Hanover Hound

הנובר האונד הוא גזע שונה משני קודמיו בבאצ' הזה. לא עוד כלב ארנבות סקנדינבי, אלא כלב מעקב דם גרמני ותיק מהתקופה הקלטית. המיתוס הנפוץ הוא שהנובר האונד הוא סתם עוד כלב ציד ריח, אח לבארי או להמילטון. אבל האמת היא שהנובר האונד שייך לקטגוריה אחרת לגמרי בעולם כלבי הציד. הוא לא עוקב אחרי טרף חי ומרוחק. הוא עוקב אחרי דם של טרף פצוע. זאת לא הבחנה טכנית גרידא. היא מעצבת את כל האופי של הגזע.

ההבדל המהותי בין מעקב טרף חי למעקב דם הוא מרחק המעקב. כלב שעוקב אחרי טרף חי רץ קילומטרים בשטח, מקבל החלטות מהירות, ומסתמך על מהירות ויוזמה. כלב שעוקב אחרי דם של פצוע עובד לאט, בשיטתיות, בקו ישר, ומסתמך על סבלנות וריכוז. הנובר האונד פותח לעבודה הזאת. הוא עובד ראש למטה, אף צמוד לקרקע, ועוקב אחרי שביל הדם גם שעות אחרי שהפצוע עבר. הדבר דורש ריכוז אדיר, יכולת להבדיל בין ריחות דקים, ושיתוף פעולה מלא עם הצייד.

ההיסטוריה של הנובר האונד מתחילה הרבה לפני שהמילה "גרמניה" היתה קיימת. המקורות מגיעים עד לעם הקלטי במרכז אירופה, בסביבות 500 לפני הספירה. הקלטים השתמשו בכלב ציד שנקרא סגוסיהאונד, שהתפתח לכלב מוביל. עם הזמן, הכלב הזה התפתח ל-Leithund, הכלב המוביל, שהיה כלב גדול, חזק, עם חרטום רחב ואף רחב, ששימש לאיתור ציד גדול כמו חזירי בר ואיילים. מתקופת קרל הגדול ואילך, הכלב המוביל החזיק מעמד חזק בציד האירופי. הכלבים האלה שימשו לאיתור טרף גדול, להצביע על מיקומו לציידים, ולאחר מכן להמתין בסבלנות עד שהצייד סיים את העבודה.

המהפכה בציד הגיעה עם המצאת כלי הנשק החמים. פתאום, ציידים יכלו לפצוע חיות ממרחק גדול, והחיות הפצועות ברחו למרחקים לפני שהתמוטטו. נוצר צורך חדש: כלב שיוכל לעקוב אחרי שביל הדם שהשאיר הפצוע, לאתר אותו, ולהמתין לו עד שהצייד מגיע. הכלב המוביל התאים באופן טבעי למשימה הזאת, ובהדרגה עבר הסבה מ"איתור" ל"מעקב דם". השינוי הזה בתפקיד הוא שהפך את הכלב המוביל לנובר האונד המודרני.

בשנת 1885, הגזע קיבל את השם הרשמי הראשון שלו. באותה שנה, התאגד ארגון הירשמן, שקיבל על עצמו את המשימה לשמר ולפתח את הגזע. השם ניתן לאזור מוצאו, הנובר, והגזע נקרא "כלב דם הנובריאני" או "כלב דם גרמני". ב-1912, הנובר האונד הורבע עם כלב הרים בווארי, שיצר כלב קל וזריז יותר שהתאים יותר לשטח ההררי של בוואריה. הצאצאים של ההרבעה הזאת הם כלבי ההרים הבאואריים, גזע נפרד שהוכר על ידי ה-FCI.

האופן שבו תפקיד מעקב הדם עיצב את אופי הנובר האונד ניכר בכל היבט של התנהגותו. בניגוד להלדן שמקבל החלטות מהירות בשטח, הנובר האונד עובד לאט ובשיטתיות. הוא לא מתרגש, לא ממהר, לא מתרחק מהשביל. הריכוז שלו הוא מעבר למה שרואים ברוב גזעי הציד. כאשר הוא עוקב אחרי שביל דם, הוא יכול לעבוד במשך שעות בלי לאבד מיקוד. הסבלנות הזאת היא תוצאה של דורות של ברירה מלאכותית שדחתה כלבים שהיו מהירים מדי, פזיזים, או לא ממוקדים.

האופן שבו הנובר האונד מתייחס לאנשים מושפע גם מהתפקיד שלו. הוא עובד בשיתוף פעולה מלא עם הצייד. בעבודת מעקב דם, הצייד והכלב נעים יחד, לא במהירות, צעד אחר צעד, בשיתוף פעולה. לכן, הנובר האונד פיתח קשר חזק במיוחד עם המטפל האנושי שלו. הוא לא עובד לבד כמו ההלדן. הוא עובד בזוג. הקשר בין הנובר האונד לבעליו הוא אינטימי יותר, תלוי יותר, ומבוסס על אמון הדדי מעמיק. זאת הסיבה שהנובר האונד נוטה להיות שמור וחשדן כלפי זרים. הוא מקדיש את כל האמון שלו לאדם אחד.

מבחינה גופנית, הנובר האונד הוא כלב מוצק, כבד, ובנוי לעבודה בשטח קשה. הגובה נע בין 50 ל-55 סנטימטרים בזכרים, 48 עד 53 בנקבות. המשקל כבד יחסית: 30 עד 40 קילוגרם בזכרים, 25 עד 35 בנקבות. המבנה גוצי, עם ראש גדול, לסתות חזקות, חזה עמוק, ומצח מקומט מעט. האוזניים רחבות, תלויות, ומחוספסות. הזנב גבוה, ארוך וכבד. הצבע נע בין חום-אדמדם בהיר לכהה, לעתים עם דוגמת ברינדל (פסים כהים על רקע בהיר). הראש עשוי להיות כהה יותר, עם מסכה אופיינית.

הפרווה של הנובר האונד קצרה, צפופה, ומחוספסת למגע. היא לא רכה כמו של כלבי ציד סקנדינביים. היא בנויה לעמוד בשיחים קוצניים, גשם, וקור. הנובר האונד לא מתרשם ממזג אוויר קשה. הוא עובד גם בגשם, גם בשלג, גם בקור. הפרווה הזאת לא נופלת בנשירה רבה כמו גזעי פרווה תחתונה.

הטמפרמנט של הנובר האונד מתואר לעתים כרגוע ובטוח. הוא לא נרגש בקלות. הוא שקט, רציני, ומרוכז. מי שמחפש כלב נובח, קפצן, אנרגטי עד כדי טירוף, צריך להסתכל על גזעים אחרים. הנובר האונד הוא זן נדיר של כלב עבודה שאינו מתעסק בשטויות. כשהוא לא עובד, הוא רגוע, יושב בצד, ומשקיט. אבל כשהאף שלו עולה על שביל דם, הוא נכנס למצב עבודה שממנו קשה להוציא אותו.

האילוף של הנובר האונד הוא תהליך שמצריך סבלנות רבה ועקביות. הוא לומד לאט יחסית, אבל מה שהוא לומד, הוא לא שוכח. המנטליות של מעקב דם מבוססת על התמדה, וזאת התכונה שהנובר האונד מביא לאילוף. הוא לא מוותר בקלות, גם כשקשה. אבל קשיחות באילוף לא תעבוד. הוא צריך להבין את המטרה, להרגיש שהאילוף הגיוני, ולסמוך על המאלף. בלי אמון, הנובר האונד פשוט לא ישתף פעולה.

הנובר האונד לא מתאים לכל בית. הוא מתאים למי שגר בבית עם חצר גדולה, רצוי באזור כפרי, רחוק מרעשים מיותרים. הוא לא כלב עירוני. הוא לא מתאים לדירה. הוא צריך מקום, שלווה, ומשימה. מי שגר בעיר וחושב שהטיול היומי של חצי שעה יספיק טועה בגדול. הנובר האונד יסבול בשקט, אבל הוא לא יהיה מאושר.

בגדול, הנובר האונד דורש בעלים עם ניסיון. זה לא גזע למתחילים. בעלים ראשונים עלולים להתקשות להבין את האופי השקט והרציני שלו, לפרש לא נכון את הסתייגות שלו מזרים כבעיה חברתית, ולנסות לאלף אותו בשיטות שלא מתאימות לו. הנובר האונד צריך בעלים שמבין כלבי עבודה. מי שקרא על אילוף כלבים באינטרנט והחליט שזה מספיק, לא מוכן להנובר האונד.

גור הנובר האונד דורש סוציאליזציה מוקדמת ומדוקדקת. מגיל 8 שבועות עד 16 שבועות, הגור צריך לפגוש כמה שיותר אנשים, מצבים, וכלבים. הגורים מגזע העבודה הזה נוטים להיות חשדניים, ובלי חיזוקים חיוביים הם עלולים להתפתח לכלבים נרבשנים או נסוגים. הסוציאליזציה צריכה להיות עדינה, עקבית, ומהנה. אסור להציף את הגור בגירויים חזקים מדי. הוא צריך לחוות את העולם בקצב שלו.

בגלל הגודל והמבנה, חשוב להקפיד על תזונה מאוזנת מגיל גור. השמנת יתר בגיל צעיר עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך למפרקים. המזון צריך להיות מותאם לגזעים גדולים, עם רמות סידן ופוספט מאוזנות. גם הפעילות הגופנית בגיל הגדילה צריכה להיות מבוקרת. ריצות ארוכות לפני גיל שנה עלולות לפגוע במפרקים המתפתחים.

חשוב להדגיש שהנובר האונד הוא גזע נדיר גם באירופה. בישראל, כנראה שאין יותר מכמה בודדים. מי שמביא אותו ארצה מביא איתו פיסה מההיסטוריה הגרמנית של הציד. הוא לא כלב המוני. הוא מורשת חיה.

הטיפוח של הנובר האונד פשוט יחסית. הפרווה הקצרה והצפופה לא דורשת הברשה תכופה. פעם בשבוע מספיקה כדי להסיר שיער מת. האזניים התלויות, בגלל צורתן, דורשות ניקוי קבוע פעם בשבוע. הטפרים צומחים מהר. וכדאי להרגיל את הנובר האונד לטיפוח מגיל גור, כי כלב בוגר במשקל 35 קילו לא קל להחזיק כשהוא לא רוצה.

מבחינת בריאות, הנובר האונד הוא גזע חזק עם תוחלת חיים של 10 עד 13 שנים, תלוי באיכות הטיפול ובתנאי החיים. דיספלסיה של מפרק הירך היא הבעיה העיקרית בגלל המשקל הכבד והמבנה המוצק. מגדלים אחראיים בגרמניה בודקים את מפרקי הירך של כל כלבי הרבייה. דלקות אוזניים נפוצות בגלל האוזניים התלויות שסוגרות לחות ולכלוך. יש לבדוק ולנקות את האוזניים בקביעות. היפותירואידיזם תועד בשושלות מסוימות וניתן לטיפול תרופתי פשוט. כמו גזעים נדירים, המאגר הגנטי מוגבל יחסית. ארגון הירשמן בגרמניה מפעיל תוכנית רבייה מפוקחת שכוללת בדיקות בריאות מקיפות לפני כל זיווג.

השוואה בין הנובר האונד לכלב הרים בווארי היא טבעית, כי השני התפתח מהראשון. ההבדל המרכזי הוא מבנה. הנובר האונד כבד וחזק יותר, מתאים לשטח שטוח או מיוער. כלב הרים בווארי קל וזריז יותר, מותאם לשטח הררי תלול. מבחינת טמפרמנט, שניהם רגועים ומאוזנים, אבל הנובר האונד שמור וחשדן יותר כלפי זרים. הבחירה ביניהם תלויה בסוג השטח שבו הכלב יעבוד. למי שלא עובד בציד, ההבדל פחות קריטי והבחירה יכולה להתבסס על מראה וזמינות.

ההתנהגות של הנובר האונד עם כלבים אחרים היא בדרך כלל ידידותית וסבלנית. הוא לא מחפש מריבות, לא נוטה לדומיננטיות תוקפנית, ומסתדר היטב עם כלבים אחרים, במיוחד עם כלבות. אבל הוא לא צריך חברה כלבית מתמדת. הוא מעדיף את חברת בני האדם, במיוחד של הבעלים הספציפי שלו. במובן הזה, הנובר האונד דומה יותר להמילטונסטוור מאשר להלדן: שניהם פותחו לעבודה בשיתוף פעולה מלא עם הצייד, ולכן הקשר האנושי קריטי להם.

הנובר האונד דורש גירוי מנטלי משמעותי. כלב מעקב דם שלא נותנים לו לעקוב אחרי ריחות, מפתח תסכול. בישראל, פתרונות כמו מסלולי ריח מובנים, משחקי האף, ונסיעות לשטחים פתוחים יכולים לתת ביטוי ליצר המעקב. בלי זה, הנובר האונד עלול לפתח שחיקה, נביחות מוגזמות, או חרדה.

בגלל המשקל והמבנה, חשוב להקפיד על תזונה מותאמת. הנובר האונד נוטה לעלות במשקל אם לא מקפידים. עודף משקל על המפרקים יכול לגרום לדיספלסיה מוקדמת. המזון צריך להיות איכותי, עשיר בחלבון, ומותאם לגיל ולרמת הפעילות.

הנובר האונד הוא כלב שקט בבית. הוא לא נובח סתם. כשהוא נובח, יש לזה מטרה. מי שמחפש כלב שקט, רציני, לא מפריע לשכנים, ימצא בנובר האונד בן לוויה מצוין. עם זאת, השקט הזה לא נובע מחולשה או מפחדנות. הוא נובע מביטחון פנימי של כלב שיודע בדיוק מה התפקיד שלו. אבל מי שמחפש כלב חמוד שיקפוץ על כל אורח, יתרגש מכל ביקור, וישמח את כולם, כדאי שיחפש במקום אחר.

הנובר האונד הוא מורשת חיה. הוא שרד מהתקופה הקלטית, דרך ימי הביניים, המהפכה התעשייתית, ועד לעידן המודרני. המסירות שלו למעקב, השקט הפנימי שלו, והיכולת לעבוד שעות בלי לוותר, הן לא תכונות נלמדות. הן תוצאה של ברירה טבעית ומלאכותית שארכה אלפי שנים.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים