קוטון דה טוליאר: הכלב המלכותי של מדגסקר

יש סיפורים שהקוטון צד חולדות בספינות שודדים, שהיה כלב פרא במדגסקר, שצד חזירי בר וקרוקודילים. כל אלה לא נכונים. הקוטון דה טוליאר מעולם לא היה פרא במדגסקר. הוא מעולם לא צד חזירי בר או קרוקודילים. הגודל שלו, הכוח שלו, והאופי שלו שוללים את זה. יש לו יצר טרף נמוך מאוד והוא לא כלב ציד.

הקוטון היה כלב לוויה של שבט המרינה, השבט השליט במדגסקר. הם היו היחידים שהורשו להחזיק אותו. הוא היה סמל סטטוס. כלב של מלכות. וזה מסביר את האופי שלו: חברותי, שמח, קרוב לאנשים, וללא יצר עבודה חזק.

סיפור מהשטח: "לולי" של רורית

נורית התקשרה אליי לפני שנה. קוטון דה טוליאר נקבה בת שנה בשם לולי. "היא בוכה כשאני יוצאת מהבית," נורית אמרה. "שכנים מתלוננים. היא בוכה שעות." באתי לדירה בתל אביב. לולי ישבה על הספה ורעדה. כשנורית יצאה מהבית, לולי התחילה לבכות. לא נביחה. בכי. יללה. קול גבוה ומציק. האבחנה: חרדת נטישה. הקוטון דה טוליאר הוא כלב שנולד להיות עם אנשים. הוא לא נוצד לעבוד לבד. הוא נולד כבן לוויה. בדירה שבה הבעלים יוצאת לשעות, הכלב הזה סובל. הפתרון: הרגלה הדרגתית. יציאה למספר דקות בלבד וחזרה. הגדלת הזמן בהדרגה. חפץ עם ריח של נורית. ותכנון מראש: טיול לפני היציאה, צעצועי חיפוש מזון שמעסיקים אותה, ומוזיקה ברקע. תוך חודש, לולי למדה שנורית חוזרת. הבכי ירד אבל לא נעלם. הקוטון הוא כלב שצריך חברה. אי אפשר לשנות את זה. הלקח: קוטון דה טוליאר לא מתאים לבעלים שעובדים שעות ארוכות מחוץ לבית. הוא כלב שצריך אנשים. זה הדנ"א שלו.

שורשים: מספינות שודדים לארמון המלכות

הקוטון דה טוליאר פותח באי מדגסקר ועדיין נחשב הכלב הלאומי של האי. ההשערה היא שכלב מהאי טנריפה הובא למדגסקר והורבע עם כלב מקומי, מה שיצר תוצאה בלתי צפוי. אבותיו של הקוטון הובאו כנראה למדגסקר במאות ה-16 וה-17 על סיפון ספינות שודדים. מדגסקר היתה מקלט לשודדים, ובתי קברות שודדים עדיין נראים שם. שודדים הקימו בסיס על האי סנט מרי, וחלקם נשאו נשים מקומיות. האם הכלבים הובאו לבקרת חולדות בספינות, כבני לוויה למסעות ארוכים, או הוחרמו מספינות אחרות כשלל, אין אחד יודע. טוליאר היא נמל שנקראת היום טוליארה.

הקוטון שייך למשפחת הבישון. הוא קרוב ביותר לבישון טנריפה ולטרייר טנריפה. הפרווה הצמרית כנראה תוצאה של מוטציה גנטית יחידה. הכלב הקטן והחברותי הזה כבש את לב המלכות במדגסקר, והם הפכו ליחידים שהורשו להחזיק קוטונים. הם היו כלבים של מעמד.

בשנת 1973, ד"ר רוברט ג'יי ראסל נתקל בגזע במדגסקר והביא את הראשונים לאמריקה. הוא טבע את הביטוי "הכלב המלכותי של מדגסקר" והשם נשאר. בשנת 1974, מדגסקר הוציאה בול עם תמונת הקוטון, ובכך אישרה את מעמדו כ"כלב המלכותי" של האומה. הגזע הוכר רשמית על ידי מועדון הכלבים הצרפתי בשנת 1970 ועל ידי ה-FCI בשנת 1972. בארצות הברית, הוכר על ידי המועדון הכלבים האמריקאי ב-1 ביולי 2014.

איך ההיסטוריה עיצבה את האופי

הקוטון דה טוליאר נוצר לתפקיד אחת: להיות בן לוויה. זהו ההבדל הגדול ביותר בינו לבין רוב הגזעים. רוב הכלבים נוצרו לעבודה: לצוד, לשמור, לרעות, להציל. הקוטון נולד כדי להיות עם אנשים. וזה מסביר כל תכונה באופי שלו.

חברותיות קיצונית. הקוטון נברר להיות קרוב לאנשים. הוא אוהב את המשפחה שלו באהבה אינסופית. הוא רוצה להיות עם אנשים כל הזמן. הוא יושב על הברך, ישן במיטה, ילך אחרי הבעלים מחדר לחדר. זו תכונה שנבררה כי כלב שלא היה קרוב לאנשים לא היה שמיש. הוא היה כלב של מעמד, והמעמד דרש קרבה.

שמחה. הקוטון ידוע בשמחה שלו. הוא מקפיץ את רגליים הקדמיות כשהוא שמח, תנועה שנקראת "ריקוד הקוטון". הוא מתרגש מכל דבר. הוא מקבל אורחים בשמחה. זו תכונה של כלב שנולד לשמח את אנשים.

יצר טרף נמוך. הקוטון לא נוצד לצוד. יש לו יצר טרף נמוך מאוד. הוא לא רודף אחרי חתולים או בעלי חיים קטנים כמו טריירים. הוא יותר נעים ופחות חד. זה הופך אותו לכלב משפחה קל יותר.

אינטליגנציה. הקוטון חכם. הוא לומד מהר. הוא פותר בעיות. הוא יודע לפתוח דלתות ולפתוח ארונות. הוא צריך גירוי מנטלי. בלי זה הוא משתעמם ויכול לפתח התנהגויות הרסניות.

רגישות. הקוטון רגיש מאוד לטון קול ולמגע גוף. צעקות וכוח גורמים לו לפחד ולהיסגר. הוא צריך חיזוק חיובי, סבלנות, ויד עדינה.

תלות. זו התכונה הקשה ביותר. הקוטון יכול לפתח חרדת נטישה. הוא לא עושה טוב לבד. הוא צריך חברה כל הזמן. מי שעובד שעות ארוכות מחוץ לבית לא יכול להחזיק קוטון בלי לגרום לו סבל.

פרווה צמרית. הפרווה של הקוטון היא שיער, לא פרווה רורמלית. היא לא נשרת. היא נחשבת היפואלרגנית. אבל היא דורשת סירוק וסריקה יומיומית כדי למנוע קשרים. זו פרווה שדורשת טיפוח מתמיד.

אילוף והנהיגות: מה עובד ומה לא

הקוטון הוא כלב שקל לאלף. הוא חכם, רוצה לרצות, ואוהב לעבוד עם אנשים. אבל יש כמה דברים שצריך לדעת.

מה שלא עובד: עונש. הקוטון רגיש. עונש גורם לו לפחד ולאבד אמון. מה שלא עובד: בדידות. הקוטון לא יכול להיות לבד שעות ארוכות. זה גורם לחרדת נטישה ולהתנהגויות הרסניות.

מה שכן עובד: חיזוק חיובי, סבלנות, ושגרה יציבה. הקוטון לומד מהר. הוא מגיב לפינוקים ולשבחים. אימון שמרגיש כמו משחק עובד. צעצועי חיפוש מזון עובדים. אימונים קצרים ומהנים.

סוציאליזציה חשובה אבל קלה. הקוטון חברותי מטבעו. הוא מקבל אנשים וכלבים בקלות. עדיין צריך חשיפה מגיל חודשיים, אבל פחות מגזעים חשדנים.

ניהול חרדת נטישה: זה האתגר הגדול. צריך להרגיל את הכלב לבדידות הדרגתית מגיל חודשיים. יציאה לדקות וחזרה. הגדלת זמן בהדרגה. חפץ עם ריח של הבעלים. ולא להשאיר אותו לבד יותר מדי שעות.

בריאות ותוחלת חיים

מחקר בריטי משנת 2024 מצא תוחלת חיים של 14.2 שנים לקוטון דה טוליאר, לעומת ממוצע של 12.7 לגזעים טהורים ו-12 לכלבים מעורבים. הנתונים מצוינים. זה אחד הגזעים שחי הכי הרבה. אבל יש לזכור שהמדגמה היתה קטנה: 44 כלבים.

הגזע סובל ממספר בעיות בריאות:

בעיות גב ורגליים. השילוב של גב ארוך ורגליים קצרות מגדיל את העומס בפעילויות כמו קפיצות, מדרגות, או פניות פתאומיות. צריך להגביל קפיצות מגובה ומדרגות.

בעיות עיניים. שכיחות אצל הגזע. צריך בדיקה תקופתית.

בעיות ברך. פריקה של הברך. שכיח אצל כלבים קטנים.

אלרגיות. למרות שהפרווה נחשבת היפואלרגנית, הגזע יכול לסבול מאלרגיות עור.

השמנה. הקוטון אוהב לאכול ונוטה להשמנה. צריך לשלוט בכמויות.

למי זה מתאים ולמי לא

מתאים ל: משפחות שנמצאות הרבה בבית. גמלאים. עובדים מהבית. אנשים שרוצים כלב חברותי ושמח שילך אחריהם בכל מקום. משפחות עם ילדים. הקוטון סלחני ורך עם ילדים. אנשים שמוכנים להשקיע בטיפוח פרווה יומיומי. אנשים שמבינים שכלב קטן יכול להיות דרישתי יותר מכלב גדול בגלל תלות רגשית.

לא מתאים ל: מי שעובד שעות ארוכות מחוץ לבית. הקוטון יסבל מחרדת נטישה. מי שמחפש כלב עצמאי שלא צריך חברה. מי שלא יכול לספק טיפוח פרווה יומיומי. מי שלא אוהב כלב שהולך אחריו בכל מקום. מי שגר בדירה קטנה מאוד ולא יכול לספק גירוי. מי שמצפה כלב שמרצה עיוור ולא דורש תשומת לב.

השוואה טבעית: קוטון דה טוליאר מול מלטז

המלטז הוא ההשוואה הטבעית. שניהם כלבים קטנים, לבנים, עם פרווה ארוכה ומשיית, חברותיים, וללא יצר טרף חזק. שניהם כלבי לוויה. אבל יש הבדלים.

המלטז קטן יותר ופחות חזק. הקוטון קצת יותר מוצק ויציב. המלטז יותר רגוע ופחות אנרגטי. הקוטון יותר שמח ואנרגטי. המלטז יותר נפוץ וקל למצוא. הקוטון נדיר יותר ויקר יותר.

המלטז פחות נוטה לחרדת נטישה. הקוטון יותר נוטה לכך. המלטז יותר עצמאי. הקוטון יותר תלוי באנשים.

למשפחה שרוצה כלב לוויה קטן שיותר שמח ואנרגטי, הקוטון מתאים. למי שרוצה כלב שקט יותר ורגוע יותר, המלטז. שניהם מעולים עם בעלים שמבינים שכלב לוויה דורש חברה.

לסיום

הקוטון דה טוליאר הוא כלב של ייעוד. הוא נולד להיות עם אנשים. החברותיות שלו, השמחה שלו, התלות שלו: הכל נובע מהתפקיד היחיד שלו. הוא לא נוצד לצוד, לשמור, או לרעות. הוא נולד לשמח את אנשים. והוא עושה את זה מצוין.

מי שמביא קוטון דה טוליאר הביתה צריך לדעת מה הוא מקבל. כלב שילך אחריו בכל מקום. כלב שיבכה כשיצא מהבית. כלב שישמח כל יום לראות אותך. כלב שיאהב את הילדים בסבלנות. כלב שצריך טיפוח פרווה יומיומי. ואם תעבדו איתו נכון, תקבלו את אחד הכלבים הכי שמחים, נאמנים, וחברותיים שיש.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים