Billy

קוראים לו בילי, אבל אל תתנו לשם הקטן והחמוד לבלבל אתכם. זהו כלב ציד צרפתי גדול ואלגנטי שנוצר כדי לרדוף אחרי איילים וחזירי בר בלהקות ביערות פואטו שבמערב צרפת. מי שרואה בו כלב בית רגיל, מפספס את כל התמונה.

הרבה בעלי כלבים לא מכירים את הבילי, וגם לא אמור להכיר. זהו אחד מגזעי כלבי הציד הנדירים ביותר שקיימים, אפילו בצרפת עצמה. אבל דווקא הנדירות הזאת מספרת סיפור מרתק על איך מלחמה, היסטוריה והעדפות ציד משנות גורל של גזע שלם.

כשאני מסתכל על בילי, אני רואה כלב שההיסטוריה שלו כתובה בכל פינה בגופו. הגוף הארוך והגמיש, החזה העמוק, הרגליים השריריות. כל אלה אומרים דבר אחד. ריצה, ריצה, ריצה. זה לא כלב שיושב בבית ומחכה שיוציאו אותו לטיול של חצי שעה. זהו כלב שעוצב לרוץ קילומטרים אחרי ריח, בלי הפסקה, בלי לעצור, בלי לאבד ריכוז. מבנה הגוף שלו מספר את סיפורו בצורה ברורה. הגפיים הקדמיות חזקות יותר מהאחוריות, מה שמעניק לו יכולת תאוצה מרשימה. החזה עמוק מספיק כדי להכיל לב וריאות גדולים שיספקו חמצן בלתי מוגבל לריצה ממושכת. הראש יבש וחזק, האוזניים תלויות נמוך. כל פרט בגוף שלו נועד למטרה אחת.

הסיפור של הבילי מתחיל בטירת בילי שבפואטו, שם החל האציל הצרפתי גסטון הובלו דה ריבו טאקו לפתח את הגזע בסוף המאה ה-19. הוא לקח שלושה זנים עתיקים של פואטווין. המונטמבוף, הסרי והלאריי. הוא ערבב אותם. מה שהנחה אותו לא היה רק תפקוד ציד, אלא גם צבע. הוא חיבב את הגוונים הבהירים של המונטמבוף והסרי, מה שהעניק לבילי את המעיל הלבן או הכמעט-לבן שלו עם הכתמים הכתומים או הלימוניים. התקן הרשמי של הגזע נקבע כבר ב-1885, עוד לפני שהגזע קיבל את שמו הסופי.

הבילי נבנה על יסודות עתיקים. השורשים שלו מגיעים לכלבי הציד שחצו את תעלת למאנש עם הנורמנים במאה ה-11. כמו כן, לכלבי ריח שמתוארים בכתביו של קסנופון מלפני 2,400 שנה. הבסיס הוא אחד העתיקים ביותר מבין סוגי הכלבים. כלב ריח שעקב אחרי עקבות דם ושבילים ביערות. אלה לא המצאה מודרנית. ציד עם כלבי ריח הוא אומנות עתיקה שעברה מדור לדור.

אבל כמו הרבה גזעים אריסטוקרטיים, הבילי כמעט ונעלם. ב-1927 פוזרה הלהקה של דה ריבו. הוא מכר יותר מ-1,800 בילי במהלך חייו, אבל עם מותו ב-1936, המומנטום אבד. רק שני כלבים שרדו את מלחמת העולם השנייה. המלחמה החריבה את האוכלוסייה כולה. בנו, אנתוני, החליט להחיות את הגזע והשתמש לשם כך בשלושה גזעים קרובים. הפואטווין, הפורצלן וההרייה. הוא לא יכול היה להחזיר את הגזע בדיוק למה שהיה לפני המלחמה, אבל הוא עשה עבודה טובה בשימור המאפיינים המרכזיים.

הבילי ניצל מסף הכחדה, אבל הפך לנדיר עוד יותר. כיום יש רק קומץ להקות שצדות איתו בצרפת, וקשה למצוא מגדלים אפילו שם. הוא נותר אחד הגזעים הנדירים ביותר בפדרציה הבינלאומית לכלבנות. ב-1963 הכירה בו ה-FCI רשמית, אבל ההכרה הזאת כמעט ולא שינתה את גורלו. האופנה בציד עברה מלהקות גדולות של כלבי ריח לצורות ציד אחרות, והבילי נשאר גזע של ציידים מסורתיים.

איך כל זה עיצב את האופי של הבילי? השאלה הזאת היא בדיוק מה שחשוב להבין. הבילי הוא כלב להקה טהור. הוא נוצר לחיות, לעבוד ולרוץ עם כלבים אחרים. לא עם בני אדם, אלא עם כלבים. המשמעות הפשוטה. הוא חברותי בצורה קיצונית עם כלבים אחרים. הוא לא מסתכסך, לא מתחרה, לא רואה בכלב אחר יריב. בלהקה, כל כלב יודע את מקומו, ויש יעד משותף. עקיבה אחרי הריח. החברותיות הזאת עם כלבים אחרים היא אחת התכונות הבולטות ביותר שלו.

אבל החברותיות הזאת מגיעה עם מחיר. הבילי לא נועד להיות כלב של אדם אחד. הוא נועד להיות חלק מלהקה. כשהוא נשאר לבד בבית, או אפילו עם משפחה אחת בלי חבורת כלבים סביבו, הוא עלול לסבול. לא מדובר בחרדת נטישה קלאסית של כלב ביתי, אלא בצורך קיומי. הבילי מחובר לכלבים האחרים כמו שדג מחובר ללהקה. בלי להקה, הוא לא שלם. התקשורת שלו עם בני אדם טובה, אבל הקשר העמוק ביותר שלו הוא עם הכלבים האחרים.

האינסטינקט הציידי של הבילי הוא מהחזקים ביותר מבין כלבי הריח. כשהאף שלו פועל וריח נקלט, אין כמעט מה שיעצור אותו. לא קריאות, לא אימונים, לא אוכל. הגירוי האולטימטיבי הוא הריח, ושום דבר לא משתווה לו. זה אינסטינקט שעבר ברירה טבעית וברירה מלאכותית במשך מאות שנים. כלבים שלא הצטיינו במעקב לא תרמו לגנטיקה של הדורות הבאים.

הקול של הבילי הוא סיפור בפני עצמו. לכלבי להקה יש נביחה עמוקה ונישאה למרחקים. כשהבילי עוקב אחרי ריח והוא מתחיל לנבוח, הצייד שומע אותו מקילומטרים. לכלב בודד יש קול ייחודי משלו, שציידים מנוסים מזהים ממרחק. היכולת הזאת לנבוח תוך כדי ריצה ומעקב היא חלק בלתי נפרד מעבודתו.

זה מה שהופך את הבילי לכלב לא פשוט לגידול. הוא אינטליגנטי ורוצה לרצות, אבל הרצון לרדוף גובר כמעט על כל דבר אחר. האילוף שלו דורש הבנה של מה שמניע אותו. אם תנסו להתחרות באינסטינקט הציידי, תפסידו. במקום זאת, צריך לתת לו פורקן מתאים. עבודת ריח מאורגנת, מעקב אחרי שבילים, או פעילות ציד ממשית. רק ככה אפשר לרתום את הדחף הזה, לא לדכא אותו. בשיטות אילוף חיוביות המבוססות על גירוי וחיזוק, הבילי מגיב יפה. הוא אוהב לעבוד ומסוגל להתרכז במשימה לאורך זמן. אבל בלי מספיק גירוי מנטלי ופיזי, הוא עלול לפתח התנהגויות בעייתיות. חפירה, נביחות יתר, והרס בבית. לא מתוך מרדנות, אלא מתוך שעמום.

היחס של הבילי לזרים מאופק אבל לא אגרסיבי. הוא לא יקבל כל אדם בזרועות פתוחות, אבל גם לא יתקוף. הוא ינבח, יחכה לראות, וייקח זמן להיפתח. בתור כלב להקה, תחושת הביטחון שלו מגיעה מהחבורה שהוא מכיר, לא מזרים שמתקרבים. עם הזמן, הוא נפתח, אבל לא באותה מהירות של כלבי בית רגילים. הנביחה שלו כלפי זרים היא אינסטינקט של שמירה על הלהקה.

הבילי הוא לא כלב לדירה, ובטח לא כלב לעיר. הוא צריך מרחבים גדולים, גישה לטבע, ורצוי להקה של כלבים אחרים. הוא מצוין עם ילדים. העדינות והחברותיות שלו בולטות. אבל הוא לא כלב שישחק איתם שעות בחצר. הוא יעדיף לרוץ ולהריח. כשילד רץ במהירות, הבילי עלול לראות בזה משחקי רדיפה. לא מתוך אגרסיה, אלא מתוך אינסטינקט טהור.

מבחינה בריאותית, הבילי חזק ועמיד יחסית. תוחלת החיים שלו היא בסביבות 12 שנה. הוא סובל בעיקר מבעיות אוזניים, אופייניות לכלבי ריח בעלי אוזניים ארוכות ותלויות שסוגרות על תעלת האוזן ואוטמות לחות. הפרווה שלו קצרה וקשה למגע, קלה לתחזוקה. צחצוח קל פעם בשבוע מספיק. אבל יש לו נטייה להשמנת יתר. תורשה מהחיים בלהקה, שם כלבים אוכלים כל מה שיש כשהם מוצאים אוכל. זאת היתה תכונת הישרדות מצוינת בלהקות ציד, אבל בבית היא עלולה להפוך לבעיה רצינית.

צריך להקפיד על תזונה מבוקרת, על בדיקות אוזניים קבועות, ועל פעילות גופנית יומיומית שמאפשרת לו לרוץ באמת. לא סתם הליכה ברצועה. הבילי שייך לשדה הפתוח, לריחות ביער, ולריצה אינסופית אחרי טרף דמיוני. בלי גירוי פיזי ונפשי מספק, הוא יהפוך מתוסכל. כלב מתוסכל עם גודל של 70 ס"מ בכתפיים ומשקל של 47 קילו הוא אתגר לא קטן.

הבילי הוא גם אחד מגזעי היסוד ששימשו ליצירת הגראן אנגלו-פרנסה בלאן אט אורנז' בסוף המאה ה-19. הגנטיקה שלו חיה בגזעים אחרים, גם אם הבילי עצמו נדיר. זה מראה שהערך של הגזע לא נמדד רק בכמות הכלבים החיים היום, אלא גם בתרומה שלו למגוון הגנטי של כלבי הריח הצרפתיים.

אז למי מתאים הבילי? כמעט לאף אחד. לא מתאים למשפחה ממוצעת בישראל. לא מתאים למי שגר בדירה. לא מתאים למתחילים. הבילי מתאים לציידים מקצועיים בצרפת שמחזיקים להקות של כלבים ויוצאים לציד סדיר. זהו אחד הגזעים הבודדים שנותרו נאמנים למטרה המקורית שלהם כמעט במלואה. הם לא הפכו לכלבי בית. הם לא עברו ברירה לחיים בליווי אדם. הם נשארו מה שהיו.

ולפעמים, דווקא הנדירות הזאת והאותנטיות הזאת הן מה שהופך גזע למעניין. הבילי הוא שריד חי לתקופה שבה כלבי ציד היו הכלי המרכזי להשגת מזון. תקופה שבה להקות של עשרות כלבים רדפו אחרי ציד ביערות אירופה, ושבה כלב היה שווה ערך לחיי אדם מבחינת הפרנסה. מי שזוכה לראות בילי בפעולה, רץ בלהקה, אף קרוב לאדמה, זנב מורם, רואה קסם של אלפי שנים של אבולוציה כלבית.

הבילי שייך לקבוצת FCI 6, המדור של כלבי ריח גדולים. לצדו נמצאים הפורצלן, הפואטווין וההרייה. הפורצלן, במיוחד, דומה לבילי במראהו הלבן והאלגנטי, אבל הפורצלן קטן יותר ובעל אופי עדין פחות. ההשוואה ביניהם מעניינת. שני הגזעים חולקים אב קדמון משותף, אבל הבילי הוטה במכוון לצבע הבהיר, בעוד הפורצלן שמר על גוון לבן-כחלחל עם כתמים כתומים. שני הגזעים נדירים מאוד, אבל דווקא הבילי הוא הנדיר מבין השניים.

מבחינת טיפוח, הבילי הוא אחד הגזעים הקלים ביותר. הפרווה הקצרה והקשה אינה מסתבכת, ואין צורך בגזוז או בטיפוח מקצועי. רחצה לעיתים רחוקות, צחצוח מהיר פעם בשבוע, והפרווה בסדר. האתגר האמיתי הוא האוזניים. האוזניים הארוכות והתלויות יוצרות סביבה חמה ולחה שמעודדת דלקות. יש לבדוק ולנקות אותן מדי שבוע, במיוחד אחרי חשיפה ללחות. גם הציפורניים דורשות תשומת לב, כי הבילי לא שוחק אותן מספיק בהליכות רגילות.

הבילי הוא גזע שמחייב בחינה מעמיקה לפני אימוץ. זה לא כלב שמוצאים בכלביה או אצל מגדל מקומי. מי שמחפש בילי יצטרך לחפש מחוץ לישראל, ככל הנראה בצרפת. מגדלים שם מעטים, ורשימות המתנה ארוכות. עלות ההבאה ארצה, הבירוקרטיה והמכס הופכים את העסקה ליקרה. מעבר לזה, גם אם תצליחו להביא גור, עליכם להיות בטוחים שאתם יכולים לתת לו את החיים המתאימים. אם אתם לא חיים בסביבה כפרית, לא מחזיקים להקת כלבים, ולא פעילים בציד או בספורט כלבי ריח, הבילי כנראה לא בשבילכם. הוא גזע נפלא, אבל הנפלאות שלו מתגלה דווקא בסביבה הטבעית שלו. ביער, בשדה, בלהקה. לא בבית פרטי בשרון.

עם זאת, יש מי שמצליח להחזיק בילי בסביבה לא צידית. אנשים שמבינים כלבי ריח, שיש להם שטח גדול, ורצוי להקה של שניים-שלושה כלבים. אבל אלה יוצאי דופן. לרובנו, הבילי יישאר גזע שאפשר רק להתפעל ממנו מרחוק.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים