכה קדימה עם קשר עין. גבולות בבית. לאט לאט, ברוטוס נרגע. כשהוא ידע מי אחראי, הוא הפסיק לבדוק את הגבולות בעצמו.

הלקח: פיטבול לא צריך בעלים חזק פיזית. הוא צריך בעלים בטוח בעצמו. מי שמפחד מפיטבול לא צריך להחזיק פיטבול. זה לא הוגן לאף אחד.

פרק שלישי: הגיימנס : המפתח להבנת הגזע

המושג הכי חשוב בהבנת הפיטבול הוא gameness, נחישות. לא כעס. לא תוקפנות. הרצון להמשיך. היכולת לספוג, לקחת צעד אחורה ולחזור. כמו מתאגרף שסופג אגרוף קשה ולא נופל.

הגיימנס של הפיטבול מגיעה מיצר האחיזה: אותו יצר של לא להרפות. זה הופך את האגרסיביות של פיטבול לשונה מהותית מרוב הגזעים. היא לא מגיעה מדומיננטיות (ניסיון להיות הבוס של כלב אחר). היא לא מגיעה מפחד. היא מגיעה מיצר פנימי של התמדה.

למה זה משנה? כי פיטבול שאגרסיבי כלפי כלבים לא מנסה להיות הדומיננטי. הוא נכנס למצב של גיימנס, אותו מצב שבו הבולדוג הישן נכנס מול השור. זה לא היררכיה. זה יצר. ואתה לא מתקן "יחסי כוחות" כשיש יצר כזה חזק : אתה מנהל ערוץ ליצר.

הנה ההבחנה הכי חשובה שאני יכול לתת לך: פיטבול לעומת אקיטה. שני גזעים שנושאים סטיגמה של "אגרסיביים", אבל מהסיבות הפוכות לגמרי. הפיטבול תוקף מתוך יצר התמדה, לא מרפה, והמטרה היא כלב אחר. האקיטה תוקף מתוך דומיננטיות, קובע מי הבוס, והמטרה היא כלב מאותו מין. אצל פיטבול, הטיפול הוא ניהול יצר האחיזה. אצל אקיטה, הטיפול הוא מבנה חברתי וגבולות. אותו תוצאה חיצונית, סיבה שונה לגמרי.

פרק רביעי: הפרדוקס הכי גדול

הנה העובדה הכי מפתיעה על פיטבול: UKC Breed Standard קובע שתוקפנות כלפי אדם אינה אופיינית לגזע. למה? כי בזירה, המטפל שנכנס להפריד כלבים נלחמים. כלב שנשך את המטפל הוצא מהגנטיקה. מאות שנים של ברירה נגד תוקפנות לאדם.

התוצאה: פיטבול, בממוצע, הוא מהידידותיים ביותר לאנשים. אפילו לזרים. הוא שומר נוראי. יכניס את הפורץ הביתה ויבקש שילטפו אותו.

מבחני הטמפרמנט של ATTS מראים שפיטבולים עוברים ב-87% ומעלה. מקום 4 מתוך 122 גזעים. לפני גולדן רטריבר. לפני לברדור. תן לזה לשקוע.

אבל : וזה אבל גדול : מול כלבים אחרים, הסיפור שונה. פה השונות הגדולה ביותר. יש פיטבולים שאוהבים כלבים. יש סלקטיביים. ויש עם פוטנציאל אגרסיביות גבוה כלפי כלבים. זה תלוי בקו גידול. קווי game-bred שנבחרו לקרבות נושאים פוטנציאל גבוה לדוג אגרסיה. קווי family-bred שנבחרו למשפחה בדרך כלל טובים יותר עם כלבים.

היכולת הפיזית לגרום נזק לא אומרת שהוא יגרום. אבל גם לא אומרת שהיא לא קיימת. מי שמאמץ פיטבול צריך לדעת שהגזע יכול להיות דוג-סלקטיבי, ולנהל את זה. לא להכחיש.

פרק חמישי: הנהיגות שמגיעה מהצד השני

נהיגות אצל פיטבול גבוהה. הוא רוצה לשמח, רוצה לעבוד איתך. מאיפה זה בא? לא מהבול-בייטינג. הבולדוג האנגלי הישן היה אמיץ, עקשן, בעל אחיזה בלתי מתפשרת. נָהִיג הוא לא היה.

הנהיגות הגיעה מהצד השני של המשפחה: הטרייר. הטרייר גודל לעבוד צמוד לאדם. לצוד חולדות, לנקות רפתות. עבודה שדורשת קשב ואינטליגנציה חברתית. השילוב הזה יצר כלב שיכול להחזיק שור באף דקה אחרי דקה, ובו זמנית להסתכל עליך בעיניים ולשאול "מה עכשיו?"

פרק שישי: מה זה אומר לחיות איתו

### יצר האחיזה : לא אויב, אלא מנוע

פיטבול בלי ערוץ ליצר האחיזה הוא כמו מכונית בלי כיוון. היצר לא ייעלם. אם לא תיתן פורקן, הוא ימצא אחד לבד.

מה עובד: משחקי משיכה (tug) כפורקן, לא כאימון. משחקי אחיזה, כדור שאפשר לתפוס ולא רק לרדוף. עבודה משותפת, פיטבול רוצה לעבוד איתך. גם סתם תרגילים בבית. גבולות ברורים, הוא צריך לדעת שאתה מחליט. לא מפחד, מאמון.

מה לא עובד: בידוד בחוץ, פיטבול לא נועד להיות קשור בחצר לבד. חינוך רך מדי בלי גבולות, גישה חיובית בלבד נכשלת עם יצר חזק. להכחיש דוג-סלקטיביות, להגיד "הוא אוהב את כולם" נכון לאנשים, לא בהכרח לכלבים.

### מול אנשים

אם בא לך כלב שיגן על הבית, פיטבול לא בשבילך. הוא ילקק את הפורץ.

אם בא לך כלב משפחה נאמן, נהנה מילדים, רוצה להיות חלק מהחיים, זה הגזע. לא כי הוא "טוב יותר" אלא כי תוקפנות כלפי אדם נבחרה נגדה במשך דורות. הפיטבול הוא אחד הגזעים הידידותיים ביותר לאדם שיש.

### מול כלבים

פה צריך יושרה מוחלטת. הפיטבול יכול להיות דוג-סלקטיבי. לא כל פיטבול, אבל הפוטנציאל קיים. אם אתה לוקח פיטבול, דע מאיזה קו הוא בא, עשה סוציאליזציה, אבל תבין שהיא לא מבטלת גנטיקה. תהיה ערוך לזה שאצל חלק מהם, חיים עם עוד כלב זה אתגר.

### האם אני ממליץ?

לרוב האנשים, לא. לא כי הוא מסוכן. כי הוא חזק, יצרי, ודורש בעלים שיודע מה הוא עושה. פיטבול הוא לא כלב למתחילים. הוא גם לא "כלב אסור." הוא כלב שדורש ידע.

אם יש לך ניסיון, אם אתה מוכן להשקיע, אם אתה לא מפחד מיצרים, תקבל כלב נאמן, חד, שמח, שנותן מאה אחוז. אין כלב בעולם שישמח לראות אותך כמו פיטבול. אין כלב שילחץ לך לרגל ויביט בך בעיניים שאומרות "אתה כל העולם שלי."

הפיטבול הוא לקח באי-התאמה בין מראה חיצוני למהות פנימית. כלב שנראה כמו לוחם ומתנהג כמו ילד רך. כלב שהידיים הכי קשות בעולם בחרו בו, אבל הלב שלו נשאר רך לאנשים. אל תטעה במראה שלו. תן לו כוון וגבולות, ותקבל את אחד הכלבים הכי נאמנים, הכי שמחים, הכי אוהבי אדם שיש.

מקורות

- UKC Breed Standard, American Pit Bull Terrier, 2017 - Britannica, Pit Bull - ATTS, Breed Statistics (87%+ pass rate, 4th out of 122) - DogsBite.org, Sacks JJ et al. JAVMA 2000, AVMA, BSL opposition - Samuel Henry Alken, Bull Baiting, 1894, Wikimedia Commons - W. Grainger, Fable IX, Yale Center for British Art, CC0 - Francis Barlow, Pierce Tempest, Wellcome Collection, CC BY 4.0

נכתב על ידי אייל קליין, מאמן ומאלף כלבים מקצועי - בית הספר לאילוף כלבים