יש כלבים שאפשר למצוא כמעט בכל פארק בישראל, ויש כלבים שהם כמעט מיתוס. החרי, או בשמו האנגלי Harrier, שייך לקבוצה השנייה. זהו גזע עתיק יומין, שקיים למעלה משמונה מאות שנים, ועדיין נחשב לאחד הגזעים הנדירים ביותר בעולם. כשתראה אותו לראשונה, סביר להניח שתחשוב שמדובר בביגל גדול, או בפוקסהאונד קטן. האמת מורכבת יותר, והסיפור שמאחורי הכלב הזה הוא סיפור של הישרדות, של שינוי חברתי, ושל אינסטינקט עתיק שלא נעלם למרות כל הניסיונות להכחיד אותו.
בוא נחזור לשנת 1260, לאנגליה של ימי הביניים. סר אליאס דה מידהופ הקים להקת כלבי ציד באחוזת פניסטון, וקרא לה על שמה. אלה היו כלבים שגודלו למטרה אחת ספציפית: ציד ארנבות ברגל. לא על סוס, לא עם רובה, אלא ברגל, עם להקה שלמה של כלבים שעובדים יחד. השם חרי, Harrier, בא מהמילה הנורמנית העתיקה ל"כלב ציד ארנבות", שזה בעצם Hare-Hound בקיצור. כבר משמו אפשר להבין מה הייעוד שלו.
במשך מאות שנים, החרי היה כלב העבודה של ציידים רגליים ברחבי מערב אנגליה. בעוד האצילים רכבו על סוסים עם פוקסהאונדים, פשוטי העם ואצילים זוטרים צדו ברגל, והיו זקוקים לכלבים קטנים ומהירים מספיק כדי לרדוף אחרי ארנבת, אבל חזקים מספיק כדי לעבוד שעות ארוכות ללא הפסקה. כאן נכנס החרי לתמונה.
יש ויכוח בין חוקרי גזעים לגבי המוצא המדויק של החרי. התיאוריה המקובלת ביותר היא שמדובר בגרסה מוקטנת של הפוקסהאונד האנגלי, נבחר באופן סלקטיבי לגודל קטן יותר שמתאים לציד ארנבות ברגל, ולא לציד שועלים רכוב. תיאוריות אחרות מדברות על הכלאות בין בלודהאונד עתיק, טלבוט האונד, ובסט האונד. מה שבטוח הוא שהגזע קיים ברצף מתועד מאז המאה השלוש עשרה, וזה הופך אותו לאחד מגזעי כלבי הציד המתועדים העתיקים ביותר שקיימים.
החרי היה אחד מארבעים הגזעים הראשונים שנרשמו בספר ההרבעה הרשמי של מועדון הכלבנות הבריטי בשנת 1874. זה ממקם אותו באליטה של הגזעים המוכרים מבחינה היסטורית. אבל אז הגיעו המלחמות הגדולות של המאה העשרים, וכמעט חיסלו את הגזע לחלוטין. במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה, רק הפוקסהאונדים זכו לתמיכה ממשלתית במזון, כי עדיין השתמשו בהם לציד רכוב של שועלים בקרב המעמדות הגבוהים. החרי, שנחשב לכלב של פשוטי העם, לא זכה לאותה תמיכה. להקות שלמות התפרקו, והגזע כמעט ונעלם.
באמצע המאה העשרים, מספר להקות החרי ירד לפחות מחמישים. מועדון הכלבנות הבריטי, בצעד דרמטי, משך את ההכרה בגזע בשנות השבעים המוקדמות. פירוש הדבר היה שהחרי הפך לגזע לא מוכר רשמית בארץ מוצאו. אי אפשר היה לרשום גוריו בספר ההרבעה, ולמעשה הגזע נדחק לשוליים.
אבל החרי לא נעלם לגמרי. בצרפת ובארצות הברית, חובבים ומגדלים מסורים שמרו על הגזע בחיים. צרפת במיוחד הצליחה לשמור על אוכלוסייה מכובדת, ואף ייצרה שני אלופי עולם של ה-FCI: איראן דה קוטאס בשנת 1974 ואליסיאן בשנת 2011. בארצות הברית, ה-AKC הכיר בגזע עוד בשנת 1885, אבל גם שם הוא נשאר נדיר מאוד, מדורג במקום 199 מתוך 210 גזעים בפופולריות.
באירלנד, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. שם החרי הוא כלב הציד הנפוץ ביותר, עם 166 להקות רשומות, מתוכן 129 להקות ציד רגלי. יש משהו אירוני בעובדה שהגזע כמעט נכחד בארץ מוצאו אבל שגשג באירלנד השכנה.
הרגע ההיסטורי הגדול ביותר עבור החרי בעת האחרונה היה בינואר 2020, כשמועדון הכלבנות הבריטי החליט להחזיר את ההכרה בגזע, אחרי חמישה עשורים של היעדרות. בדצמבר 2021 נערכה תערוכת הכלבים הראשונה שהשתתפו בה חרי מזה חמישים שנה, עם 18 כלבים. ובתערוכת קארפטס היוקרתית בשנת 2022 הוצגו 19 חרי, לראשונה מזה 124 שנים.
עכשיו, אחרי שהבנו מאיפה הגיע הגזע, בוא נדבר על מה שההיסטוריה הזו עשתה לאופי שלו. פה נכנס העיקרון המרכזי שאני מסביר לכל מי ששואל אותי על גזעים עתיקים: כלב הוא מה שהוא עשה במשך דורות. החרי צד ארנבות ברגל בלהקות במשך שמונה מאות שנה. זה לא נתון היסטורי גרידא. זה המפתח לאישיות שלו.
בגלל שהחרי עבד בלהקות גדולות של עשרים עד ארבעים כלבים במשך דורות, הוא היום כלב חברתי במיוחד. הוא זקוק לחברה של כלבים אחרים, או לפחות לחברה אנושית קרובה ואינטנסיבית. הוא לא נועד להיות כלב יחיד בבית ריק. הוא נועד להיות חלק מקבוצה, והבדידות קשה לו מאוד.
בגלל שהחרי עקב אחרי ריחות ארנבות במשך שעות רצופות, הוא היום כלב עצמאי, עקשן, ונחוש. הוא לא מסתכל עליך ומחכה להוראות. הוא עוקב אחרי האף שלו, ולפעמים האף מוביל אותו הרחק ממך, גם אם כרגע הוא אמור לשבת במקום. זו לא בעיית משמעת. זה אינסטינקט שעבר בגנים שלו שמונה מאות שנה.
בגלל שהחרי היה צריך לתקשר עם הציידים מרחוק בזמן המרדף, הוא היום כלב קולני. יש חרי ש"מייללים" או "נובחים" בצורה עמוקה ונושאת למרחקים, מה שנקרא baying. זה הקול שאומר "אני פה, מצאתי משהו, בוא". בבית, זה יכול להפוך לנביחה חזקה כשמשהו מרגש קורה, או סתם כשהוא רוצה למשוך תשומת לב.
בגלל שהחרי רדף אחרי ארנבות במשך דורות, הוא היום כלב עם דחף ציד חזק מאוד. חתול שרץ, ארנב, סנאי, ואפילו עכבר במטבח לא בטוחים בסביבתו. הוא לא אגרסיבי, אבל הוא רודף. והוא לא עוצר גם אם תקרא לו. כי האף שלו חזק יותר מהשם שלך, לפחות ברגע האמת.
אלה ארבע תכונות הליבה שההיסטוריה חרטה בגנים שלו: חברתיות קיצונית, עצמאות, קוליות, ודחף ציד. כל מה שתלמד על הטמפרמנט של החרי הוא וריאציה על ארבעת הנושאים האלה.
בטמפרמנט היומיומי, החרי הוא כלב עליז, מתוק, ויוצא. הוא אוהב אנשים, אוהב ילדים, ובדרך כלל מסתדר עם כלבים אחרים בצורה מעולה. יש לו הבעה רכה ורגועה כשהוא במנוחה, ועיניים נרגשות כשהוא מריח משהו מעניין. הוא מתואר לפעמים כ"ביגל על סטרואידים", ובמידה מסוימת זה מדויק: אותו מראה, אותו אופי, אבל בגדול ובחזק יותר.
מבחינה פיזית, החרי הוא כלב בגודל בינוני. גובהו בכתפיים נע בין 48 ל-53 סנטימטרים, ומשקלו בין 20 ל-30 קילוגרם. הוא שרירי, חסון, מעט ארוך יותר מגובהו. החזה עמוק, העצמות עבות, והרגליים חזקות. האוזניים שמוטות, רכות, ומסייעות לו לקלוט ריחות מהקרקע. הזנב באורך בינוני, נישא גבוה אבל לא מתכרבל על הגב. כפות הרגליים הדוקות והזריזות שלו נועדו לריצה על פני שטח משתנה.
הפרווה קצרה, צפופה, קשה ומבריקה. הצבעים מגוונים: טריקולור (שחור, לבן ושזוף), לימון ולבן, אדום ולבן. לעתים אפשר לראות גוון כחלחל ייחודי בפרווה. התחזוקה מינימלית: צחצוח שבועי עם מברשת רכה או כפפת האונד מסיר שיער מת ומשפר את מראה הפרווה.
עכשיו, בוא נדבר על האילוף. פה מגיע האתגר האמיתי. החרי הוא כלב אינטליגנטי, אבל האינטליגנציה שלו היא אינטליגנציה של כלב ציד, לא אינטליגנציה של כלב שירות. הוא לא שואף לרצות אותך כמו לברדור. הוא לא עובד איתך כמו רועה גרמני. הוא עובד בשביל עצמו.
הגישה הנכונה לאילוף חרי מבוססת על שלושה עקרונות. ראשית, עקביות. החרי ינסה לראות מה עובר ומה לא, ואם הוא יגלה שהפעם לא אכפת לך שהוא מושך ברצועה והפעם כן, הוא ימשיך לנסות. אתה חייב להיות עקבי כמו מכונה. שנית, סבלנות. חרי לא לומד בקצב של לברדור. הוא צריך לחזור על אותו תרגיל פעמים רבות כי הוא מוסח בקלות על ידי ריחות, ונזכר בך אחרי שהוא מיצה את החקירה. שלישית, תגמולים. החרי עובד בשביל אוכל. מזון הוא המניע העיקרי שלו, ואם תדע להשתמש בו נכון, תגיע רחוק.
הכלל הכי חשוב עם חרי הוא: לעולם לא ברצועה מחוץ לשטח מגודר. אני אומר את זה שוב, כי זו טעות שאנשים חוזרים עליה עם כלבי ציד: לעולם אל תוציא חרי חופשי מרצועה במקום שאינו מגודר היטב. הרגע שיראה סנאי, ארנב, או אפילו עלה שנע ברוח, האף שלו ייקח אותו למקום אחר, וכל אימון שתעשה לא ישווה לאינסטינקט שעבר בדם שמונה מאות שנה.
בקשר לפעילות גופנית, החרי הוא מכונת אנרגיה. הוא צריך לפחות שעת הליכה או ריצה בכל יום, ורצוי יותר. הוא כלב שנוצר לרוץ שעות על פני שדות, לא לשכב על הספה. בלי מספיק פעילות, הוא יהפוך להרסני, היפראקטיבי, ומתוסכל. הוא ילעס רהיטים, יחפור בגינה, וינבח בלי סוף. לא כי הוא רע, אלא כי יש לו אנרגיה שדורשת פורקן.
החרי מתאים לבית עם גינה מגודרת, רצוי עם חבר כלבים נוסף. הוא לא כלב לדירה קטנה בלי חצר, אלא אם אתה רץ מרתון כל בוקר. הוא כן מסתגל לחיים בבית ממוצע בתנאי שמקבל מספיק תנועה. אבל אל תטעה לחשוב שהוא יסתפק בשלוש טיולי חמש דקות ביום. הוא יסבול בשקט, ובסוף תשלם על זה בריהוט לעוס.
בקשר לילדים, החרי מצוין. הוא סבלני, עליז, ואוהב לשחק. הגודל הבינוני שלו הופך אותו למתאים למשחק עם ילדים בלי להיות קטן מדי ופגיע ובלי להיות ענק שקשה לשלוט בו. אבל כמו עם כל כלב, גם עם חרי, צריך ללמד ילדים איך להתנהג סביבו.
חיים בבית עם חרי פירושם גם התמודדות עם הנביחות. הוא קולני, זו עובדה. חלק מהכלבים נובחים פחות, חלק יותר, אבל הסיכוי לקבל חרי שקט לגמרי הוא נמוך. עם אילוף נכון אפשר ללמד אותו מתי לנבוח ומתי לשתוק, אבל זה דורש עבודה.
לגבי שאר חיות הבית, זה תלוי. אם החרי גדל עם חתול מגיל גור, הוא יכול לחיות איתו בשלום. אבל חתול חדש שייכנס הביתה, או אוגר, או ארנב, הם בגדר סכנה. דחף הציד לא נעלם, גם אם הוא אוהב את החתול הביתי שלו. הוא רואה בחיות קטנות לא מוכרות משהו לרדוף אחריו, וזה לא נגמר טוב.
בטיפול, אני פוגש מעט מאוד חרי בישראל, כצפוי מגזע נדיר. אלה שמגיעים אלי הם בדרך כלל של אנשים שהתאהבו במראה ובאופי וחיפשו את הגזע במשך זמן רב, או כאלה שעברו לחיות בחו"ל, גילו את הגזע, והביאו אותו איתם בחזרה. הסיפור כמעט תמיד זהה: הם קראו עליו, התאהבו ברעיון, ואז גילו שגידול חרי הוא אתגר לגמרי אחר ממה שדמיינו.
החרי הוא לא כלב למתחילים. הוא לא כלב למי שרוצה כלב צייתן שפוקד עליו פקודות. הוא כלב לאדם שמבין כלבים, שמבין שהקשר איתו הוא שותפות ולא שליטה, ושהוא צריך לתת לגיטימציה לאינסטינקטים שלו תוך כדי הצבת גבולות ברורים.
בשנים האחרונות, החרי מתחיל להתאושש מהמשבר ההיסטורי שעבר. ההכרה המחודשת של מועדון הכלבנות הבריטי, ההופעה בקארפטס, והעלייה בביקוש לגזעים נדירים ומיוחדים מביאות לפריחה מחודשת. נכון לשנת 2022 נותרו בבריטניה רק שלוש עשרה להקות פעילות, עם פחות משבע מאות חמישים כלבים בסך הכל. אבל המספרים האלה, למרות היותם זעירים, מייצגים עלייה לעומת השפל ההיסטורי.
לסיכום, החרי הוא כלב מופלא לאדם הנכון. הוא תזכורת חיה לעולם אחר, שבו כלבים עבדו בשיתוף פעולה עם בני אדם במשך שעות ארוכות, בשדות וביערות, לא כחיות מחמד בבית אלא כשותפים אמיתיים למשימה. האינסטינקטים שלו מדויקים, האופי שלו מובנה עמוק בהיסטוריה, והנוכחות שלו היא משהו שקשה לתאר במילים.
הוא לא מתאים לכולם. הוא קשה לאילוף, הוא רועש לפעמים, הוא דורש המון תנועה, ולעולם לא כדאי לסמוך עליו מחוץ לחצר מגודרת. אבל מי שמבין אותו, מי שמוכן לעבוד לפי הכללים שלו, ולא להתעקש על הכללים הרגילים, יקבל בן לוויה נאמן, עליז, מלא חיים, עם קשר ישיר לימי הביניים.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של כלבי ציד ריח:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368