אני רוצה שתתארו לעצמכם רגע את הסצנה הבאה. בוקר סתווי קר בצפון נורבגיה, האוויר צלול וחד כמו זכוכית, אדמה קפואה תחת כפות רגליים. לפתע, מרחוק, מגיעה נביחה עמוקה, כמעט מונוטונית, גררה וארוכה. היא נשמעת כמו פעמון שמהדהד בין ההרים. הקול הזה, שמתקרב ומתרחק לסירוגין, הוא הסימן לכך שההייגן האונד עלה על עקבות הטרף. ציידים נורבגיים מתארים את הרגע הזה כחוויה דתית כמעט. ואני מצידי, אחרי יותר מרבע מאה בעבודה עם כלבים, יכול להגיד לכם שיש מעט דברים מרגשים יותר מלפגוש כלב שעדיין נושא בתוכו את התזכורת החיה הזו למה שהוא נועד לעשות.
ההייגן האונד, ששמו נשמע כמו משהו שיצא מסרט תקופתי סקנדינבי, הוא אחד הסודות השמורים ביותר של עולם הכלבים. למה סוד? כי מחוץ לנורבגיה כמעט שלא שומעים עליו. ובנורבגיה עצמה הוא נמצא בירידה מתמדת. אבל דווקא בגלל הנדירות הזאת, דווקא בגלל שהוא לא הפך לכלב ספה מצוי, ההייגן האונד שומר על אופי עתיק, חופשי, פראי למחצה, שמזכיר לנו איך כלבים נראו והתנהגו לפני שהפכו לאביזרים נלווים לחיי הפרברים.
הסיפור מתחיל באמצע המאה ה-19, באזור התעשייה אודלס ורק בנורבגיה. שם חי אדם בשם הנס פרדריק הייגן, יליד 1808, שהיה צייד ארנבות נודע. אביו ניהל מפעל מקומי ובמקביל גידל כלבי ארנבת מזן שנכחד מאז ונקרא אודלשונד. כשהאב נפטר בשנות השלושים של המאה ה-19, הנס פרדריק ירש את הכלבים והחל בתוכנית גידול שיטתית. אני שם דגש על המילה שיטתית כי זה מה שמייחד אותו: הוא לא סתם הרבה כלבים להתרבות אקראית. הוא נחשב להיסטוריונים הנורבגיים לאדם הראשון שהחל בגידול מובנה ומבוקר של כלבי ארנבת בארצו.
הנס פרדריק פעל בעיקר באזורים רינגריקה, ליר וברום, וגידל את הכלבים שלו עם כלבי ארנבת מקומיים מסוג רינגריקה. בהמשך, בנו איי.בי. הייגן לקח את המושכות והמשיך את פרויקט הגידול. יש גרסאות שונות באשר למה עמד בבסיס הגזע. מקורות גרמניים טוענים שהיו אלה הולשטיינר בראקן, סוג של כלב ציד גרמני, שהוכלאו עם סוגים צפוניים אחרים. המקורות הנורבגיים לעומת זאת מדגישים את השורשים המקומיים, את האודלשונד שנכחד ואת הארנבונים המקומיים. כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, וזה לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהתוצאה היא כלב ייחודי עם יכולות הישרדות מרשימות בתנאים קיצוניים.
בשנת 1902 הוקם המועדון לכלבי ארנבת נורבגיים, ושלושה וריאנטים של כלבים התמודדו על ההכרה. שניים מהם אוחדו לגזע אחד שקיבל את השם דנקר. השלישי, הצבע האדום-חום עם סימונים לבנים, הוכר כגזע של הייגן. כך נולדו שני גזעי הארנבות הלאומיים של נורבגיה: הדנקר וההייגן האונד.
אבל הגורל לא פסק. בין 1925 ל-1934, ההתעניינות בגידול הייתה כה נמוכה שרבים חשבו שמדובר באותו כלב. מועדון הכלבים הנורבגי, ה-NKK, החליט לאחד את שני הגזעים תחת השם נורשק הארהונד (כלב ארנבת נורבגי). הצעד הזה נתקל בהתנגדות נחרצת מצד המועדון לכלבי הארנבת, אבל הוא נכפה בכל זאת. רק אחרי שהגידול התאושש במקצת בתקופת בין המלחמות, הופרדו הגזעים שוב בשנת 1934, כל אחד עם תקן משלו.
בשנות השבעים הוחדר דם חדש של דנקר להייגן האונד, ובין 1990 ל-1997 בוצעו ארבע הכלאות נוספות עם דנקר כדי להרחיב את הבסיס הגנטי המצומצם של הגזע. כיום, למרות המאמצים האלה, מצבו של ההייגן האונד מדאיג. בשנת 1985 נרשמו בנורבגיה מעל מאה גורים. בשנת 2008, רק 17. הסיבות העיקריות: תחרות קשה מצד כלבי ציד זרים, בעיקר הפיני האונד, וירידה מתמשכת בעניין בציד ארנבות. הפרדוקס הוא שדווקא ההצלחה לשמר את האופי המקורי של הגזע היא זו שמקשה על הישרדותו בעולם המודרני.
וכאן אנחנו מגיעים לליבה של הסיפור: התפקיד עיצב את האופי. זו לא קלישאה. כשאתה מסתכל על הייגן האונד, אתה רואה מולך כלב שעוצב על ידי אלפי שנות אבולוציה ומיומנות גנטית במשך כמעט מאתיים שנה של גידול מבוקר, והתוצאה היא יצור שהוא כמעט ההפך המוחלט ממה שהרבה אנשים מחפשים היום בכלב משפחה.
בגלל שההייגן האונד פותח ככלב ציד בתנאים ארקטיים, הוא היום כלב עמיד בצורה יוצאת דופן. הפרווה שלו כפולה, צפופה ומבריקה, מחוספסת למגע, לא קצרה מדי, עם שיער נוסף בחלק האחורי של הירכיים ומתחת לזנב. היא נועדה לחמם אותו בקור נורבגי צורב בזמן שהוא רץ שעות אחרי טרף. הביטוי hardfor, שמשמעותו קשיח ועמיד בנורבגית, מתאר אותו בדיוק. הוא לא נועד לשבת על הספה ולהתחמם בתנור חימום.
בגלל שההייגן האונד צד במרחק גדול מהצייד, הוא היום עצמאי בקבלת החלטות. תחשבו על זה: הכלב רץ קילומטרים לפני הצייד, עוקב אחרי שביל ריח דרך שטח הררי וקשה, כשהוא מחוץ לטווח הראייה. הוא לא יכול לעצור כל שתי שניות ולשאול מה לעשות. הוא צריך להחליט לבד. וזה בדיוק מה שמקשה על אילוף שלו. אבל בידיים הנכונות, העצמאות הזאת הופכת אותו לכלב ציד מעולה.
בגלל שההייגן האונד צד בלהקות, לצד כלבים אחרים, הוא היום חברותי יחסית עם כלבים אחרים. האינסטינקט החברתי הזה מפותח, אבל חשוב לזכור שהוא תמיד קשור לציד. הוא לאו דווקא מחפש משחק חברתי בפארק העירוני. הוא מחפש שותפים למרדף.
בגלל שהציידים הסתמכו על קולו כדי לדעת היכן הוא נמצא ומה מצב המרדף, הוא היום כלב קולני. ה-los, כמו שקוראים לזה בנורבגית, הוא נביחת מעקב ארוכה, גררה, חדה, מצלצלת ולעתים כמעט מונוטונית. ציידים מנוסים מזהים לפי השינויים בקול בדיוק מה קורה: כשהקול מתגבר, הכלב קרוב לטרף. כשהוא משתפל ונעשה גס יותר, הטרף ברח או התחמק. וכשהקול נבנה שוב, המרדף מתחדש. זו שפה שלמה, עתיקה ויפהפייה, שרוב העולם המודרני כבר לא יודע לדבר.
בגלל שההייגן האונד צד בטמפרטורות קיצוניות שבהן הריח מתנהג אחרת (פחות נדיף באוויר קר, פחות פעיל על קרקע קפואה), הוא היום כלב בעל יכולות ריח מעולות מותאמות לתנאי קור. זה לא רק כלב ציד רגיל. זה כלב עם מומחיות עונתית וגאוגרפית.
האופי של ההייגן האונד מתואר בנורבגית כ-composed, מאופק, מחושב. זאת מילה שלא תמיד שומעים בהקשר של כלבי ציד. יש בו פנימיות מסוימת, איפוק צפוני, סוג של רצינות. הוא לא כלב שמתרוצץ בהיסטריה בלי מטרה. כשהוא בבית או במנוחה, הוא רגוע ומאופק. כשהוא עובד, הוא אינטנסיבי וממוקד. המעבר בין המצבים יכול להיות מהיר, והוא אף פעם לא מאבד לחלוטין את הערנות שלו.
האנרגיה שלו גבוהה אבל לא בהכרח היפראקטיבית. כשאני אומר אנרגיה גבוהה, אני מתכוון ליכולת עבודה, לא לריצה חסרת מטרה. הייגן האונד שגדל בסביבה סגורה ללא מספיק גירוי פיזי ומנטלי לא סתם ישתעמם. הוא יפתח התנהגויות בעייתיות. הוא יחפור, ינבח, יהרוס, ינסה לחמוק מהחצר. לא מתוך רשעות אלא מתוך שעמום. כשכלב בנוי לעבוד שמונה שעות בשטח קפוא, ולא נותנים לו לעשות כלום, הוא ימצא לעצמו עבודה. והעבודה שהוא ימצא לא תהיה לרוחו של הבעלים.
ההייגן האונד הוא דוגמה קלאסית למה שאני מכנה "כלב אותנטי". בעידן שבו גזעים רבים עברו סלקציה כמעט אך ורק למראה, לגודל או לטמפרמנט עדין, ההייגן האונד שומר על הייעוד המקורי שלו בצורה כמעט טהורה. הוא לא נוצר כדי להיות בן לוויה נעים בסלון. הוא נוצר כדי למצוא ארנבת ביער קפוא ולנבוח עליה עד שהצייד מגיע. ולמרות זאת, כשנותנים לו את מה שהוא צריך, הוא יכול להיות כלב משפחה מצוין. אבל רק בתנאים הנכונים.
מבחינת אילוף, ההייגן האונד מציב אתגרים משמעותיים. המילה נורשגית שמתארת אותו היא self-reliant, הסומך על עצמו. זה אומר שבמהלך אילוף, אתם לא תתמודדו עם כלב שמחפש לרצות אתכם בכל מחיר. אתם תתמודדו עם כלב שבודק כל הזמן: "למה שאני אעשה את זה? מה יוצא לי מזה?" החדשות הטובות הן שהוא אינטליגנטי ויכול ללמוד מהר. החדשות הפחות טובות הן שאם אין מוטיבציה מספקת, הוא פשוט יעשה מה שמתחשק לו. העצמאות הזאת היא גם היתרון הגדול ביותר שלו וגם האתגר הגדול ביותר שלו.
אצלי בטיפול, כשיש כלב עצמאי כזה, אני מדגיש שני דברים. הראשון: עקביות. כלב צריך לדעת שהכללים לא משתנים מיום ליום. אם אסור לו לעלות על הספה, אסור לו לעלות על הספה גם כשיש אורחים, גם כשהוא עצוב, גם כשקר. השני: חיוביות מחוברת לערך. התגמול צריך להיות שווה את המאמץ. חטיף יבש מְשַׁעֲמֵם לא יעבוד פה. צריך משהו שהכלב באמת מוכן לעבוד בשבילו.
ובגלל שההייגן האונד הוא כלב איטי יותר מבחינת בגרות רגשית (הרבה כלבי ציד גדולים מתבגרים רק בגיל שנתיים-שלוש), צריך סבלנות. הרבה סבלנות. לא מצפים לתוצאות מהירות. עובדים בטווח הארוך.
מבחינת מגורים, אני חייב להיות ישיר. הייגן האונד לא מתאים לדירה. הוא לא מתאים לחצר קטנה. הוא לא מתאים למישהו שהולך לעבודה בשמונה וחוזר בשבע בערב ומרגיש שעשרים דקות הליכה סביב הבlock מספיקות. הוא צריך מרחב, הוא צריך ריצה, הוא צריך גירוי. ובשום פנים ואופן לא להוריד אותו מהרצועה במקום לא מגודר. דחף הציד שלו כל כך חזק שאם הוא יריח ארנבת הוא יעוף אחריה ואין שום קריאה שתחזיר אותו בזמן. זה לא עניין של אילוף. זה אינסטינקט.
ובכל זאת, יש משהו יוצא דופן בלחיות עם הייגן האונד. יש עומק בקשר שנוצר. יש אותנטיות ביחסים כשאתה חי עם כלב שהוא בדיוק מה שהוא נועד להיות, בלי התנצלויות. הוא לא מנסה להיות לברדור. הוא לא מנסה להיות גולדן רטריבר. הוא הייגן האונד. והוא שלם עם זה. בעבודה, ראיתי בעלי חיים שלומדים לקבל את האינדיבידואליות של הכלב במקום לנסות לעצב אותו מחדש בצלם שלהם. אלה הקשרים החזקים ביותר.
אני רוצה להתייחס גם למצב הגזע בעולם. הייגן האונד נמצא במצב מדאיג. הירידה החדה במספר הרישומים בנורבגיה, מיותר מ-100 בשנת 1985 ל-17 בלבד ב-2008, ממחישה מציאות קשה. תחרות מכלבי ציד זרים, ירידה בציד ארנבות, ושינויים תרבותיים, כל אלה מאיימים על קיומו של הגזע. מצד שני, דווקא הנדירות הזאת מעניקה לו ערך יוצא דופן. הייגן האונד משמש היום גם להרחבה גנטית של כלב ציד שבדי, הגוטלנדסטובארה, בגלל הדימיון הפנוטיפי בין הגזעים. הוא תורם מעבר לעצמו.
בישראל, ככל הידוע לי, אין הייגן האונד. הסיכוי למצוא אחד כאן הוא אפסי כמעט. וזה כנראה טוב, לפחות בינתיים. גזע שדורש תנאים כל כך ספציפיים ובעל דחף ציד כה חזק לא מתאים לרוב המרחב המחיה הישראלי המצומצם. אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים ללמוד ממנו.
כשאני מלמד קורסים למאלפים או מייעץ לבעלי כלבים, אני חוזר לא פעם לדוגמה של גזעים כמו ההייגן האונד. הכלב הזה מזכיר לנו שכלבים לא נוצרו בסלון. הם נוצרו בשטח, בתנאים קשים, לעבודה אמיתית. וכשאנחנו בוחרים כלב, אנחנו חייבים לכבד את מה שהוא נועד לעשות. לא משנה כמה נרצה שכלב פיטבול יהיה כלב שמירה רגוע שילדים יכולים לרכוב עליו, או שכלב בורדר קולי יהיה מרוכז בכדור ולא בכבשים. המציאות מתעלמת מהמשאלות שלנו.
ההייגן האונד לימד אותי, גם מרחוק, שכלבים הם לא מוצר שאפשר לעצב מחדש לפי רצוננו. הם יצורים חיים עם מורשת, עם מטען גנטי, עם ייעוד. התפקיד שלנו, כבעלים וכמאלפים, הוא להבין את הייעוד הזה, לכבד אותו, ולמצוא דרך לחיות איתו בשלום. לא להילחם בו.
אני מסיים את הסיפור על ההייגן האונד בתחושה של כבוד עמוק. כבוד לעבר שלו ככלב ציד נורבגי ביערות קפואים, כבוד לאינסטינקטים החדים שלו, כבוד לעצמאות שלא מתפשרת. הוא לא גזע לכולם. אולי הוא אפילו לא גזע לרוב האנשים. אבל דווקא בגלל זה הוא מיוחד. בעולם שבו הכל הופך להיות נגיש, ממוסחר וממוצע, יש משהו מרענן ומעורר השראה ביצור שמסרב להיות מה שלא נועד להיות.
הייגן האונד הוא תזכורת חיה לכך שהטבע לא מתכופף בפני הנוחות שלנו. ולמי שמוכן לקבל את האתגר הזה, התגמול הוא קשר שאין דומה לו.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של כלבי ציד ריח:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368