English Foxhound

יש מיתוס נפוץ על הפוקסהאונד האנגלי שמציג אותו כסתם עוד כלב ציד בריטי. עוד האנד עם אוזניים נפולות, עוד רודף שועלים. אבל הפוקסהאונד האנגלי הוא לא סתם כלב ציד. הוא הבוס של כלבי הריח הבריטיים. לא במובן של דומיננטיות או תוקפנות, אלא במובן של ארכיטיפ. הוא הגרסה המקורית. ממנו יצא הפוקסהאונד האמריקאי, והוא השפיע על כמעט כל כלב הריח הגדול בעולם דובר האנגלית. כשמדברים על הפוקסהאונד, מדברים על אב טיפוס של ציד אריסטוקרטי.

גובהו של הפוקסהאונד האנגלי הוא 58 עד 64 סנטימטר בכתף, משקל סביב 35 קילוגרם. החזה עמוק, הריאות גדולות, הרגליים ארוכות, השרירים מפותחים אבל לא מגושמים. הוא בנוי בדיוק כמו שכלב ריח גדול צריך להיות בנוי. לא מהיר כמו גרייהאונד, אבל עם סיבולת של רתמה. הוא יכול לרוץ אחרי שועל במשך חמש שעות רצופות בלי להתעייף. זאת לא הגזמה, זאת הגדרת התפקיד. ציד הפרפורס, שבו להקת כלבים רודפת אחרי משחק עד שהוא מתעייף, דורש סיבולת שאין לאף כלב עירוני מודרני.

ההיסטוריה של הפוקסהאונד האנגלי מתחילה הרבה לפני המאה ה-18. הוא פותח מהצלבה בין כלבי ריח מימי הביניים לבין גרייהאונדים קדומים, במטרה להוסיף זריזות לכלבים שהיו מגושמים מדי. המטרה היתה ברורה. ליצור כלב שיוכל לרדוף אחרי שועל בשטח פתוח, עם מספיק מהירות כדי לא לאבד אותו, ומספיק סיבולת כדי להתיש אותו. הפרפורס האנגלי של המאה ה-18 וה-19 היה סמל סטטוס של האצולה. להחזיק להקת פוקסהאונדים, סוסים, ואדמות ציד היה יקר. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם.

ומה שקובע את האופי של הפוקסהאונד האנגלי יותר מכל דבר אחר הוא חיי הלהקה. הגורים גדלים בלהקה, חיים בלהקה, עובדים בלהקה. בלהקה אין מקום לקשר אישי עמוק עם אדם אחד. הפוקסהאונד נאמן ללהקה, לא לאדם. זאת תכונה נדירה בעולם הכלבים. רוב הכלבים רואים באדם המטפל את מרכז העולם שלהם. הפוקסהאונד רואה בלהקה את המרכז. הקשר עם בני אדם הוא משני.

בגלל זה, הפוקסהאונד האנגלי הוא כלב שאינו מתאים לרוב הבתים המודרניים. הוא ידידותי, חביב, לא תוקפני, אבל הוא לא מחפש את הקשר האינטימי עם הבעלים. הוא לא יתרוצץ אליכם כשתחזרו הביתה. הוא לא יבוא להתכרבל על הספה. הוא לא מחפש חיבוקים. הוא מחפש עבודה. כשהוא מלטפים, הוא נהנה. אבל הוא לא יבקש. זאת חיה שעובדת בצוות.

הפוקסהאונד האנגלי נמצא גם בישראל אבל בכמויות מזעריות. מי שמכיר את הגזע בארץ הם בעיקר חובבי ציד או אנשים שחיים באזורים כפריים עם שטח. בשנים האחרונות, עם החלשות מסורת הציד בבריטניה, יש פחות ופחות פוקסהאונדים וגם מחוץ לבריטניה הם הפכו נדירים. ה-AKC עדיין מכיר בו, אבל הוא רחוק מלהיות פופולרי. בארצות הברית, האמריקאי שלו, הפוקסהאונד האמריקאי, נפוץ הרבה יותר.

אבל הפוקסהאונד האנגלי לא נעלם לגמרי אפילו אחרי שהציד חי נאסר בבריטניה. ציד דראג, שבו הכלבים רודפים אחרי ריח מלאכותי במקום אחרי שועל חי, הפך לתחליף המקובל. הפוקסהאונד לא יודע שהריח מלאכותי. מבחינתו, הוא עדיין עושה את העבודה שלו. והעבודה הזאת היא מרכז הקיום שלו. בלי העבודה, בלי המרדף, בלי האף על האדמה, הפוקסהאונד מאבד את המשמעות שלו.

ישראל היא לא בדיוק סביבה אידיאלית לפוקסהאונד. האקלים החם והלח, המרחבים העירוניים, היעדר שטחי ציד פתוחים גדולים. אלו לא תנאים שכלב ריח בריטי רגיל אליהם. אבל למי שיש תנאים מתאימים, למי שגר במושב או בקיבוץ עם גישה לשטחים חקלאיים, הפוקסהאונד יכול להיות שותף יוצא דופן. הוא לא ידרוש מכם תשומת לב מתמדת. הוא לא יצטרך חיבוקים כל חמש דקות. הוא צריך ריצה, עבודה, וחברת כלבים אחרים.

האילוף של הפוקסהאונד דורש סבלנות והבנה של האופי הלהקתי שלו. הוא לא מגיב היטב לאילוף סטנדרטי של צייתנות שבו הכלב אמור לבצע פקודות בלי לחשוב. הפוקסהאונד חושב. הוא שואל שאלות. למה שאעשה את זה. מה המטרה. אילוף עם חיזוקים חיוביים וחשיבה יצירתית עובד הרבה יותר טוב. אם הפוקסהאונד מבין למה הוא עושה משהו, הוא יעשה אותו בהתלהבות. אם הוא לא מבין, הוא יתעלם.

מבחינת פעילות גופנית, הפוקסהאונד צריך הרבה. הוא לא כלב לטיול של 20 דקות ברחוב. הוא צריך ריצה, הרבה, בלי רצועה, בשטח פתוח ומגודר. הוא צריך לרוץ עם כלבים אחרים. הוא צריך להשתמש באף. בלי זה, הוא נהיה חסר מנוחה, הורס דברים בבית, נובח הרבה, ומחפש דרכים לברוח. לא מתוך בעיית משמעת, אלא מתוך צורך גנטי עמוק.

הפרווה של הפוקסהאונד קצרה, צפופה, קשה, ומגינה. הצבעים המקובלים הם לבן, לבן עם שחור, ולבן עם כתום. הנשירה מתונה, והטיפוח פשוט. מברשת פעם בשבוע מספיקה. האוזניים הנפולות דורשות ניקוי תקופתי, כמו אצל כל כלב ריח. הפוקסהאונד הוא לא כלב הייפר אלרגני, אבל כמו רוב כלבי הריח הוא מייצר כמות לא קטנה של קשקשים.

מבחינה בריאותית, הפוקסהאונד נחשב לגזע חזק ובריא. תוחלת החיים היא 10 עד 13 שנים. בעיות נפוצות כוללות דיספלסיה של הירך, דלקות אוזניים, ונפיחות קיבה. כמו בכל כלב גדול עם חזה עמוק, כדאי לחלק את הארוחות לשתיים במקום אחת כדי להקטין את הסיכון לנפיחות. הפוקסהאונד נוטה גם להשמנה אם לא מקבל מספיק פעילות, והשמנה היא הרסנית במיוחד למפרקים של כלב ריח.

הדבר שמבדל את הפוקסהאונד האנגלי מרוב כלבי הריח האחרים הוא תחושת השייכות ללהקה. להקת פוקסהאונדים היא לא אוסף של כלבים שנמצאים באותו מקום. להקה היא ישות אחת שמחולקת לכלבים. יש היררכיה, יש תקשורת, יש תפקידים. כל כלב יודע את מקומו. כשאין להקה, כשרק פוקסהאונד אחד חי בבית, הוא עלול להרגיש לא שלם. לא בודד, אלא לא שלם. חסרה לו החצי השני של הזהות שלו.

זאת הסיבה שגם כשמגדלים פוקסהאונד בבית, מומלץ להחזיק לפחות שניים. ביחד, הם יוצרים להקה קטנה, ויש להם את הקשר החברתי שהם צריכים. בלי כלב נוסף, הפוקסהאונד יחפש תפקיד בלהקה האנושית. הוא ינסה להבין את ההיררכיה, ולפעמים ייקח על עצמו תפקידים שלא התכוונתם להקצות לו. זה יכול להביא להתנהגויות מאתגרות.

המזג של הפוקסהאונד האנגלי הוא ידידותי, סבלני, ומאוזן. הוא לא אגרסיבי כלפי אנשים. הנשיכה שלו היא נשיכת אחיזה של כלב ריח, לא נשיכת הגנה של כלב שמירה. הוא נובח בקול עמוק ומתגלגל, במיוחד כשהוא על עקבה. בבית הוא לא נובח הרבה, אבל כשהוא נובח, שומעים אותו למרחקים. הצליל של פוקסהאונד על עקבה הוא אחד הצלילים היפים בעולם הציד. יש בו התרגשות, מסירות, ותשוקה טהורה.

הציד עצמו היה טקס מורכב. להקה של 20 עד 30 פוקסהאונדים יצאה עם הציידים הרכובים, רודפת אחרי השועל במהירות של 30 עד 40 קמ"ש. הכלבים עבדו יחד, משתפים פעולה, מחליפים תפקידים. הכלב שהוביל את המרדף היה בדרך כלל בעל חוש הריח החד ביותר. שאר הכלבים עקבו אחריו, אבל גם עזרו לשמור על העקבה כשההובלה איבדה את הריח. זאת היתה עבודת צוות מתואמת, שיכולה להימשך שעות ולאורך עשרות קילומטרים.

במקרה שהשועל נכנס למאורה, הפוקסהאונד לא נכנס אחריו. זאת היתה העבודה של הפוקס טרייר, כלב המחילה הקטן. הפוקסהאונד חיכה בחוץ, דרוך, מוכן להמשיך במרדף. חלוקת התפקידים הזאת, בין כלב הריח הגדול לכלב המחילה הקטן, היא קלאסית בציד האנגלי ומייצגת הבנה עמוקה של טבע הכלבים ויכולותיהם.

גם מבנה הגוף של הפוקסהאונד מספר את סיפור העבודה הזאת. הגולגולת עבה, החוטם ארוך, עצמות הרגליים ישרות ושריריות, הכפות עגולות וכמעט דמויות חתול. הכפות העגולות האלה חשובות במיוחד. הן מספקות אחיזה טובה יותר על אדמה רטובה ואינן שוקעות בבוץ כמו כפות מוארכות. גם המבנה של החזה העמוק אינו מקרי. הוא מאפשר מקום לריאות גדולות שיכולות להזרים חמצן במשך שעות רציפה.

ספרי הרבייה של הפוקסהאונד האנגלי, האדסטוד בוקס, מתועדים ומתוארכים עוד לפני 1800. זאת אחת ממסורות הרבייה הוותיקות בעולם הכלבים, עם שושלות שנשמרו בקפדנות במשך יותר מ-200 שנה. המשמעות היא שהיום אפשר לעקוב אחרי אילן היוחסין של פוקסהאונד מודרני עד למאה ה-18, וזה נדיר ביותר אפילו בקרב גזעים עתיקים.

בתקופת השלטון הבריטי בהודו, יוצאו פוקסהאונדים אנגליים להודו לצורך ציד תנים. התנים הקטנים והזריזים היו אתגר לפוקסהאונד, שהתקשה לעמוד בתנאי החום והלחות של הודו. הפוקסהאונדים לא האריכו ימים באקלים הטרופי, אבל העדיפו אותם על פני גרייהאונדים דווקא בגלל חוסר המהירות היחסי שלהם. גרייהאונד היה הורג את התן מהר מדי. הפוקסהאונד נתן מרדף ארוך ומספק יותר.

בעיניים של מאלף, הפוקסהאונד האנגלי הוא חידה מרתקת. הוא אינטליגנטי מאוד, אבל האינטליגנציה שלו אינה נמדדת בצייתנות. הוא לא ירוץ לבצע פקודה רק כי אמרתם. הוא ירוץ לבצע פקודה אם היא הגיונית בעיניו ואם הוא מבין את ההקשר. זאת אינטליגנציה עצמאית, שלא תמיד מתאימה לחיי בית. הפוקסהאונד יושב לכם ליד השולחן, בוהה בכם, ושואל בשתיקה למה.

אילוף חיובי מבוסס חיזוקים עובד טוב, אבל דורש יצירתיות. פקודות פשוטות כמו לשבת או לשכב הפוקסהאונד לומד מהר. האתגר הוא בפקודות מורכבות יותר או במצבים של הסחת דעת, במיוחד כשהריח באוויר מעניין. ברגע שהאף נכנס לפעולה, הפוקסהאונד לא שומע אף אחד. זאת לא חוסר כבוד, זאת ביולוגיה. המוח שלו מכויל מראש לתעדף מידע אולפקטיבי על פני מידע שמיעתי.

גם התזונה של הפוקסהאונד חשובה. כלב אתלטי במידה כזאת צריך תזונה איכותית עשירה בחלבון ושומן בריא. פוקסהאונד שעובד הרבה ישרוף קלוריות בקצב גבוה ויזדקק לכמות אוכל משמעותית. פוקסהאונד שלא עובד הרבה, לעומת זאת, עלה במשקל בקלות. האיזון עדין. ההמלצה שלי היא להתייעץ עם וטרינר בנוגע לכמויות המדויקות, אבל בכללי, כדאי לחלק את המנות לשתיים ביום.

השיוך של הפוקסהאונד לרכיבה ולהיסטוריה האריסטוקרטית לפעמים מטעה אנשים לחשוב שמדובר בכלב מעודן ורגיש במיוחד. בפועל, הוא גס, עקשן, וחסר טאקט במובן האנושי של המילה. הוא לא מנסה להיות נעים. הוא מנסה לעבוד. וזאת בדיוק התכונה שהופכת אותו למרתק. הוא לא מתייפייף. הוא לא מתחנף. הוא פשוט עושה את מה שנוצר לעשות.

הוא גם כלב רגיש לנוכחות של כלבים אחרים. כשמטיילים עם פוקסהאונד לבד, הוא עלול להיראות מנותק, לא מעוניין. כשהוא עם פוקסהאונד אחר, הוא מתעורר לחיים. הנוכחות של כלב נוסף מפעילה את הצד הלהקתי שלו, ומשם הוא מקבל את המוטיבציה והביטחון. זאת תכונה נדירה, אבל עוצמתית.

בבית, הפוקסהאונד הוא כלב שקט ורגוע אם קיבל מספיק פעילות גופנית. בלי הפעילות, הוא הופך להרסני. הפעילות חייבת לכלול ריצה חופשית, לא רק הליכה ברצועה. הוא צריך להתיז אנרגיה, לרוץ עם האף על האדמה, ולעבוד. מי שבונה גדר גבוהה, מספק שטח, ומביא חבר לכלב, יגלה פוקסהאונד מאוזן, רגוע, ושמח.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים