Black And Tan Coonhound

השם נשמע כמו שורה מתוך סרט מתח אמריקאי, ויש לכך סיבה טובה. הקונהאונד שחור-שחום הוא כלב ציד שנוצר כדי לרדוף אחרי דביבונים בלילות האפלים של יערות אמריקה, כשהוא מסתמך לחלוטין על חוש הריח המפותח שלו. לא על ראייה, לא על שמיעה. רק האף. יש כלבי ריח, ויש כלבי ריח, והקונהאונד נמצא בקצה הרחוק של הסקאלה.

הרבה בעלי כלבים בישראל לא מכירים את הגזע הזה, וגם לא אמורים להכיר. הקונהאונד שחור-שחום הוא כלב עבודה אמריקאי טהור, עם מסורת ציד ארוכה שעדיין חיה ונושמת בארצות הברית. הוא לא נועד להיות חיית מחמד. הוא לא נועד לשבת על הספה. אבל דווקא בגלל זה, הסיפור שלו מרתק.

כשאני מסתכל על קונהאונד שחור-שחום, מה שבולט לי קודם כל הוא ההפכים החריפים באופי שלו. בתוך הבית הוא רגוע, שקט, כמעט אדיש. הוא יכול לשכב שעות בלי להפריע, בלי לנבוח, בלי לדרוש תשומת לב. אבל ברגע שהאף שלו תופס ריח מעניין, הוא הופך לכלב אחר לגמרי. נחוש, עיקש, ממוקד מטרה, ובלתי ניתן לעצירה. שני כלבים שונים באותו גוף.

להבדיל מבילי ולשאר כלבי הריח האירופיים, הקונהאונד שחור-שחום הוא אמריקאי במקורו. הוא פותח בארצות הברית מהצלבה בין בלודהאונד לפוקסהאונד וירג'יניה שחור-שחום. המטרה היתה ברורה. ליצור כלב שיוכל לרדוף אחרי דביבונים, חיה לילית ערמומית שמטפסת על עצים ומתחמקת בקלות. כלב שטח בעל סיבולת, נחישות, וחוש ריח שיוכל לעקוב אחרי עקבות ישנות. הוא שייך לקבוצת FCI 6, מדור 1.2 של כלבי ריח בינוניים. התקן הרשמי שלו פורסם ב-1997 והוא מוכר באופן סופי.

המראה החיצוני של הקונהאונד מספר סיפור בפני עצמו. הפרווה שחורה פחם עם סימנים חומים-אדמדמים מעל העיניים, על הלוע, על החזה, ועל הרגליים. בדיוק כמו הדוברמן והרוטוויילר. האוזניים ארוכות, רחבות ודקות, תלויות נמוך משני צדי הראש, ממש כמו הבלודהאונד שהעביר להן את המראה האופייני. העיניים בצבע לוז עד חום כהה, מביעות ערנות וסקרנות אבל גם רוגע.

ההיסטוריה של הקונהאונד מתחילה בכלבים שהגיעו לאמריקה עם המתיישבים הראשונים. הטלבוט האונד האנגלי, שהגיע אחרי הכיבוש הנורמני במאה ה-11, היה אב קדמון רחוק. משם התפתח הבלודהאונד, הידוע בחוש הריח חסר התחרות שלו. הפוקסהאונד הוירג'יני תרם את המהירות והזריזות, ואת יכולת העבודה בלהקות. ההצלבה יצרה כלב בעל חוש ריח כמעט על-טבעי, גוף חזק ואתלטי, ואומץ שאין שני לו.

ב-1945 הפך הקונהאונד שחור-שחום לגזע הראשון מבין ששת גזעי הקונהאונד שזכה להכרה רשמית של מועדון הכלבים האמריקאי. הוא הוכנס לקבוצת כלבי הריח, ושם הוא נשאר. שאר גזעי הקונהאונד, כמו הרדבון, הבלוטיק והטרינג ווקר, זכו להכרה רק עשורים מאוחר יותר. מה שהפך את השחור-שחום לחלוץ. באזורים כפריים בארצות הברית, הקונהאונד הוא עדיין כלב עבודה נפוץ. ציידים מחזיקים להקות של קונהאונדים ויוצאים איתם לציד לילי. זאת מסורת בת מאה שנה שלא נעלמה. הקונהאונד הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית, בדיוק כמו הגרייהאונד והפוקסהאונד באירופה.

איך התפקיד הזה עיצב את האופי? זו השאלה המרכזית. הקונהאונד שחור-שחום נוצר לציד דביבונים, חיה קטנה יחסית אבל ערמומית להפליא. דביבון לא רץ למרחקים גדולים כמו אייל או חזיר בר. הוא מטפס על עצים, מתחבא, משנה כיוון, ומערים על הכלב. לכן הקונהאונד פיתח נחישות יוצאת דופן. הוא לא מוותר. כשהאף שלו על עקבות של דביבון, הוא יכול לעקוב במשך שעות, גם אם הטרף עושה פניות חדות, חוצה נחלים, או מטפס על עצים. הנחישות הזאת היא אולי התכונה הבולטת ביותר שלו. במקביל, הוא צד גם ציד גדול יותר. דובים, זאבים, אריות הרים. האומץ הנדרש לרדוף אחרי טרף כזה הוא עצום.

הנביחה של הקונהאונד שחור-שחום היא אגדה בפני עצמה. זהו קול עמוק, גרוני, שנשמע כמו שירת זאב אבל עמוקה יותר. הוא נישא למרחקים גדולים, והצייד מזהה את הקול של הכלב שלו ממרחק של קילומטרים. לכל קונהאונד יש קול ייחודי משלו, וציידים מנוסים יכולים לספר בדיוק באיזה מצב הכלב נמצא לפי האופן שבו הוא נובח. נביחה מתרגשת אומרת שהריח טרי. נביחה מהירה ומתגברת אומרת שהטרף נראה. נביחה אחת ארוכה אומרת שהכלב לבד בעקבות.

בתוך הבית, הקונהאונד הוא כלב שונה לגמרי. הוא רגוע, עדין, ונינוח. הוא לא רץ כמו משוגע. הוא לא הורס רהיטים. הוא מוצא פינה נעימה ונשכב. הפער בין ההתנהגות בבית לבין ההתנהגות בשטח הוא כל כך גדול, עד שבעלים לא מנוסים עלולים לחשוב שמדובר בשני כלבים שונים. אבל זה בדיוק הדבר שהופך אותו לכלב כל כך מיוחד. הוא חסכוני באנרגיה כשאנרגיה לא נדרשת, ומתפרץ בעוצמה כשיש מטרה.

הקונהאונד שחור-שחום עדין וסובלני עם ילדים, אבל הוא לא כלב משחקי. הילדים יכולים לשבת לידו, ללטף אותו, אפילו להציק קצת, והוא יסבול בסבלנות. אבל כשהם מצפים ממנו לרוץ אתם שעות בחצר האחורית, הם עלולים להתאכזב. הקונהאונד שומר את האנרגיה שלו לדברים שחשובים באמת. ריחות, לא משחקי כדור.

הצרכים הגופניים שלו לא פשוטים. מי שחושב שטיול של חצי שעה ביום מספיק לקונהאונד, טועה. הוא צריך ריצה יומיומית, עדיף בשטח פתוח, ורצוי עם עבודת ריח. לא סתם הליכה ברצועה. אפשר לשלב משחקי ריח בחצר, חיפוש חטיפים, או מעקב אחרי שבילי ריח. אלה פעילויות שמספקות לו את מה שהוא צריך. כשהוא מקבל גירוי נפשי ופיזי מספק, הוא רגוע בבית. כשהוא לא מקבל, הוא מוצא דרכים יצירתיות להשתעמם.

אילוף בסיסי הוא חובה מגיל גור. הקונהאונד לומד מהר, אבל הוא גם שוכח מהר אם לא מחזקים. חזרה, עקביות, חיזוקים. בלי זה, הגור יגדל לכלב מפונק שיעשה מה שבא לו. כדאי להתחיל כבר בגיל שבועות, לפני שהאינסטינקט הציידי מתפתח במלוא עוצמתו. גור קונהאונד בגיל 8 שבועות הוא ספוג לכל מידע. גור בגיל 8 חודשים שכבר גילה את הריח של חתול השכונה, הוא אתגר גדול יותר.

היחס שלו לזרים שמור. הוא לא יתקיף, אבל גם לא יקבל כל אדם בזרועות פתוחות. נביחה אזהרה אחת או שתיים, ואז הוא מסתכל ומחכה. לוקח לו זמן לחמם. כמה ימים, לפעמים שבועות. אחרי שהוא מקבל מישהו, הוא נאמן ומסור. אבל האמון לא בא בקלות.

האינסטינקט הציידי של הקונהאונד מתבטא בצורה ייחודית שנקראת טריאינג (treeing). כשהוא עוקב אחרי דביבון והטרף מטפס על עץ, הקונהאונד עומד מתחת לעץ ונובח בצורה מתמשכת כדי לסמן לצייד היכן הטרף נמצא. זאת לא סתם נביחה. זאת שפה שלמה. הצייד יודע לפי תדירות הנביחות ועוצמתן אם הדביבון קטן או גדול, אם הוא על ענף נמוך או גבוה, ואם יש יותר מחיה אחת. זוהי אחת ממערכות התקשורת המתקדמות ביותר בעולם הכלבים, והיא עברה ברירה טבעית במשך דורות רבים.

הנחישות של הקונהאונד יוצרת אתגרים גם בתחומים אחרים. הוא יכול להתרכז במשימה אחת במשך שעות, אבל באותה מידה הוא יכול להתעלם מכם לחלוטין אם הוא חושב שיש משהו מעניין יותר. מה שאומר שהאילוף חייב להתחיל מוקדם ולהיות מבוסס על חיזוקים חיוביים. עקביות היא המפתח. שינויי גישה באמצע יבלבלו אותו. פעם אחת אתם מרשים, פעם אחרת אוסרים. הקונהאונד ילמד להתעלם מכם לגמרי.

הקונהאונד שחור-שחום יכול לחיות עם כלבים אחרים די בקלות. הוא נועד לציד בלהקות ולכן הוא חברותי יחסית עם בני מינו. אבל הבעיה היא עם חיות קטנות. חתולים, ארנבות, אוגרים, אפילו כלבים קטנים שנראים כמו טרף. האינסטינקט לא מבחין בין חיית מחמד לחיית ציד. הריח של החיה הקטנה מעורר אצלו את אותו דחף רדיפה שמופעל ביער. לכן, חשוב לחשוף אותו מגיל צעיר למגוון של בעלי חיים וחיות מחמד, בסביבה מבוקרת.

השיקול המשמעותי ביותר הוא הגידור. גדר רגילה של שלושה מטרים לא תחזיק קונהאונד שמריח טרף. הוא יכול לקפוץ, לטפס, או לחפור תחת הגדר. צריך גידור איכותי, רצוי גבוה עם בסיס בטון, ובדיקה מתמדת שאין פרצות. כלב ריח שנמלט מהחצר ועוקב אחרי ריח יכול ללכת לאיבוד במרחק של קילומטרים תוך דקות.

בריאותית, הקונהאונד שחור-שחום הוא כלב חזק. תוחלת חיים של 10 עד 12 שנה, עם סיכונים עיקריים בדיספלסיית מפרק הירך, דלקות אוזניים, ובעיות עיניים. גודל שגר ממוצע הוא 8 גורים, מספר גבוה יחסית לכלב בגודלו. האוזניים הארוכות והתלויות הן נקודת תורפה קלאסית. הן מכסות את תעלת האוזן, מונעות זרימת אוויר, ויוצרות סביבה חמה ולחה שחיידקים אוהבים. ניקוי אוזניים קבוע הוא חובה. גם סרטן האוזן נפוץ יותר בגזע זה בגלל החשיפה המוגבלת לאור השמש באותם אזורים.

הפרווה הקצרה והצפופה קלה לתחזוקה. צחצוח פעם בשבוע מסיר שערות מתות ושומר על הברק. הקונהאונד נושר בעונות המעבר, אבל לא בצורה מוגזמת. יש לשים לב לריר. כמו קרוב משפחתו הבלודהאונד, הקונהאונד עלול להזיל ריר אחרי שתייה או התרגשות.

הגודל של הקונהאונד משמעותי. זכרים מגיעים ל-53 עד 69 ס"מ בכתפיים, נקבות 53 עד 61 ס"מ. המשקל נע בין 18 ל-34 קילו. זה כלב גדול, אבל לא ענק. מספיק גדול כדי לתפוס מקום על הספה, אבל לא כל כך גדול שצריך טנדר בשביל להסיע אותו.

למי באמת מתאים הקונהאונד שחור-שחום? זה כלב לציידים בארצות הברית. לא למשפחה בישראל עם דירה בקומה שלישית. לא לאנשים שמחפשים כלב שמירה או כלב משפחה קלאסי. הקונהאונד מתאים לאנשים שמבינים כלבי ריח, שיודעים מה זאת עבודת ריח, שיש להם שטח מגודר היטב, ושאין להם חתולים או ארנבות בבית. אם יש לכם מכרסם קטן בבית, הקונהאונד יראה בו טרף. לא באגרסיה. באינסטינקט.

הוא מתאים גם לאנשים שאוהבים שקט. בתוך הבית, הקונהאונד כמעט לא נובח. הוא לא נובח על דלת, לא נובח על חתולים מחוץ לחלון, לא נובח סתם כדי לשמוע את הקול שלו. אבל כשהוא נובח, זה רעש רציני. הנביחה העמוקה והגרונית נשמעת דרך קירות, והיא עלולה להפריע לשכנים.

הקונהאונד שחור-שחום הוא כלב של ניגודים. רגוע אבל נחוש. שקט אבל קולני. עדין אבל עיקש. מי שמבין את הניגודים האלה ומקבל אותם, יכול ליהנות מכלב נפלא. מי שמצפה ללברדור בגוף שחור-שחום, יתאכזב. הוא לא לברדור. הוא קונהאונד. הוא נועד לציד, לא לחיק משפחה ממוצעת.

ובישראל, כמעט שאין קונהאונדים. לא מגדלים, לא כלביות, לא מועדונים. אם אתם קוראים את זה ושוקלים לאמץ קונהאונד, כדאי לעצור ולחשוב שוב. זה לא כלב רע. להיפך. אבל הוא כלב שרק סביבה מאוד מסוימת יכולה להתאים לו. ואם הסביבה הזאת לא קיימת, עדיף להעריץ ממרחק.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים