Drever

המיתוס הראשון שצריך לשבור על הדרבר הוא שזה פשוט תחש סקנדינבי. הגוף הארוך, הרגליים הקצרות, האוזניים הנפולות. המבטא השוודי. אבל הדרבר הוא לא תחש על סטרואידים. הוא נועד לעבודה שונה לחלוטין, עם דרישות שונות, והאופי שלו מספר סיפור אחר לגמרי. התחש נועד להיכנס לתוך מחילות. הדרבר נועד לרוץ אחרי איילים ביערות מושלגים של צפון אירופה, שעות על גבי שעות, באף צמוד לאדמה הקפואה.

הדרבר הוא כלב ריח שפותח בשוודיה, וההיסטוריה שלו מתחילה בראשית המאה העשרים. סביב 1910, מגדלים שוודים הביאו מגרמניה כלבים מסוג וסטפליה דאכסברק, כלבי ריח קצרי רגליים ששימשו למעקב אחרי צבאים ואיילים ביערות הגרמניים. הרעיון היה פשוט: ליצור כלב ריח שוודי שיוכל לעבוד בתנאים הקשים של הסקנדינביה. שלג כבד, קור מקפיא, שטח הררי, ויערות צפופים. כלב עם גוף בינוני שיכול לנוע בשלג מבלי לשקוע, עם רגליים קצרות ששומרות את מרכז הכובד שלו נמוך ומאפשרות תנועה יציבה במדרונות חלקלקים.

מה שחשוב להבין זה איך התפקיד של הדרבר עיצב את האופי שלו. הוא לא נועד להרוג. הוא נועד לרדוף. בציד הסקנדינבי המסורתי, הדרבר עובד בשיטה שנקראת דרב, שבה הכלב דוחף את המשחק לעבר הצייד. זאת לא מרדף מטורף של predator אחרי טרף. זה מעקב שיטתי, מתמשך, עם אף על האדמה, בלי לאבד את העקבה, בשקט יחסי. הדרבר צריך סיבולת, לא מהירות. הוא צריך נחישות, לא תוקפנות. הוא צריך יכולת לעבוד באופן עצמאי במשך שעות, רחוק מהצייד, בלי לקבל הוראות.

בגלל זה, הדרבר הוא כלב רגוע יחסית בבית. הוא לא רץ על קירות. הוא לא אגרסיבי. הוא לא מחפש קונפליקט. הוא מחפש ריח. כלב שנועד לרדוף אחרי אייל במשך חמש שעות לא מבזבז אנרגיה על נביחות סרק או ריצות מיותרות. כשהדרבר בבית, הוא במצב חיסכון. הוא שוכב, הוא נח, הוא ממתין לריח המעניין הבא. אבל כשהאף שלו קולט משהו, כל המערכת נכנסת למודעות מלאה. הרגיעה מתחלפת בריכוז מוחלט. זאת לא היפראקטיביות, זאת מיקוד. ההבדל הוא עצום, ורק מי שמבין את שורשי הגזע יכול להבדיל בין השניים.

המראה של הדרבר מספר את הסיפור הזה כמו שהוא. גוף ארוך, כמעט באורך של כלב ריח רגיל, אבל רגליים קצרות יותר ב-15 סנטימטר. הגובה המקסימלי בכתף הוא 38 סנטימטר, אבל אורך הגוף יכול להיות של כלב בגובה 53 סנטימטר. התוצאה היא כלב שנראה כאילו הוא נמתח על הרצפה, אבל בפועל הוא קומפקטי, חזק, ועשוי לעבודה. המערכת הזאת של גוף ארוך על רגליים קצרות נועדה לאפשר לדרבר לנוע בשלג מבלי לשקוע, תוך שמירה על מהירות מספקת כדי לעקוב אחרי עק�ת טרייה.

למרות המראה הנמוך, הדרבר הוא כלב אתלטי בהחלט. הוא לא מגושם. להיפך, הוא זריז, גמיש, ויכול לנווט בשטח קשה ביעילות מרשימה. הוא לא נבנה למהירות של גרייהאונד, אבל הוא נבנה לסיבולת שאין שני לה. כלב שיכול לרוץ שעות בלי להתעייף, באף על האדמה, בעקבות ריח שהולך ומתקרר.

האופי של הדרבר הוא תערובת מעניינת של עצמאות וחברותיות. מצד אחד, הוא כלב שעובד רחוק מהבעלים, מקבל החלטות בשטח, מסתמך על האף שלו ולא על הוראות. זאת אומרת שהוא לא רץ אליך כשאתה קורא לו כשהוא על עקבה חמה. מצד שני, הדרבר הוא כלב להקה. הוא נועד לעבוד עם כלבים אחרים, ובדרך כלל הוא מסתדר מצוין עם כלבים אחרים. הוא לא תוקפני, לא דומיננטי, לא מחפש מריבות. בלהקה הוא רגוע ומתפקד היטב בתוך ההיררכיה.

בשוודיה, הדרבר הוא קודם כל כלב ציד. הוא לא כלב משפחה טיפוסי. רוב הדרברים בשוודיה חיים בכלביות ציד ויוצאים לעבודה, לא בבתים עירוניים. מחוץ לסקנדינביה, הגזע כמעט לא קיים. בארצות הברית הוא מוכר רק בתוכנית FSS של ה-AKC, כלומר עוד לא קיבל הכרה מלאה. בבריטניה הוא לא מוכר בכלל. גם בישראל מדובר בגזע נדיר ביותר, כמעט לא קיים. מי שמחפש דרבר בארץ יצטרך לחפש הרבה מאוד זמן.

למי כן מתאים הדרבר. השאלה הזאת דורשת כנות. הדרבר לא מתאים למי שמחפש כלב לוויה קלאסי שיבוא כשקוראים לו, ילך ברצועה רופפת, ויתעלם מריחות מעניינים. הוא לא כזה. הוא כלב עם אינסטינקט ציד מפותח מאוד, נחישות בלתי מתפשרת, ויכולת עבודה עצמאית. בגלל זה, הוא מתאים בעיקר לציידים, לאנשים שגרים באזורים כפריים עם גישה לשטחים פתוחים, ולמי שמבין את הצורך של כלב ריח לעבוד עם האף.

אם הדרבר חי בבית ללא גירוי מתאים, הוא עלול למצוא תעסוקות לא רצויות. חפירות בחצר, מרדפים אחרי חתולים, נביחות, או ניסיונות לברוח בעקבות ריח מעניין. הגדר חייבת להיות גבוהה ומאובטחת, כי הדרבר לא מפסיק כשהאף אומר לו להמשיך. הוא לא עושה זאת מתוך עקשנות, אלא מתוך דחף גנטי עמוק שמופעל ברגע שהריח נקלט. זאת עבודה אמיתית בשבילו, לא תעלול.

באילוף, הדרבר מגיב הכי טוב לחיזוקים חיוביים ולעבודה עם האף. משחקי ריח, חיפוש חפצים, מעקב אחרי עקבות. אלה הפעילויות שממלאות אותו ומחברות אותו לעולם. חיזוקים שליליים או כפייה פיזית לא עובדים על הדרבר. הוא לא יישב ויבצע פקודות בשביל כריך גבינה אם הוא מריח אייל במרחק קילומטר. המיקוד שלו הוא באף, לא באוכל. צריך לעבוד איתו, לא נגדו.

מבחינה בריאותית, הדרבר נחשב לגזע בריא יחסית עם תוחלת חיים של 12 עד 14 שנים. מחקר שוודי משנת 2005 על מעל 350,000 כלבים מבוטחים מצא ש-45% מהדרברים מתו עד גיל 10, קצת מעל הממוצע הכללי שעמד על 35%. זה לא נתון מדאיג במיוחד, אבל כן מצביע על כך שהגזע לא חי בהכרח יותר מרוב הכלבים בגודלו. בעיות נפוצות כוללות דלקות אוזניים, האופייניות לכלבי ריח עם אוזניים נפולות, ולעיתים בעיות גב בשל מבנה הגוף הארוך. כמו בכלבי ריח רבים, מומלץ לשים לב למשקל כי עודף משקל מעמיס על הגב והמפרקים.

הדרבר כמעט שאינו מוכר מחוץ לעולם הציד הסקנדינבי. בשוודיה, נורבגיה ופינלנד הוא פופולרי בעיקר בקרב ציידי איילים, שהתקנות החדשות אפשרו להם להשתמש בכלבים קצרי רגליים לציד זה. בעבר, רק כלבים גבוהים יותר הורשו לשמש לציד איילים, אבל שינוי בחקיקה פתח את הדלת לדרבר. מאז, הוא הפך לבחירה מועדפת בקרב ציידים באזורים מושלגים, בדיוק בגלל היתרון של הרגליים הקצרות בשלג.

השם דרבר עצמו נבחר בתחרות עיתונות ב-1947, אחרי שהזן השוודי של הדאכסברק הגרמני הפך למובחן מספיק כדי להחשב כגזע נפרד. המילה דרב מגיעה משוודית ומתארת סוג של ציד שבו הכלבים דוחפים את המשחק לעבר הצייד. זה שם שמספר את סיפור הגזע במילה אחת.

הקשר לווסטפליה דאכסברק הגרמני הוא לא רק הערת שוליים בהיסטוריה. הוא מסביר המון על האופי של הדרבר. הדאכסברק הגרמני היה כלב ציד שפותח בחבל וסטפליה שבגרמניה, ושימש בעיקר לציד איילים וצבאים ביערות העבותים של מרכז אירופה. כשהמגדלים השוודים הביאו את הכלבים האלה סביב 1910, הם לא רק העתיקו גזע. הם התחילו תהליך ברירה סלקטיבית משלהם, שהתאימה את הכלבים לשטח השוודי. בשוודיה התנאים שונים מגרמניה. השלג עמוק יותר, החורף ארוך יותר, והשטח הררי יותר. המגדלים השוודים בחרו בכלבים עם רגליים ארוכות מעט יותר מהווסטפליה דאכסברק, כדי לאפשר תנועה מהירה יותר בשלג עמוק. ההבדל הוא 2 סנטימטר בלבד בגובה, אבל הבדל קטן כזה על הרגליים עושה הבדל גדול ביכולת התנועה.

עוד מימד חשוב הוא היחס של הדרבר לילדים ולמשפחה. בגלל האופי הרגוע והלא תוקפני שלו, הדרבר יכול לחיות עם ילדים, כל עוד הילדים מכבדים את הכלב. הבעיה העיקרית היא לא תוקפנות, אלא נסיגה. הדרבר עלול פשוט להתרחק אם הילדים מציקים לו, מחפש מקום שקט להניח את הראש. הוא לא נבנה להיות כלב משפחה חיבוקי. הוא נבנה לעבודה, והאהבה שלו מתבטאת בנאמנות שקטה יותר מאשר בהתלהבות מתפרצת.

אחת השאלות הנפוצות שאני שומע על הדרבר היא האם הוא יכול לחיות בדירה. התשובה הקצרה היא לא מומלץ. הדרבר צריך חצר, שטח, ורצוי גישה לטבע. הוא כלב פעיל שזקוק להרבה הליכות ורצועה ארוכה, אבל הכי חשוב הוא צריך עבודת ריח אמיתית. טיול יומי בשכונה לא מספיק לגזע שנוצר לרוץ שעות אחרי איילים. בלי מספיק גירוי מנטלי ופיזי, הדרבר ימצא תעסוקות משלו, ורובן לא יהיו לטעמכם.

מבחינת רעש, הדרבר אינו נובח הרבה בדרך כלל. הוא חסכוני בקול שלו. כשהדרבר נובח, יש לזה משמעות. הוא מצא משהו, הוא על עקבה, או שהוא מזהה משהו חשוב. זה לא כלב שנובח בלי סיבה. התכונה הזאת, יחד עם הגודל הקומפקטי והאופי הרגוע יחסית, הופכים אותו לכלב ציד מצוין לעבודה ביער. ציידים לא רוצים כלב שסוגר על האייל ונוהם. הם רוצים כלב שעוקב בשקט ומודיע כשצריך.

מבחינת אילוף, נקודת המפתח היא שהדרבר לומד מהר כשיש מוטיבציה מתאימה. אבל המוטיבציה שלו לא תמיד תואמת את הציפיות של בעלים ממוצע. הוא לא יעבוד בשביל חטיף אם הריח באוויר מעניין יותר. זאת לא עקשנות, זאת עדיפות אינסטינקטיבית. האילוף הטוב ביותר לדרבר מתחיל מוקדם, עובד עם האינסטינקטים הטבעיים שלו, ומשתמש באף ככלי מרכזי. משחקי חיפוש, גרייה אולפקטיבית, ועבודה על עקבות. בשיטות האלה, הדרבר מרוכז להפליא.

יש משהו ייחודי בדרבר שמייחד אותו אפילו בין כלבי הריח. רוב כלבי הריח הקצרים, כמו הבאסט האונד והביגל, פותחו בעיקר לציד ארנבות ושועלים. הדרבר פותח לציד איילים. זאת קטגוריה אחרת לגמרי. אייל הוא חיה גדולה, חזקה, ומסוכנת. כלב שצריך להתמודד איתו חייב להיות אמיץ, אבל גם זהיר. הוא לא יכול להיות אגרסיבי מדי, כי הוא עלול להיפגע. הוא חייב לדעת מתי להתקרב ומתי להתרחק. האינסטינקט הזה של ניהול מרחק מובנה בדרבר.

מעבר לכך, הדרבר עובד גם על ארנבות ושועלים, מה שהופך אותו לכלב ציד מגוון יחסית. היכולת לעבור בין סוגי טרף שונים, להתאים את סגנון העבודה, היא עדות לאינטליגנציה. הדרבר החכם לא מתלהב יתר על המידה, גם לא כשהוא על עקבה חמה. הוא שומר על קור רוח, על מיקוד, ועל יעילות.

לסיכום, הדרבר הוא גזע נדיר, נפלא בייעודו, אבל לא מתאים לכולם. בשנים האחרונות, עם ההתעניינות הגוברת בכלבים נדירים, יש מי שמחפש את הדרבר מתוך סקרנות או רצון להתבלט. זאת טעות. הדרבר הוא לא אקססורי. הוא לא כלב תצוגה. הוא כלב עבודה, עם צרכים ברורים, ואם התפקיד הזה לא מתאים לסביבת החיים שלכם, חפשו גזע אחר. תנו לדרבר להישאר ביערות השוודיים, עם האף באדמה, עושה את מה שהוא נוצר לעשות.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים