Irish Terrier

מיתוס נפוץ על הטרייר האירי הוא שמדובר בכלב אגרסיבי בלתי נשלט, כזה ש"נדלק" על כל כלב ברחוב ואי אפשר לסמוך עליו ליד ילדים. התמונה הזאת נוצרה כי הטרייר האירי הוא אחד הכלבים הכי חסרי פחד בממלכת הטריירים, עם מוניטין של לוחם בלתי מתפשר. אבל כמו רוב המיתוסים, יש כאן חצי אמת שעוותה לסיפור שלם. האמת היא שהטרייר האירי הוא אחד הכלבים הכי נאמנים ורגישים למשפחה שלו, כלב שזכה לתיאור "עשוי מזהב : מבחוץ ומבפנים" מפיו של ג'ק לונדון, ובצדק. הבעיה האמיתית היא לא שהגזע אגרסיבי : אלא שאנשים מצפים ממנו להתנהג כמו לברדור.

הטרייר האירי הוא אחד הגזעים העתיקים ביותר במשפחת הטריירים, וההיסטוריה שלו שזורה עמוק בהיסטוריה הכפרית של אירלנד. בניגוד לטריירים אנגליים שפותחו לציד שועלים וגיריות, הטרייר האירי היה קודם כל כלב משק. הוא שמר על החווה, הרג עכברושים וחולדות, ליווה את בעליו בדרכים, והגן על המשפחה. מתאר אירי עתיק כתב עליו: "השומר של העני, ידידו של האיכר, והאהוב על הג'נטלמן". שלושה תפקידים שונים לאותו כלב, וזו בדיוק הנקודה שמסבירה את האופי המורכב שלו.

כלב אחד היה צריך להיות גם שומר נאמן שיתריע על כל סכנה, גם צייד חסר רחמים שיחסל מזיקים, גם כלב משפחה שיסתדר עם הילדים, וגם בן לוויה שיתאים לחיי העיר והכפר כאחד. כדי לעמוד בכל הדרישות האלה, הברירה הטבעית והאנושית בחרה בטרייר אינטליגנטי, אמיץ בצורה בלתי רגילה, אבל גם כזה שיודע להבחין בין איום אמיתי למפגש סתמי. זה לא היה כלב תקיפה : זה היה כלב שצריך להפעיל שיקול דעת.

הבחירה הזאת במשך דורות יצרה כלב עם שילוב נדיר של תכונות. מצד אחד, אומץ לב שאין שני לו בממלכת הכלבים. הטרייר האירי לא יירתע מכלב גדול ממנו, לא יפחד מרעשים חזקים, ולא יברח מעימות. מצד שני, הוא רגיש מאוד למצב הרוח של בעליו, קשור למשפחה שלו בקשר עמוק, ומסוגל להיות כלב בית עדין ורגוע. השילוב הזה מבלבל בעלים רבים: הם רואים את הכלב המחושב והרגוע בבית, ואז מופתעים שהוא הופך ללוחם בלתי מתפשר מול כלב זר.

יש לזכור שטריירים בכלל גודלו לעבודה עצמאית. הטרייר האירי לא היה אמור לקבל הוראות מבעליו בזמן ציד : הוא היה צריך לקבל החלטות בעצמו מתחת לאדמה, בחשיכה מוחלטת, מול חיה שעלולה לפצוע אותו קשה. כלב שלא היה מספיק אמיץ היה נכשל בתפקידו. כלב שלא היה מספיק עצמאי לא היה שורד. התכונות האלה : אומץ, עצמאות, נחישות : הן בדיוק מה שהופך את הגזע למאתגר היום בבית המודרני.

ג'ק לונדון תיאר את הטרייר האירי כ"כלב עשוי זהב : מבחוץ ומבפנים", ולא במקרה. הצבע האדום-זהוב של הפרווה הוא לא רק יפה : הוא מסמל משהו עמוק יותר. מתחת לפרווה הקשה והצפופה הזאת, מסתתרת אישיות חמה, מלאת חיים ומסורה. אבל אל תטעו: החמימות הזאת שמורה אך ורק למשפחה. זרים עלולים לפגוש צד אחר לגמרי.

הטרייר האירי הוא כלב בגודל בינוני, כ-45 ס"מ בקפל ומשקל של 11 עד 12 ק"ג. גודלו קומפקטי, אבל הוא בנוי בצורה אתלטית ורציונלית. החזה עמוק, הרגליים ארוכות מספיק כדי לתת לו מהירות, והגוף מלבני : ארוך יותר מזה של הפוקס טרייר. במבט ראשון הוא נראה כמו כלב כפרי חזק, לא כמו כלב ליטוש עדין. יש משהו כפרי, אמין ואותנטי בכל המראה שלו, שמשקף את שורשיו האיריים.

הפרווה היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר. היא כפולה: שכבה חיצונית קשה, צפופה ודמוית חוט, ושכבה פנימית רכה יותר. התפקיד של הפרווה הכפולה הוא לא יופי : היא מגנה על הכלב מכל מזג אוויר. גשם, רוח, קור : הטרייר האירי חסין כמעט לכל תנאי. הצבע האופייני הוא אדום-זהוב, אם כי יש וריאציות של חיטה-אדמונית. כתם לבן קטן על החזה מותר. זה אחד הגזעים הבודדים שמגיעים בגוון אדום אחיד.

כאן נכנסת שאלת הטיפוח. הפרווה החיצונית לא נגזרת במספריים : צריך להסיר אותה ביד או בסכין טיפוח לא חותכת. תהליך שנקרא סטריפינג. בלי זה, הפרווה מאבדת את הצבע שלה, הופכת לרכה יותר, ומאבדת את תכונותיה העמידות למים. בעלים שלא מכירים את זה מופתעים לגלות שטיפול בפרווה של הטרייר האירי דורש השקעה, ידע ולפעמים גם בעל מקצוע. אבל התמורה היא כלב שלא נושר כמעט בכלל, עם פרווה שנשארת יפה ומבריקה לאורך שנים.

באופי, הטרייר האירי הוא אחד הטריירים הכי דומיננטיים עם כלבים אחרים. התקן האנגלי של הגזע משתמש בביטוי "a little too ready" : הוא קצת יותר מדי מוכן להתעמתות. זה לא תוקפנות פתולוגית. זה אינסטינקט. הטבע שלו אומר: אל תתקרב אליי ואני לא אתקרב אליך. וכשכלב אחר מתקרב בצורה מאיימת או אפילו סתם סקרנית מדי, התגובה הראשונית היא לא נסיגה אלא התייצבות.

לא במקרה מומחים אומרים שהטרייר האירי הוא אחד הגזעים שהכי חשוב לסוציאליזציה שלהם. גורים שפוגשים כלבים אחרים מגיל מוקדם, במגוון מצבים, לומדים להבחין בין איום אמיתי למפגש סתמי. אבל אפילו עם הסוציאליזציה הטובה ביותר, לעולם אל תצפו מהטרייר האירי להיות חברותי עם זרים מהמין הכלבי כמו למשל גולדן רטריבר. הוא לא כזה. וזה בסדר : כל עוד מבינים את זה.

עם אנשים, לעומת זאת, הסיפור הפוך לגמרי. הטרייר האירי הוא אחד הכלבים הכי קשורים למשפחה. הוא אוהב ילדים, סובל משחקים קצת מחוספסים, ומחפש קרבה פיזית. הוא ילך אחרי בעליו מחדר לחדר, ינוח לרגליהם, ויבחין בשינויים הכי קטנים במצב הרוח. יש לו חוש דיוק מדהים לקרוא אנשים : הוא יודע מתי בעליו עצוב, מתי שמח, ומתי כועס. הרגישות הזאת היא לא חולשה : היא תוצאה של דורות שבהם הכלב היה חייב להסתנכרן עם בני האדם בעבודתו.

הטרייר האירי הוא גם שומר מצוין, אבל שימו לב: הוא לא שומר תוקפני. הוא נובח כדי להתריע, לא כדי לתקוף. הגישה שלו היא: אני אודיע לך שמישהו מתקרב, ואתה תחליט מה לעשות. זה הופך אותו לכלב שמירה אידיאלי לבית פרטי, אבל לא לכלב שמירה לרכוש. הוא ייתן קול, אבל הוא לא כלב תקיפה.

באילוף, הטרייר האירי מציב אתגר מסוים. הוא אינטליגנטי מאוד : אי אפשר להתווכח על זה. הוא מסוגל לפתור בעיות מורכבות ומתמודד יפה עם אתגרים מנטליים. אבל הוא לא להוט לרצות כמו רועה גרמני או בורדר קולי. הוא יבחן כל פקודה, ישאל את עצמו "מה אצא מזה?", ויתנגד אם ירגיש שהבקשה לא הוגנת או לא עקבית. שיטות אילוף קשיחות או מבוססות עונש לא עובדות עליו : הוא פשוט ייסגר או יתמרד. אילוף המבוסס על חיזוקים חיוביים, עקביות, והומור : כן, הומור : עובד הרבה יותר טוב.

האינטליגנציה של הטרייר האירי מתבטאת גם בדרכים מפתיעות. הוא מצטיין בספורט כלבים כמו זריזות, מעקב ואפילו חיפוש והצלה. בפינלנד, טרייר אירי אחד אפילו מוסמך ככלב חילוץ ימי. יש לו חוש ריח מפותח, והוא יכול לעקוב אחרי ריח אדם וחיה כאחד. הוא גם נהנה ממרדף פיתוי (lure coursing), למרות שהוא לא כשיר רשמית לתחרויות בתחום.

אבל יש גם צד פחות זוהר לאינטליגנציה הזאת. הטרייר האירי משועמם בקלות. כשהוא משועמם, הוא מוצא דרכים יצירתיות להעסיק את עצמו : לחפור בגינה, לרדוף אחרי חתולים, לפרק רהיטים, לברוח מהחצר. הוא לא עושה את זה מרוע, אלא מחוסר גירוי. כלב שסובל מחוסר פעילות הוא כלב הרסני, וזה נכון במיוחד לגזע הזה. טיול יומי של שעה לפחות, בשילוב עם משחקי חשיבה ואימונים, הם המינימום הנדרש.

למי מתאים הטרייר האירי? בעלים מנוסים, כאלה שמבינים כלבים וטריירים בפרט. משפחות עם ילדים גדולים יותר שיודעים לכבד כלב. אנשים פעילים שנהנים מטיולים, ריצות, ספורט כלבים. אנשים שיש להם חצר מגודרת היטב : הטרייר האירי הוא אמן בריחות. אנשים שמבינים שלכלב יש דעה משלו, ושעבודה איתו היא שותפות, לא שליטה.

למי הוא לא מתאים? לבעלים ראשונים שאין להם ניסיון עם כלבים. למשפחות עם תינוקות או פעוטות שמצפות לכלב סבלני במיוחד. לאנשים שאין להם זמן לטיולים ארוכים וגירוי מנטלי יומיומי. לאנשים שרוצים כלב שיבצע פקודות בלי שאלות. לאנשים עם כלבים אחרים בבית, במיוחד מאותו המין : הטרייר האירי נוטה לדומיננטיות עם כלבים מאותו המין.

מבחינה בריאותית, זהו גזע בריא יחסית. מחקר בריטי מ-2024 מצא שתוחלת החיים הממוצעת היא 13.5 שנים : מעל הממוצע של גזעים טהורים (12.7) ומעל הממוצע של כלבים מעורבים (12). זה נתון מרשים, אבל הוא לא אומר שאין בעיות בריאותיות. כמו גזעים רבים, הטרייר האירי רגיש לבעיות עור, אלרגיות, וקטרקט תורשתי. פרוותו הצפופה דור�ת תשומת לב, במיוחד במזג אוויר לח. חשוב לבקר וטרינר באופן קבוע ולשים לב לשינויים במצב העור.

הטרייר האירי הוא גם אחד הגזעים שהכי פחות סובלים מבעיות אורטופדיות, בזכות מבנה גופו הקומפקטי והאתלטי. דיספלסיית מפרק הירך נדירה יחסית בגזע, וגם בעיות גב פחות נפוצות מאשר בגזעים ארוכי גב. מה שכן שכיח הוא אלרגיות סביבתיות ומזוניות, שיכולות להתבטא בגירודים, דלקות אוזניים ובעיות עור.

אחד הסיפורים המרתקים על הגזע הוא תפקידו כלוווה נאמן בנסיבות קיצוניות. הסיפור הידוע ביותר הוא של פוקסי, טריירית אירית שליוותה את צ'ארלס גוף, מטפס הרים שנפל מרכס סטריידינג אדג' בהלוולין ב-1805. כשגופתו נמצאה חודשים אחרי התאונה, פוקסי עדיין שמרה עליו, ולצדה נמצאו עצמות הגורים שלה שמתו ברעב. וורדסוורת' הנציח את הסיפור הזה בשירו "Fidelity" : שיר על נאמנות שאין לה גבולות.

הטרייר האירי שימש גם כקמע של אוניברסיטת נוטרדאם עד שנות ה-60, אז הוחלף על ידי הלפרכאן הידוע יותר. שמו של הקמע האחרון היה קלשמור מייק, והחיה שלו עדיין מונצחת באבן באגף הבוגרים של האוניברסיטה. ראש ממשלת קנדה ויליאם ליון מקנזי קינג החזיק כמה טריירים אירים בשם פאט, וערך סיאנסים כדי "לתקשר" עם פאט הראשון אחרי מותו של הכלב.

בספרות, הגזע מופיע ביצירות של שני סופרים גדולים. ג'ק לונדון כתב עליהם בספריו "ג'רי איש האיים" ו"מייקל, אחיו של ג'רי", עם אילנות יוחסין מפורטים שמרמזים שהכלבים באמת חיו. אריך מריה רמרק הכניס טרייר אירי לרומן "שלושה חברים" שלו, והתיאור שלו את הכלב הקטן והאדום שמביא שמחה לחבורת חיילים משוחררים הוא אחד הרגעים הנוגעים ביותר בספרות הכלבית.

גם בקולנוע הטרייר האירי נמצא. בסרט "פינץ'" מ-2021, בכיכובו של טום הנקס, מופיע טרייר אירי בשם גודייר בתפקיד משנה חשוב. ב-2007 שיחק טרייר אירי בתפקיד הראשי בסרט "Firehouse Dog", ככלב כיבוי אש. ארבעה טריירים אירים שיחקו את התפקיד, מה שמעיד על הרבגוניות ועל היכולת של הגזע לעבוד עם בני אדם בסביבה תובענית.

אבל מספיק עם סיפורי תרבות. נדבר על החיים האמיתיים עם טרייר אירי. הדבר הראשון שבעלים חייב להפנים הוא שהכלב הזה לא סולח על חוסר עקביות. אם היום אתם אוסרים עליו לעלות על הספה ומחר מתירים, הוא יבלבל את המושגים ויפעל לפי מה שנראה לו הגיוני ברגע. עקביות היא לא המלצה : היא תנאי הכרחי. כללי הבית חייבים להיות ברורים, יציבים, ומוחלים על ידי כל בני המשפחה באותה צורה.

הדבר השני הוא גירוי מנטלי. טרייר אירי שלא עובד עם המוח שלו הוא טרייר אירי שמוצא צרות. משחקי חשיבה, חיפוש חפצים, אימוני צייתנות מתקדמים, עבודת אף : כל אלה הם לא מותרות, הם צרכים. עשר דקות של אימון מנטלי שוות לשעה של ריצה בפארק מבחינת מיצוי האנרגיה של הכלב הזה.

הדבר השלישי הוא שהטרייר האירי לא מצטיין בחברותא עם כלבים אחרים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לחיות איתו עם כלבים אחרים. סוציאליזציה מוקדמת, מפגשים מבוקרים, בחירת בני זוג מתאימים משני המינים, וניהול נכון של המפגשים : כל אלה יכולים ליצור דו קיום תקין. אבל אל תצפו שהטרייר האירי יהיה המארח של גינת הכלבים. הוא מעדיף חברה אנושית על פני חברה כלבית, וזה בסדר גמור.

הבחירה של הטרייר האירי היא לא בחירה של כלב למתחילים. אבל למי שמוכן להשקיע את הזמן, הסבלנות, והעקביות שהגזע דורש, התמורה היא אחד הכלבים הכי ייחודיים, נאמנים ומלאי אישיות שקיימים. ג'ק לונדון צדק כשהוא אמר שהטרייר האירי עשוי מזהב. זה באמת ככה. אבל כדי להגיע לזהב, צריך לדעת לכרות אותו נכון.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים