לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא כלב שנשכח מהעולם. יש גזעים שכולם מכירים, יש כאלה שמופיעים בתערוכות פעם ביובל, ויש את כלב איסטרי קשה-שיער. גזע שקיים על הנייר, שיש לו תקן רשמי של ה-FCI, שיש לו היסטוריה של מאות שנים, אבל כמעט אף אחד לא ראה אותו בחיים. כשאני כותב על גזע נדיר, אני בדרך כלל מדבר על כלבים שיש מהם כמה עשרות בישראל. פה הסיפור שונה. פה מדובר על כלב שכמעט לא קיים מחוץ למולדתו, ועל אדמתנו הוא פשוט לא קיים בכלל. ובכל זאת, יש מה ללמוד מהגזע הזה. לא רק על גנטיקה והיסטוריה, אלא על הדרך שבה סביבת עבודה מעצבת אופי של כלב עד לפרט האחרון.
איסטרי קשה-שיער הוא כלב ציד מסוג סנטה-hound, שמקורו בקרואטיה. השם שלו לא משקר: הוא מגיע מחבל איסטריה, חצי אי בצפון-מערב קרואטיה שלחופי הים האדריאטי. אבל האמת היא שתחום התפוצה שלו רחב יותר וכולל גם את דלמטיה, חבל גורסקי קוטאר ויקה. כל האזור הזה הוא טריטוריה של קרסט סלעי, צמחיית מקוויה צפופה ודוקרנית, טמפרטורות גבוהות ושטח קשה למעבר. הקרסט הזו היא לא סתם סוג של אדמה. היא נוף עשוי אבן גיר נקבובית, עם בליטות חדות, סדקים עמוקים, מערות קטנות וצמחייה שנאחזת בקושי בסדקים. עבור כלב ציד רגיל, זה שטח בוגדני. עבור האיסטרי קשה-שיער, זה הבית.
ההיסטוריה של הגזע מתחילה לפני מאות שנים. אין תאריך לידה מדויק, כי אף אחד לא ישב ורשם "היום התחלנו לגדל גזע חדש". האבות הקדמונים של הכלב האיסטרי קשה-שיער הגיעו לאיזור הזה עם נוודים וצבאות, והתיישבו שם. התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים עיצבו אותם לאורך דורות. ברירה טבעית וברירה אנושית פעלו ביחד: הציידים שמרו על כלבים שהצליחו בשטח, והשאר לא שרדו כדי להוליך.
מה שיוצא דופן הוא שהתקן של ה-FCI, מספר 151, משותף לשני גזעים: איסטרי קצר-שיער ואיסטרי קשה-שיער. שני וריאנטים של אותו אב קדמון, אבל ההסתעפות נבעה מהצורך של הציידים להתאים את הכלב לתנאים ספציפיים. בגזעים אחרים אפשר לראות הבדל בין סוגים שונים של אותו גזע, אבל פה ההבדל מהותי. הצורה הגסה, קשה-השיער, היתה פחות פוטוגנית. כמעט לא נמצאו ציורים היסטוריים שלה, כי האמנים פשוט העדיפו לצייר את הגרסה החלקה והיפה יותר. זה מבאס, כי היא מספרת סיפור מרתק.
אחת התערוכות הראשונות שבהן הופיע הגזע היתה בווינה, ב-1866. זה מעניין, כי וינה רחוקה מקרואטיה, מאות קילומטרים צפונה. זה אומר שכבר במאה ה-19 הגזע יצא מגבולות מולדתו, לפחות לחוגי ציד וכלבייה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ה-FCI הכיר בגזע באופן סופי ב-1955. אבל מייד אחרי ההכרה התחיל מאבק: קרואטיה וסלובניה טענו כל אחת שהגזע שלה. המחלוקת הזו נמשכה כמעט חמישה עשורים, עד 2003, אז הכיר ה-FCI רשמית בקרואטיה כמדינת המוצא. תחשבו על זה: גזע שהיה קיים מאות שנים לפני שה-FCI נוסד, ועדיין לא הסכימו מי הבעלים שלו.
בגלל שהגזע עשה דבר אחד במשך דורות רבים, הוא היום תוצר כמעט מושלם של נישה אקולוגית. תחשבו על זה ככה: במשך מאות שנים, הציידים באיסטריה לא בחרו את הכלבים שלהם לפי איך שהם נראים בתערוכה. הם בחרו אותם לפי היכולת שלהם לעבוד בשטח קרסט סלעי, עם קוצים, חום ואבנים חדות. כל כלב שלא עמד בתנאים האלה, פשוט לא הביא פרנסה הביתה. והציידים לא יכלו להרשות לעצמם להחזיק כלב שלא תורם לציד.
התוצאה הראשונה והבולטת ביותר לעין: פרווה גסה כמו מברשת פלדה. זה לא קישוט וזה לא סתם מרקם. השערות הקשות, היבשות, הלא-מתולתלות והלא-גליות, יוצרות שכבת הגנה שדוקרני מקוויה פשוט מחליקים עליה. מתחת לשכבת השיער הגסה יש פרווה תחתית קצרה ועבה שמשתנה בהתאם לעונה ולאקלים. השילוב הזה מייצר מערכת בידוד והגנה שלמה. כלב רגיל, עם פרווה חלקה, היה יוצא מהשטח קרוע ומדמם אחרי כמה דקות של ריצה בשיחים הסבוכים של דלמטיה. האיסטרי קשה-שיער? הוא חוזר הביתה בלי שריטה כמעט. הפרווה הגסה היא לאלף-בית של הישרדות בתנאים האלה.
מעבר לפרווה, יש את השפם והגבות. ברוב הגזעים זה מראה חמוד, תו פנים שאנשים אוהבים. פה זה ציוד מיגון. השפם המחוספס שמכסה את החוטם מגן על הפנים כשהכלב דוחף ראש לתוך סבך צפוף. הלחי והסנטר מכוסים בשיער גס שמנתב קוצים מהעיניים. גם השיער באוזניים קצר יותר משאר הגוף, כי אוזניים ארוכות מדי היו נתפסות על קוצים. אלה לא תוספות אסתטיות. אלה אביזרי עבודה שעולים בקנה אחד עם התנאים שבהם הכלב נוצר.
התוצאה השנייה: כפות רגליים יוצאות דופן. התקן מדבר על "כף חתול": כף צרה, אצבעות צמודות ומהודקות. על אדמת קרסט סלעית, עם סדקים ובליטות חדות, כף רחבה ופרושה היתה נשברת ונתפסת בסדקים. כף קומפקטית, עם אצבעות שננעלות כמו טפרים, נותנת אחיזה יציבה ומאפשרת תנועה זריזה על אבנים שמחליקות. בנוסף לזה, יש כריות כף עבות וגמישות שמספקות ריפוד טבעי נגד האבנים החדות. במקביל, הגוף ארוך ב-10% מהגובה בכתף. זה יחס שנותן סיבולת בתנועה מתמדת על שטח לא אחיד. הגובה של הזכרים סביב 52 ס"מ, משקל 20 קילו בקירוב. לא כלב גדול. אבל קומפקטי, חסון ועשוי לעבודה. החזה רחב ויורד עד לגובה המרפקים, מה שמאפשר נפח ריאות גדול לפעילות ממושכת באקלים הים-תיכוני החם.
התוצאה השלישית, החשובה ביותר: האופי. זה איפה שההיסטוריה פוגשת את המציאות היומיומית, ואיפה שבעלי כלבים שלא מבינים את הרקע עלולים להיתקל בבעיה. כי בגלל שהגזע עבד באופן עצמאי במשך דורות, כשהצייד היה רחוק והכלב היה צריך לעקוב אחרי ריח ולקבל החלטות בעצמו, הוא היום כלב שפשוט לא נועד לפקודות אוטומטיות. חיזוקים שלובים במוח שלו במערכת שונה לחלוטין מזו של רועה צאן או כלב שמירה. אצל הרועה, שיתוף פעולה עם האדם הוא לב העבודה. אצל הסנטה-hound, היכולת לפעול לבד היא המעלה הגדולה ביותר.
בואו נדבר על האופי. התקן של UKC מתאר את הגזע כ"עדין, צייתן, רגוע ומאוד קשור לבעליו". יפה, אבל מייד אחרי זה נכתב: "אבל בכל זאת צייד נלהב ביותר". הפער הזה, בין הבית לשדה, הוא הלב של ההבנה של הגזע. זה לא סתירה. זה תפקוד כפול. כלבי ציד מהסוג הזה חיים בשני עולמות: בעולם הביתי הם רגועים ומסתגלים, אבל כשהם בשטח, האינסטינקטים משתלטים.
בבית, בתוך ארבעה קירות, כשאין ריחות מעניינים ואין שטח לצוד, האיסטרי קשה-שיער יכול להיות נעים ונוח. הוא שקט יחסית, רגוע, לא אגרסיבי. ביחסים עם בני אדם הוא רך. הוא רגיש לטון דיבור ולמצב רוח של בעליו. אבל ברגע שיש ריח, ברגע שהאינסטינקט נכנס לפעולה, הכלב הזה עובר ל"מוד עבודה". הוא לא מתייעץ, לא שואל רשות. הוא רץ, עוקב, מריח ומקבל החלטות לבד. המעבר הזה בין המצבים יכול לקרות תוך שנייה.
הנביחה שלו אופיינית לכלבי ציד ארומתיים: נביחה מתגלגלת, עמוקה, כזאת שנשמעת למרחקים. הציידים הקדומים הסתמכו על הקול הזה כדי לדעת איפה הכלב נמצא, גם כשלא רואים אותו. היום, בפרק ג' בשכונה, אותו קול בדיוק יכול להיות מקור לתלונות של שכנים. הכלב הזה לא נועד לחיות בסטודיו בתל אביב. הוא נועד לשטחים פתוחים, למרחבים, לריחות. הוא לא ינבח סתם בלי סיבה, אבל כשהוא עוקב אחרי ריח, הוא פשוט לא יכול להתאפק.
ה-FCI דורש מבחן עבודה לגזע הזה, וזה אומר הכל. זה לא גזע נוי. זה לא גזע ליווי. זה כלב עבודה לכל דבר, וגם אם הוא גר בבית וישן על הספה, האינסטינקטים לא נעלמים. מבחן העבודה בודק בדיוק את מה שהגזע נועד לעשות: לעקוב אחרי ריח על פני שטח קשה, למצוא מטרה, ולדווח בקול. מי שלא שומר על הכישורים האלה, פשוט לא עומד בתקן.
ועכשיו לשאלה הגדולה: איך מאמנים כלב כזה? זה לא פשוט, ואני לא אשקר לכם. ויקיפדיה משתמשת במילה "עקשן", ואני מדייק ואומר שהוא לא עקשן אלא עצמאי. יש הבדל גדול בין השניים. כלב עקשן מבין מה רוצים ממנו ובוחר לא לעשות. כלב עצמאי פשוט פועל לפי מערכת שיקולים אחרת. בשבילו, המשימה של לעקוב אחרי ריח עד קצה העולם היא הרבה יותר חשובה מכל "שב" או "ארצה" שאני מציע לו. זה לא חוסר הבנה. זאת סדרי עדיפויות שונים.
גישה אילופית של חזרות אינסופיות על פקודות לא תעבוד פה. היא תעבוד על בורדר קולי שמוכן לעבוד איתך בשביל כדור. האיסטרי קשה-שיער לא עובד בשביל כדור. הוא עובד בשביל הריח. אז מה עושים? שלושה דברים. ראשון: בונים מוטיבציה דרך משחקי ריח ואיתור. במקום להילחם בצורך שלו לחפש ריחות, הופכים אותו ליתרון באילוף. מפזרים פינוקים בשטח, מסתירים צעצועים, יוצרים מסלולי איתור. זאת הדרך לתקשר איתו. שני: מגדירים גבולות ברורים לתנועה באמצעות חיזוק סבלני ועקבי. הרצועה היא חבר טוב פה, לפחות עד שהכלב לומד שגבולות הם לא אויב. שלישי: משחררים ציפיות לשליטה מושלמת. לא תהיה פה צייתנות כמו של רועה גרמני. אבל תהיה שותפות. וזה, בעיניי, הרבה יותר מעניין.
בעבודה שלי אני פוגש לא מעט בעלים שמגיעים עם כלבים עצמאיים ומתוסכלים. הם חושבים שהכלב שלהם "מפריע" או "לא מקשיב". האמת היא שהכלב כן מקשיב, הוא פשוט שומע גם רעשים אחרים: ריח של ארנבת במרחק 200 מטר, רוח שנושאת scent מאזור היער, זכרונות גנטיים של דורות של ציד בקרסט. העבודה שלי היא לא להפוך אותו לרובוט, אלא ללמד אותו מתי כן כדאי להקשיב ומתי לא.
וזה מביא אותי לנקודה חשובה. אם הייתם שואלים אותי האם הגזע הזה מתאים למשפחה ישראלית ממוצעת, התשובה היא לא חד-משמעית. לא בגלל שהוא מסוכן או תוקפני, אלא בגלל שהפער בין מה שהכלב צריך לבין מה שהסביבה הישראלית המודרנית יכולה להציע הוא עצום. כלב שדורש מרחב, שדורש עבודת ריח יומיומית, שדורש שטח פתוח לריצה, ושרגיל לעבוד בטמפרטורות מתונות יותר: לא בנוי לחצר קטנה בבניין משותף. הוא צריך טיול ארוך בבוקר, משחקי ריח בצהריים, וטיול נוסף בערב. לא סתם סיבוב סביב הבלוק. הוא צריך ריצה, חיפוש, עבודה.
מצד שני, אנשים שבבעלותם שטח, כאלה שגרים במושבים בקיבוצים בבתים עם גישה לטבע, כאלה שעוסקים בציד (במדינות שבהן זה חוקי), או כאלה שמחפשים שותף לטיולי שטח ארוכים: אלה האנשים שיכולים להבין ולהכיל את הכלב הזה. הוא נאמן, הוא רגיש, הוא קשור לבעליו. הוא לא ינשך סתם ולא יגרום נזק בבית. אבל הוא ילך אחרי ריח עד איפה שהריח לוקח, ויחזור רק כשהוא יחליט.
אחד הדברים שאני אוהב בגזעים כאלה הוא הנדירות הכנה שלהם. לא נדירות זולה, של גזע שמיובא בכסף לארץ ומשווק כאקסקלוסיבי. נדירות אמיתית, של גזע שפשוט לא מתאים לרוב האנשים. האיסטרי קשה-שיער לא הפך לנדיר כי הוא יקר או קשה לגידול. הוא הפך לנדיר כי התנאים שהוא צריך כדי לשגשג הם נדירים בעצמם. הוא מותאם בצורה כה מושלמת למערכת האקולוגית שלו, שהוא לא שורד טוב מחוצה לה. זה ההסבר האמיתי לכך שאין ממנו כמעט בכלבייה באמריקה, אירופה, ובוודאי לא בישראל.
בקרואטיה עצמה, גם שם הגזע נדיר. לא כל צייד מחזיק אחד. אלה שמחזיקים, שומרים על הגזע באדיקות, מעבירים אותו מדור לדור, ומשתתפים במבחני עבודה ששומרים על הסטנדרט. מועדוני הגזע הקרואטיים עושים עבודה חשובה בשמירה על המאגר הגנטי. אבל בלי תמיכה בינלאומית רחבה, הגזע נשאר קטן, והוא צפוי להישאר ככה.
יש בי הערכה גדולה לגזעים כאלה. לא כל כלב חייב להתאים לכולם. לא כל גזע חייב להיות רב-תכליתי ומתפשר. יש יופי אמיתי בכלב שהוא מה שהוא, בלי ניסיון לרצות את כולם. איסטרי קשה-שיער לא מנסה להיות כלב משפחה מושלם, לא מתיימר להיות מציית בצייתנות צבאית, לא מעמיד פנים. הוא יודע בדיוק מה הוא. ומה שהוא, הוא צייד מיומן של שטח קרסט, עם פרווה שעומדת בקוצים, כפות שלא מחליקות על אבנים, ואישיות שלא מתכופפת לפקודות.
למי שעדיין רוצה להכיר גזעים נדירים, כדאי לחפש את האיסטרי קשה-שיער. לא בישראל, כי פה אין, אבל באירופה, בביקור בתערוכות בינלאומיות, או דרך מועדוני גזע קרואטיים. מי שיזכה לפגוש אחד, שיסתכל על הכפות האלה, על הפרווה הגסה, על העיניים הרציניות, ויבין: זה לא סתם כלב עם פרווה שונה. זה סיפור אבולוציוני שלם של מאות שנים, מרוכז בפרווה אחת.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של כלבי ציד ריח:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368