Jagdterrier

יאגדטרייר. רוב האנשים מסתכלים על הכלב הזה ורואים טרייר קטן ושחור. הם חושבים שמדובר בעוד כלב לוויה, עוד כלב ברכיים, עוד גזע קטן וחמוד שתפקידו לשבת על הספה ולקבל ליטופים. שום דבר לא רחוק יותר מהאמת. היאגדטרייר הוא אחד מכלבי הציד האינטנסיביים, הקשוחים והמסוכנים ביותר שיש. הוא לא נועד להיות חיית מחמד. הוא נועד להיכנס לתוך מאורות של שועלים וגיריות, להילחם בהם מתחת לאדמה, ולהוציא אותם משם. אם אתם מחפשים כלב ברכיים, הגעתם למקום הלא נכון.

ההיסטוריה של היאגדטרייר מתחילה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בגרמניה. זו תקופה של לאומיות גרמנית גואה, של אובססיה לטוהר הגזע, וגם של עניין גובר באינדיקציה מלאכותית. לוץ הק, האוצר של גן החיות בברלין, היה אחד הדמויות המרכזיות בסיפור הזה. הק היה אובססיבי לרעיון של שיקום מינים שנכחדו. הוא ניסה ליצור מחדש את האורוקס, הפרה הקדומה שרואים בציורי המערות בלסקו, על ידי איפוס גנטי של בקר. הוא ניסה ליצור מחדש את הטרפן, סוס בר קדום. הכלבים היו רק עוד פרויקט באותה אובססיה.

הק הציג ארבעה טריירים שחורים עם סימונים חומים לקבוצה של חוקרי כלבים נלהבים: קארל אריק גרינוולד, וולטר זנגנברט, יערן ראשי פיס וד"ר הרברט לאקנר. המטרה: לפתח גזע טרייר גרמני טהור, כזה שיתעלה על כל הטריירים האנגליים בציד. הבעיה הראשונה שהם נתקלו בה היא שהטריירים האלה, שנראו מושלמים על הנייר, לא היו ציידים טובים במיוחד. המראה החיצוני לא שיקף את היכולת.

הם לקחו את התוכנית לרמה אחרת לגמרי. במקום לגדל ארבעה כלבים, הם הרחיבו את התוכנית ל-700 כלבים בכלובים. לא הייתה שום סנטימנטליות. כלבים שלא צדו היטב לא הוצאו מהתוכנית כחיות מחמד. הם הודחו. כלבים שלא התאימו לסטנדרט הרצוי לא נשלחו לבתים אוהבים. זו לא היתה מציאות. אחרי עשר שנים של איפוס קפדני, התוצאה הייתה כלב שהתייצב על סטנדרט גנטי יציב. הטרייר הצייד הגרמני היה מוכן.

המועדון הרשמי של הגזע נוסד ב-1926, והגזע התקבל בחום על ידי הציידים הגרמנים. הוא התאים בדיוק לרוח התקופה. לאומיות, טוהר, תפקוד. לא יופי, לא מראה, לא תערוכות. רק עבודה.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין: איך התפקיד וההיסטוריה מעצבים את האופי של היאגדטרייר. זהו אחד ההסברים הברורים ביותר בכל עולם הכלבים. היאגדטרייר נבנה לעבוד במאורות תת קרקעיות. במאורה, הכלב לבד. אין בעלים, אין פקודות, אין חיזוקים. הכלב מול שועל או גירית, בחושך מוחלט, במרחב צר. כדי לשרוד ולעבוד בתנאים האלה, הגזע נבחר על אומץ לב בלתי מתפשר, על נחישות, על עצמאות ועל דחף ציד בלתי נשלט. כלבים שהיססו, שפחדו, שנרתעו, לא שרדו את התוכנית. כלבים שהיו רגישים מדי, שהיו תלויים מדי באדם, שהיו רכים מדי, לא התאימו.

התוצאה: יאגדטרייר מודרני הוא כלב עם אומץ שאין לו גבולות. הוא לא יירתע מכלב גדול ממנו, הוא לא יירתע מפגיעה, הוא לא יירתע מכלום. הוא כלב שילך ראשון לתוך צרה. הנחישות שלו היא כמעט בלתי שבירה. כשהוא מחליט על מטרה, קשה מאוד להסיט אותו ממנה. הדחף לצוד, לרדוף ולתקוף הוא עמוק, מולד, לא נלמד. הוא לא כלב ש"למד להיות אגרסיבי". הוא כלב שהאגרסיביות הצידית שלו נבחרה במשך דורות בדיוק כמו שהרועה הגרמני נבחר על יכולת הרעייה.

העצמאות של היאגדטרייר היא גם החוזק הגדול שלו וגם האתגר הגדול ביותר. כשכלב לבד במאורה עם גירית, הוא חייב לקבל החלטות בעצמו. הוא לא יכול לחכות לפקודה. אבל באותו אופן, בטיול רגיל בפארק, הוא לא יחכה לפקודה. הוא יחליט בעצמו אם לרדוף אחרי החתול, הסנאי, או הכלב השני. הרצייה העצמאית הזאת מחייבת בעלים שמבין שלא מדובר בחוסר משמעת, אלא בתכונה גנטית שנבחרה בכוונה.

היאגדטרייר הוא לא כלב שמתאים לכולם. הוא כלב שמתאים לציידים, לאנשי שטח, לאנשים שמבינים איך עובדים כלבי עבודה. הוא לא סלחן כמו לברדור. הוא לא גמיש כמו גולדן רטריבר. הוא לא מחפש לרצות כמו בורדר קולי. הוא מחפש לעבוד, והוא יעבוד בדרך שלו. כשהוא מתאמן עם בעלים מבין, הוא יכול להיות שותף ציד פנומנלי. כשהוא מגיע לבעלים שלא מבין, הוא יכול להיות סיוט. לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שהוא עשוי מחומר אחר.

בחלק מהמקומות בעולם, היאגדטרייר נחשב לכלב אסור או מוגבל. לא בגלל שהוא תוקפני כלפי אנשים, אלא בגלל שהאומץ והנחישות שלו יכולים להפוך אותו למסוכן בכיוון הלא נכון. הוא לא יזגזג כשצריך. הוא לא יירתע כשצריך. הוא ילך עד הסוף. זו תכונה נהדרת במאורה, אבל תכונה מסוכנת בפארק עירוני.

האינטליגנציה של היאגדטרייר היא ברמה גבוהה. הוא לומד מהר, הוא מבין דפוסים, הוא קורא מצבים. אבל האינטליגנציה הזאת לא משרתת את הצורך לרצות את הבעלים, היא משרתת את הצורך לפתור בעיות עצמאית. הוא יחשוב איך לפתוח את הארון, איך להגיע לאוכל, איך לברוח מהחצר. לא מתוך שובבות, אלא מתוך אינסטינקט לפתור בעיות.

בגזע יש שתי וריאציות של פרווה: חלקה ומחוספסת. שתיהן צפופות, דוחות מים ושומרות על חום הגוף. הצבע האופייני הוא שחור עם סימונים חומים אדמדמים, אבל גם חום כהה ואפור שחור מקובלים. הגובה מגיע עד 40 סנטימטרים בכתף, והמשקל נע בין 9 ל-10 קילו לזכרים ו-7.5 עד 8.5 קילו לנקבות. אל תתנו לגודל להטעות אתכם. היאגדטרייר הוא כלב גדול בתוך גוף קטן.

האוזניים מקופלות, הגב ישר וחזק, והלסתות חזקות במיוחד. זה כלב שצריך לחיות בשביל מה שהוא עושה. כלב שלא יכול לעבוד, שלא יכול לצוד, שלא יכול לרוץ, יהפוך לכלב מתוסכל. הוא ימצא מוצא לאנרגיה שלו, וכמעט תמיד זה לא יהיה הכיוון שהבעלים רצה.

הטיפוח של היאגדטרייר פשוט יחסית. הפרווה הצפופה לא דורשת טיפול מיוחד, מלבד הברשה שבועית. הוא משיר פרווה בעונות המעבר, אבל לא ברמה של גזעים אחרים. מה שחשוב יותר מטיפוח הוא הפעילות הגופנית. יאגדטרייר שזז פחות משעתיים ביום הוא יאגדטרייר בעייתי.

הבריאות של היאגדטרייר בדרך כלל טובה. תוחלת החיים הממוצעת היא 12 עד 14 שנים, וזה הרבה לכלב שגודלו כמוהו. אבל יש נטייה לבעיה גנטית ברצועות התומכות בעדשת העין, מה שעלול לגרום להיווצרות קטרקט משני. קיים בדיקה גנטית לבעיה הזו, ומומלץ לבצע אותה לפני רכישת גור. מעבר לזה, מדובר בגזע חזק ועמיד שלא סובל מבעיות בריאותיות אופייניות רבות.

הקשר של היאגדטרייר עם הבעלים שלו הוא קשר עמוק, אבל לא קשר של חיית מחמד. זה קשר של שותפות. הוא צריך בעלים שמכבד את היכולות שלו, שמבין את הצרכים שלו, ושלא מנסה להפוך אותו למה שהוא לא. הוא לא יהפוך לעולם לכלב ברכיים. הוא לא יהפוך לעולם לכלב ש"רק רוצה לרצות". הוא ישרוד, וישגשג, רק כשהוא מקבל את העבודה שהוא צריך.

הסיפור של היאגדטרייר בארצות הברית הוא דוגמה למה שקורה כשגזע עובד מגיע למקום שלא מכיר את העבודה שלו. כשמקס תיאל האב הביא את היאגדטרייר הראשון לארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא חשב שזה יהיה גזע פופולרי. אבל האמריקאים לא צדו שועלים במאורות. הם לא השתמשו בכלבים לעבודה תת קרקעית. היאגדטרייר לא מצא את מקומו. המועדון האמריקאי לא הצליח לשרוד. רק בשנים האחרונות, עם עליית העניין בכלבי עבודה, חוזרים לייבא יאגדטריירים לארצות הברית.

המשמעות של זה היא שהגזע מעולם לא עבר את תהליך הפיכתו לחיית מחמד. בעוד שגזעים אחרים, כמו לברדור או גולדן רטריבר, עברו דורות של איפוס למזג חברותי יותר, היאגדטרייר נשאר בדיוק מה שהיה ב-1926. הוא לא רוכך. הוא לא עבר סלקציה למראה תערוכות. הוא נשאר כלב ציד טהור, בדיוק כמו שיצא מתוכנית האיפוס של לוץ הק וגרינוולד. היעדר ההתאמה לחיי בית היא לא טעות. היא תוצאה של היסטוריה. הגזע פשוט מעולם לא נדרש להיות משהו אחר.

המצב בישראל דומה. היאגדטרייר הוא גזע נדיר בארץ, וכמעט שאין לו נוכעות. אם בכל זאת נתקלתם ביאגדטרייר בישראל, יש סיכוי טוב שמדובר בכלב של צייד או של איש שטח שמבין את הצרכים של הגזע. זה לא גזע שתמצאו בחנות חיות.

האימון של יאגדטרייר דורש גישה שונה מרוב הכלבים. חיזוקים שליליים קשים עלולים לשבור את הרוח שלו, אבל חיזוקים חיוביים רכים מדי יגרמו לו לעשות מה שבא לו. הגישה צריכה להיות ברורה, עקבית, ומבוססת על כבוד הדדי. הוא צריך להבין שיש גבולות, אבל לא גבולות ששוברים את האופי שלו. אסור לנסות לשבור את הרוח של היאגדטרייר. הרוח הזאת היא הסיבה שהוא קיים.

האינסטינקט החברתי של יאגדטרייר כלפי כלבים אחרים מורכב. הוא לא כלב שמחפש חברות של כלבים אחרים. רוב היאגדטריירים מעדיפים לעבוד לבד, והם יכולים להיות אגרסיביים כלפי כלבים מאותו המין. זה לא נובע מתוקפנות סתמית, אלא מאינסטינקט ציד מפותח. כלב קטן שנכנס למאורה לא יכול להרשות לעצמו להתיידד עם כל יריב פוטנציאלי. המפגש החברתי הראשון עם כלבים אחרים חייב להיות מנוהל בקפידה, תוך הבנה שהגבולות של הגזע שונים מאלה של לברדור או גולדן.

המפגש עם ילדים מחייב זהירות. היאגדטרייר לא מטבעו אגרסיבי כלפי ילדים, אבל הוא לא סלחן להתנהגות לא צפויה. הוא לא כלב כבד שיספוג משיכות בזנב. הוא כלב רגיש, מהיר, ומגיב. במשפחה עם ילדים, החינוך חייב להיות משני הצדדים. גם הילדים צריכים ללמוד איך לגשת לכלב, איפה לגעת, ומתי להשאיר אותו בשקט.

הדבר הכי חשוב להבין על היאגדטרייר הוא שהוא לא פשרה. הוא לא הולך להיות 80% כלב עבודה ו-20% כלב משפחה. הוא 100% כלב עבודה. כל מי שמחפש כלב שיתאים גם לעבודה וגם לסלון, שיחפש גזע אחר. היאגדטרייר לא מתפשר על שום דבר.

הגירית, שנחשבת לאחת מחיות השדה החזקות והאגרסיביות ביותר, היא המטרה המסורתית של היאגדטרייר. דמיינו כלב קטן שנכנס למאורה חשוכה, נאבק עם גירית, ומוציא אותה החוצה. זה לא דורש אומץ, זה דורש משהו מעבר לאומץ. זה דורש דחף פנימי שאי אפשר לשבור. היאגדטרייר נושא בתוכו את הדחף הזה, כמו שלהבה נושאת חום.

לסיכום, היאגדטרייר הוא אחד מכלבי הציד המרשימים ביותר שנוצרו אי פעם. הוא תוצאה של תוכנית איפוס קפדנית, של עשר שנים של עבודה עם 700 כלבים, של החלטות קשות. הוא מייצג את מה שקורה כשמגדלים כלב אך ורק על פי תפקוד, בלי שום פשרה על יופי, מראה, או מזג חברותי. הוא לא כלב לכולם. הוא לא כלב למתחילים. אבל למי שמבין אותו, שמכבד אותו, שנותן לו לעבוד, הוא שותף שאין שני לו.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים