קרי ביגל (Kerry Beagle)

תשאל ישראלי ממוצע מה זה ביגל, והוא יכיר מיד כלב קטן, חום לבן, עם אוזניים נפולות ועיניים מתחננות. אבל תגיד לו "קרי ביגל" והוא יבהה בבלבול. וזה לגמרי טבעי. כי הקרי ביגל הוא לא באמת ביגל. השם מטעה, ההיסטוריה מרתקת, והגזע עצמו הוא אחד הסודות השמורים ביותר של עולם הכלבים. אני אייל קליין, ולפני שאצלול אל תוך הסיפור של הכלב האירי הנדיר הזה, אני רוצה להבהיר דבר אחד: מי שקורא לקרי ביגל "סתם עוד ביגל" לא מבין כלום בכלבים.

בואו נתחיל מההתחלה, מהאדמה הירוקה והלחה של אירלנד, ארץ שבה ציד עם להקות כלבים הוא לא סתם תחביב אלא מסורת בת מאות שנים. הקרי ביגל, יחד עם הוולפהאונד האירי, נחשב לאחד הגזעים האיריים העתיקים ביותר שעדיין קיימים. השם "ביגל" מגיע מהמילה האירית העתיקה "ביאג" (beag), שפירושה "קטן". אבל זה שם יחסי. הוא נקרא "קטן" לא בגלל שהוא גזע קטן יחסית, אלא בגלל שהוא היה קטן לעומת כלבי הציד הענקיים שצדו איתו, כמו האייריש וולפהאונד. תחשבו על זה ככה: כשאתם קוראים לאדם "קטן" לעומת שחקן כדורסל, זה לא הופך אותו לאדם נמוך. הקרי ביגל, בגובה 56 עד 61 ס"מ בכתף ומשקל של עד 27 ק"ג, הוא כלב בינוני-גדול, לא קטן בשום קנה מידה.

ההיסטוריה של הקרי ביגל מתחילה לפחות במאה ה-16, עם אילנות יוחסין מתועדים כבר מ-1794. אבל המסורת שבעל פה רחוקה הרבה יותר. מאמינים שהגזע צאצא מכלבי ציד איילים דרומיים, שהיו נפוצים בדרום ומערב אירלנד. אלה היו כלבים חזקים, מהירים, עם חוש ריח מפותח במיוחד, שהיו רצים במשך שעות ללא הפסקה אחרי טרפם. במשך דורות, הקרי ביגל שינה את ייעודו: מציד איילים ועד ציד שועלים וארנבות, ובזמנים מודרניים יותר, גם ציד דראג (Drag Hunting) שבו הלהקה עוקבת אחר ריח מלאכותי שהותוו על ידי רוכבים.

במאה ה-19, מספרם של הקרי ביגל בירד באופן דרמטי. אירלנד של אותה תקופה עברה שינויים חברתיים וכלכליים עמוקים, ולא נותרו כמעט להקות פעילות. להקה אחת בלבד שרדה ושמרה על הגזע בחיים: להקת סקארטין (Scarteen) ממחוז לימריק, השייכת למשפחת ראיין. הלו"ז הזה ממשיך להתקיים גם היום, וזו לא סתם להקה היסטורית מוזיאלית. להקת סקארטין היא להקה פעילה וצדה עד היום. הנחישות של משפחת ראיין לשמר את הלהקה הזו במשך כמעט 200 שנה היא מה שהציל את הגזע מהכחדה מוחלטת.

אם השם "קרי ביגל" לא מוכר לכם, אולי השם "בלאק אנד טאן" מוכר יותר. הקרי ביגל, על צבעיו השחור והשזוף, הוא המקור לשם המפורסם. במהלך מלחמת העצמאות האירית (1919-1921), גויסו מתנדבים בריטים ליחידת עזר של המשטרה המלכותית האירית. המדים שלהם היו אלתור: מדי משטרה כהים עם מכנסי חאקי של הצבא. הצבעים האלה הזכירו לאירים את להקת סקארטין המפורסמת, עם כלביה השחורים-שזופים. הכינוי "הבלאק אנד טנס" דבק בהם ומשמש עד היום. סיפור בודד על להקת כלבים שהפך לסמל לאומי. תחשבו על זה: הייתם מצפים שגזע כלבים יהיה המקור לשם של יחידת משטרה שנויה במחלוקת היסטורית?

ובכל זאת, ההשפעה הגדולה ביותר של הקרי ביגל על עולם הכלבים היא מעבר לאוקיינוס. מהגרים אירים הביאו איתם את הכלבים האלה לאמריקה, ושם הם הפכו לאחד מאבני היסוד של האמריקן פוקסהאונד, אחד מגזעי הציד האמריקאים המוכרים ביותר. הגזע תרם גם לפיתוח הבלאק אנד טן קונהאונד. כך שכל אמריקן פוקסהאונד שאתם פוגשים נושא בגנים שלו חלק מהקרי ביגל הוותיק.

עכשיו בואו נדבר על המהות של הגזע. ופה בדיוק נכנסת הליבה של כל הבנה שלי לגבי כלבים. תמיד אמרתי: ההתנהגות של הכלב היום מוסברת על ידי התפקיד שלו לאורך הדורות.

הקרי ביגל נוצר כדי לעבוד בלהקה. הוא לא נוצר להיות כלב יחיד, לא נוצר לשמור על הבית, לא נוצר לשבת על הספה. הוא נוצר כדי לרוץ עם להקה של כלבים אחרים, במשך שעות, בעקבות ריח. תפקידו היה לעקוב אחר עקבות איילים, שועלים וארנבות, דרך ביצות, גבעות, יערות ושדות איריים אין-סופיים.

בגלל שהקרי ביגל עבד במשך מאות שנים בלהקה, הוא היום כלב חברותי ביותר עם כלבים אחרים. הוא לא נוטה לתוקפנות בין-כלבית. הוא יודע לעבוד בשיתוף פעולה, לחלוק שטח, ולנוע בהרמוניה עם אחרים. בגלל שהוא רץ במשך שעות בעקבות ריח, יש לו סיבולת כמעט בלתי נגמרת. הוא לא בהכרח המהיר ביותר, אבל הוא יכול לרוץ הרבה יותר זמן מרוב הכלבים. בגלל ההיסטוריה שלו כצייד ארוך-טווח, יש לו דחף ציד (פרי דרייב) חזק ביותר. כשהוא מריח עקבות, כל השאר מפסיק להתקיים.

הטמפרמנט של הקרי ביגל הוא שילוב מרתק: מצד אחד כלב עדין, חברותי ונאמן למשפחה. מצד שני, כלב עם אינסטינקטים שהוטבעו בגנים שלו במשך דורות רבים. מי שרוצה קרי ביגל חייב להבין שהוא לא מביא הביתה כלב ביגל קטן ומתוק. הוא מביא הביתה כלב ציד אירי גדול.

ומה לגבי יחס לאנשים וילדים? אחד הדברים המפתיעים שנאמרים על הקרי ביגל הוא היחס המצוין שלו לילדים. זה נובע מאותה סיבה חברותית: כלב שנבנה דורות על דורות לעבוד בצוות מפתח סבלנות, סובלנות וחברתיות. אבל כמו תמיד, חייבים להבין: כלב ציד שלא ממומש כראוי יכול להיות מתסכל וקשה. כשתוסיפו לזה את רמת האנרגיה הגבוהה והדחף לעקוב אחרי ריחות, יש לכם מתכון לצרות אם אתם גרים בדירה בעיר.

בעבודה שלי עם בעלי כלבים, תמיד הדגשתי את הנושא הזה. כשאני מסתכל על בעל פוטנציאלי לקרי ביגל, השאלה הראשונה היא לא "יש לך חצר?" אלא "יש לך חיים שמאפשרים לך להוציא כלב לריצות יומיומיות במשך שעה-שעתיים?" האמת היא שרוב האנשים בישראל לא מתאימים לקרי ביגל. לא בגלל שמשהו לא בסדר בהם או בגזע, אלא פשוט כי התנאים פה שונים.

גם בהשוואה לביגל הרגיל, ההבדל הוא דרמטי. הביגל הקטן הוא כלב שנועד במקור לציד ארנבות רגלי, בעוד הקרי ביגל צד איילים. ההבדל בגודל ובכוח משפיע על כל היבט של החיים איתו. הביגל יכול להסתדר בחצר קטנה, הקרי ביגל זקוק למרחב לרוץ. הביגל יכול להסתפק בטיולים מתונים, הקרי ביגל אמיתי זקוק למאמץ גופני משמעותי.

ומה בנוגע לאילוף? כאן מגיע האתגר האמיתי. הקרי ביגל הוא כלב חכם, אבל הוא לא כלב שמחפש לרצות את בעליו כמו לברדור או רועה גרמני. הוא עצמאי, עקשן, ומשימתי. כשהאף שלו על הקרקע והריח במוחו, קשה מאוד להתחרות עם האינסטינקטים האלה. בגלל שהגזע פיתח במשך דורות יכולת קבלת החלטות עצמאית בשטח (האם הפנייה הזו נכונה? האם הריח מתחזק או נחלש?), הוא היום כלב שיכול להיות עצמאי ומאתגר באילוף.

אצלי בטיפולים, תמיד המלצתי לגזעים כאלה על גישה סבלנית, עקבית וחיובית. אי אפשר לשבור את הרצון של קרי ביגל בכוח. אי אפשר "לדרוס" אותו. מה שעובד זה חיבור, הבנה, ועבודה עם האינסטינקטים שלו במקום נגדם. למדו אותו למצוא ריחות שאתם רוצים שימצא, השתמשו בחיזוקים שקשורים לעבודה על ריח, תנו לו משימות. הוא לא "יישב ותישאר" סתם ככה. הוא יעשה את זה אם הוא מבין שזה חלק מהמשימה.

הבית המתאים לקרי ביגל הוא בית עם חצר מגודרת היטב. ואני מדגיש: מגודרת היטב. הקרי ביגל קופץ, מטפס, וחופר כשהוא מריח משהו בצד השני של הגדר. אני מכיר סיפורים של קרי ביגל שעברו גדרות של שני מטרים כי היה ארנב בצד השני. הוא לא עשה את זה מתוך שובבות או חוסר אילוף. הוא עשה את זה כי כל הדורות של אבותיו עשו בדיוק את זה: רדפו אחרי מה שהאף מראה.

חשוב להבין גם את ההיבט החברתי של הגזע. בגלל שהוא גודל בלהקות, קרי ביגל יכול לסבול מבדידות וחרדת פרידה קשה אם נשאר לבד שעות ארוכות. הוא צריך חברה, של כלבים או של בני אדם. בבית אידיאלי, יהיה לו כלב חבר נוסף. לא חייב להיות קרי ביגל נוסף, אבל כלב שילווה אותו וישחק איתו.

הטיפוח של הקרי ביגל קל למדי. הפרווה הקצרה, הצמודה והחלקה שלו דורשת הברשה קלה פעם בשבוע. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא הפעילות הגופנית. מי שחושב "איזה מזל, פרווה קצרה, אין נשירה מטורפת" פשוט מפספס את הנקודה. מה שמאתגר בקרי ביגל הוא לא הטיפוח או התזונה, אלא העובדה שהוא צריך לרוץ. הרבה. כל יום.

ועוד משהו שחשוב להבין: הקול של הקרי ביגל. כמו כלבי ציד ארוכי-טווח, גם לו יש קול ייחודי. הוא לא נובח סתם ככה. יש לו נביחה עמוקה, רועמת, שנשמעת למרחקים. תחשבו על זה: כשלהקת כלבים רצה אחרי אייל ביער, הם צריכים לתקשר אלה עם אלה ועם הציידים. הנביחה שלהם נועדה להישמע. בגלל שהם רקדו במשך דורות בשדות אירלנד, הקול שלהם היום חזק ומהדהד. אם אתם גרים בדירה עם שכנים מעל ומתחת, הקרי ביגל הוא כנראה לא הבחירה החכמה ביותר.

ומה עם חתולים וחיות קטנות? זה תלוי. תלוי בסוציאליזציה המוקדמת ובעיקר באינסטינקט האישי של הכלב. יש קרי ביגל שיחיו בשלום עם החתול של הבית, אבל ידלקו אחרי חתול זר ברחוב. יש אחרים שיראו בכל חתול מטרה לציד. בגלל שהאינסטינקט של הגזע הוא לרדוף אחרי מה שבורח, אי אפשר להבטיח התנהגות מושלמת עם חיות קטנות. אילוף נכון יכול לעזור, אבל הוא לא ימחק את האינסטינקט.

המבנה הפיזי של הקרי ביגל מספר את הסיפור כולו. הגוף הרזה והאתלטי, החזה העמוק, הרגליים השריריות והארוכות, כל אלה מעידים על כלב שנולד לרוץ. הראש הרחב עם האוזניים הנפולות מזכיר את שאר כלבי ההריחות, אבל יש משהו באופי האירי של המבט שמבדיל אותו. הוא לא נראה כמו כלב עבודה אמריקאי או גזע גרמני מהוקצע. הוא נראה כמו מה שהוא: כלב אירי עתיק.

כשמשווים את הקרי ביגל לאמריקן פוקסהאונד, רואים את הקשר המשפחתי. הפוקסהאונד האמריקאי גבוה ורזה יותר, מותאם לציד בארצות הברית הפתוחה. הקרי ביגל מעט נמוך וקומפקטי יותר, מותאם לשטח המחוספס של אירלנד. שניהם חולקים את אותו אינסטינקט ציד וסיבולת, אבל הקרי ביגל שומר על האופי האירי הייחודי שלו, עם עיקשות וחוסן שמאפיינים גזעים מבודדים ששרדו על סף הכחדה.

נכון להיום, הקרי ביגל הוא גזע נדיר מאוד. באירלנד עצמה הוא מוגדר כגזע פגיע, והוא אחד מתשעה גזעים איריים מקוריים המוכרים על ידי מועדון הכלבנות האירי (IKC). הגזע הוכר על ידי ה-IKC רק ב-1991, מה שמעיד על כך שגם בארץ מוצאו הוא כמעט נכחד והושב לחיים רק בזכות להקה אחת נחושה. מחוץ לאירלנד, הקרי ביגל כמעט בלתי קיים. אין לו הכרה של ה-FCI, מה שאומר שאין תקן בינלאומי רשמי לגזע, והוא מוכר רק ברמה הלאומית האירית.

מי שינסה לחפש קרי ביגל בישראל יגלה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. הגזע לא קיים בארץ, לפחות לא ברמה שאני מכיר. אולי יש כמה בודדים שהובאו על ידי אירים שעברו להתגורר כאן, אבל זה נדיר ביותר. לכן, כמיהם של הקרי ביגל, במציאות הישראלית, כנראה יצטרכו להסתכל על גזעים דומים אבל זמינים יותר: הפוקסהאונד האמריקאי, הביגל הגדול, או אפילו ההארייה.

אני רוצה לסיים במשהו אישי. למרות שלא פגשתי קרי ביגל אמיתי בישראל, התחקיתי אחרי ההיסטוריה שלהם, קראתי על להקת סקארטין, ולמדתי להעריך את הגזע הזה. יש בי הערכה עמוקה לגזע ששרד על סף הכחדה, ששמר על המהות שלו במשך מאות שנים, ושלא התפשר על האינסטינקטים שלו כדי להפוך ל"כלב ספה". זה לא גזע לכולם, אבל זו בדיוק הסיבה שהוא כל כך מיוחד.

אז אם אי פעם תפגשו קרי ביגל אמיתי בשטח, ואם תראו כלב שחור-שזוף גבוה עם אוזניים נפולות, מבט מרוכז וריח על הקרקע, אל תחשבו "איזה ביגל קטן". תחשבו "איזה לוחם אירי שעבר דרך ארוכה". תנו לו כבוד, תנו לו מרחב, ואל תנסו לעצור אותו כשהוא מריח עקבות מעניינים. כי במשך 400 שנה, זה בדיוק מה שהוא עושה. ובגלל זה הוא לא סתם עוד ביגל. הוא קרי ביגל.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים