בדלינגטון טרייר
יש מיתוס אחד שבכל פעם שאני שומע אותו, אני עוצר את הבעלים באמצע המשפט ואומר: בוא נדבר על זה. המיתוס הזה נשמע בערך כך: "זה כלב שנראה כמו כבשה, אז ברור שהוא רגוע ועדין." מי שרואה בדלינגטון טרייר בפעם הראשונה מופתע. הוא נראה טלה קטן ומתולתל, חינני ומנומס. ואז הוא זז. המהירות הזאת, הזריזות הזאת, האופן שבו הוא סורק את הסביבה עם העיניים הקטנות והנוצצות האלה. אני לא זוכר כמה פעמים בעלי כלבים ניגשו אלי ואמרו שהם קנו בדלינגטון כי "הוא נראה כל כך חמוד" ורק אחרי חודשיים גילו שיש להם בבית טרור בגודל כיס.
הבדלינגטון טרייר מגיע ממכרות הפחם של צפון אנגליה, מאזור נורת'מברלנד, שם הוא שימש כלב ציד לכל מה שזז ומטריד. מכורים, ציידים לא חוקיים, צוענים נוסעים. כולם החזיקו את הכלבים האלה כי הם היו קטנים מספיק כדי להיכנס למחילות, מהירים מספיק כדי לתפוס ארנבות, ואמיצים מספיק כדי להתמודד עם גירית. אל תטעו לרגע במראה הכבשותי. מתחת לצמר המתולתל הזה מסתתר טרייר אמיתי, ואני מתכוון לזה במלוא המשמעות.
יש סיפור ישן על כלב בדלינגטון בשם יאנג פייפר, שהיה שייך לכורה בשם ג'וזף אינסלי. פייפר התחיל לעבוד עם גיריות בגיל שמונה חודשים. שמונה חודשים. תחשבו על הכלב הזה, עוד לא בן שנה, נכנס למחילה חשוכה ונלחם בבהמה אכזרית וחזקה ממנו פי כמה. הוא עשה את זה שוב ושוב, עד שהתעוור מרוב שנים. ובכל זאת, כששמעה משפחה שילד נתפס תחת התקפת חזיר בר, פייפר היה שם. הוא תפס את החזיר, החזיק אותו במקום עד שהגיעה עזרה. לא עזב. לא נסוג. זה האופי של הגזע הזה, והוא לא השתנה הרבה מאז המאה התשע עשרה.
ההיסטוריה של הבדלינגטון טרייר היא המפתח לכל מה שצריך להבין עליו. הוא גודל לעבודה במכרות פחם, סביבה שבה כלבים היו צריכים להיות קשוחים, עצמאיים ואמיצים. הם צדו חולדות, עכברים, גיריות, שועלים. אחר כך גילו שהם מהירים במיוחד והחלו להשתמש בהם במרוצי כלבים לצד וויפטים. בתערוכות הראשונות, בסביבות 1870, הבעלים נהגו לצבוע את פרוות הכלבים כדי לשפר את המראה שלהם. זה לא היה ספורט, זה היה ביזנס.
הקשר בין התפקיד לאופי ברור לגמרי. כשאתם מבינים שהבדלינגטון גודל כדי להרוג חולדות במכרה חשוך, אתם מבינים למה הוא כל כך זריז, למה הוא כל כך ערני, למה הוא לא סומך על זרים בקלות. כשאתם מבינים שהוא גודל כדי לרוץ לצד סוסים, אתם מבינים למה יש לו כל כך הרבה אנרגיה. כשאתם מבינים שהוא גודל כדי להילחם בגיריות, אתם מבינים למה הוא לא מתקפל תחת לחץ.
הבדלינגטון הוא גזע של ניגודים חדים. הוא נשכב על הספה לידכם כמו חתול רך ומסתלסל, ורגע אחר כך הוא ממריא במהירות מסחררת בגלל סנאי שראה בחלון. יש לו יכולת קפיצה מטורפת. שמעתי על בעלים שהחליפו גדר בגובה שני מטרים כי הבדלינגטון שלהם פשוט קפץ מעל הקיימת.
האינטליגנציה שלו היא מתנה וגם קללה. הבדלינגטון לומד מהר. מהר מאוד. אבל עם האינטליגנציה הזאת מגיעה גם עקשנות. הוא לא עושה מה שאומרים לו רק בגלל שאומרים. הוא צריך להבין למה. הוא צריך לכבד את מי שאומר לו. ואם הוא לא מכבד, הוא מתעלם.
במונחים של נשירת פרווה, הבדלינגטון הוא אחד הגזעים הנמוכים ביותר. כמעט ולא נושר. הפרווה שלו מתולתלת ועדינה, מזכירה צמר. היא לא נושרת אבל היא כן מסתבכת. הטיפוח הוא חובה, לא המלצה. בלי הברשה קבועה, הפרווה מתגבשת לגושים קשים שקשה מאוד לשחרר. ויש בעיה נוספת. התספורת התערוכותית של הבדלינגטון, זו שגורמת לו להיראות כמו כבשה, דורשת מטפל מקצועי שמומחה לגזע. היא לא פשוטה. הבעלים שמשאיר את הבדלינגטון עם תספורת פשוטה, קצרה ופרקטית, עושה לעצמו חיים הרבה יותר קלים.
מבחינת בריאות, הבדלינגטון נחשב גזע חזק יחסית. במחקר בריטי משנת 2024 נמצא שתוחלת החיים הממוצעת שלו היא 13.7 שנים, מעל הממוצע של גזעים טהורים. אבל יש מחלה אופיינית אחת שכל מי שמתעניין בגזע חייב להכיר: קופר טוקסיקוסיס, או בשמה העברי, רעילות נחושת. זוהי מחלה תורשתית שבה הנחושת מצטברת בכבד וגורמת לנזק מצטבר. במחקר משנת 2004, מחלות כבד היו אחראיות ל-12.5 אחוז ממקרי המוות של הגזע. החדשות הטובות הן שיש בדיקה גנטית. מגדלים אחראיים בודקים את כל ההמלטות ולא מרבים כלבים שנושאים את הגן. זה הפחית משמעותית את שכיחות המחלה באוכלוסייה המטופלת.
יש גם נטייה לבעיות עיניים, בעיקר דמעת יתר, קטרקט וניוון רשתית. כמו גם רגישות מסוימת למערכת השתן. לא גזע חולה, אבל לא גזע שאפשר לקנות בעיניים עצומות.
האופי החברתי של הבדלינגטון מורכב. עם המשפחה שלו, הוא נאמן, מלא חיבה, משחקי ומצחיק. בעלי הגזע מתארים אותו לעיתים קרובות ככלב של איש אחד. הוא קשור מאד לבעלים הראשי, אבל יכול לאהוב את כל בני המשפחה. עם ילדים הוא טוב, אבל יש לזכור איזה ילדים. ילדים שמכבדים כלב, משחקים איתו בכבוד, מבינים מתי הוא אומר "די". עם ילדים שלא מבינים גבולות, הבדלינגטון יכול להיות חד, כי הוא לא סובלני עד אין קץ כמו לברדור.
עם כלבים אחרים זה כבר סיפור אחר. הבדלינגטון הוא טרייר אמיתי, מה שאומר שהוא לא תמיד שמח בחברת כלבים זרים. הוא עלול להיות תוקפני כלפי כלבים מאותו המין, ובעיקר כלפי כלבים דומיננטיים. לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שהתפקיד המקורי שלו דרש ממנו לא לפחד. כשהוא מאותגר, הוא לא נסוג. מועדון הכלבים של ניו זילנד מזהיר במפורש: "ברגע שמאותגרים, הם לוחמים מפחידים, למרות המראה העדין שלהם." זו לא אזהרה סתם.
עם חתולים וחיות קטנות, הבעיה גדולה עוד יותר. יצר הציד של הבדלינגטון מושרש עמוק. הוא ראה בחולדה מטרה לגיטימית, לא חבר למשחק. חתול שרץ לידו עלול להפעיל את היצר הזה תוך שבריר שנייה. זה לא אומר שאי אפשר לחיות עם חתול. אבל זה אומר שצריך להתחיל מוקדם, לעבוד קשה על קשר עין ושליטה, ולעולם לא לסמוך לגמרי.
האילוף של בדלינגטון הוא אתגר מעניין. מצד אחד, הוא חכם ומתאים לספורט כלבים, זריזות, צייתנות. מצד שני, הוא עקשן ויכול להחליט שמשעמם לו ושההוא עם החטיף בצד השני של המגרש יותר מעניין ממה שאתם מבקשים ממנו. המפתח כאן הוא גיוון. לעבוד בפרקים קצרים. להפוך כל אימון להרפתקה. להראות לכלב שיש סיבה טובה לעבוד איתך.
הספורט המתאים ביותר לבדלינגטון הוא זריזות. המהירות הטבעית שלו, יכולת הקפיצה, הזריזות המופלאה. הוא נולד לזה. גם צייתנות תחרותית יכולה להתאים, אבל היא דורשת יותר סבלנות מצד המאלף, כי הבדלינגטון לא נועד במקור לעשות מה שאומרים לו שוב ושוב.
במונחים של מרחב מחיה, הבדלינגטון מסתדר בדירה, בתנאי אחד: שהוא מקבל מספיק גירוי. הוא לא כלב ששוכב שמונה שעות ומחכה שתחזרו. בלי גירוי, הוא ימצא גירוי משלו. בעלים שחזרו הביתה ומצאו ספה מרוטה, נעליים לעוסות, מגירה פתוחה ותכולתה מפוזרת בסלון, הם בעלים שלא הבינו מה זה טרייר צעיר בבית. לא מדובר בנקמה בבעלים. מדובר בשעמום. טרייר משועמם הוא טרייר הרסני.
אחד הדברים המפתיעים בבדלינגטון הוא אהבתו למים. שלא כמו טריירים רבים אחרים, הוא שחיין מצוין. יש היסטוריה של שימוש בו לציד לוטרות, והחיבור למים נשאר. בעלים רבים מספרים על בדלינגטון שמקפץ למים בהזדמנות הראשונה. גם שלג. יש משהו בבדלינגטון שאוהב שלג בצורה כמעט אובססיבית. הוא יכול לשחק בשלג שעות, להטביע בתוכו את החוטם, להתגלגל, לרוץ.
הנביחה של הבדלינגטון היא סיפור בפני עצמו. היא מתוארת לא פעם כצעקה מתכתית שמזכירה קצת מקלע, ובשילוב עם המראה התמים לגמרי, זה מצחיק ומבלבל. הוא נובח בהתרעה, אבל הוא גם נובח סתם כי בא לו. לא גזע שקט במיוחד, אבל אפשר ללמד אותו מתי נכון לנבוח ומתי לא.
למי מתאים בדלינגטון טרייר? השאלה הזאת דורשת כנות. הוא לא מתאים לבעלים הראשון שאין לו ניסיון עם טריירים. הוא לא מתאים לבעלים שחושבים שאילוף זה "שב, ארצה, בוא". הוא לא מתאים למשפחות שבהן הילדים קטנים מדי להבין גבולות. הוא לא מתאים לבעלים שרוצים כלב שיסתדר עם כל כלב בפארק.
הוא מתאים לבעלים שמבינים את הטרייר. בעלים שמחפשים כלב אינטליגנטי, מאתגר, מצחיק, נאמן. בעלים שמוכנים להשקיע זמן וכסף בטיפוח. בעלים שיש להם גישה בטוחה לפעילות גופנית. בעלים שמוכנים לעבוד על שליטה ביצר הציד. בעלים שיודעים שכלב חכם, גם אם הוא נראה כמו כבשה, צריך שמישהו חכם עוד יותר ינהל אותו.
הבדלינגטון הטרייר, כמו כל טרייר אמיתי, הוא תזכורת לכך שלא צריך לשפוט כלב לפי המראה שלו. הוא לובש תחפושת של טלה ומסתיר לב אריה. מי שאוהב אותו באמת, מי שמבין אותו באמת, מקבל נאמנות בלתי מתפשרת, חוש הומור יוצא דופן, וחבר שאין שני לו. מי שלא מבין, מקבל כאב ראש.
אחד הדברים המרתקים בגזע הזה הוא השינוי הצבעוני שעוברים הגורים. בדלינגטון נולדים כהים, כמעט שחורים. אבל יש להם גן מיוחד שגורם לפרווה שלהם להתבהר עם הגיל. ככל שהם מתבגרים, הצבע הופך לגוונים של כחול, כבד או חולי. העיניים שלהם נשארות קטנות ונוצצות, עמוק בתוך הארובות. המבט הזה, חודר ובוחן, הוא שנותן להם את המראה החכם והסקרן שלהם. יש מגדלים שאומרים שאי אפשר להסתכל על בדלינגטון בלי להרגיש שהוא בוחן אתכם ושוקל אתכם.
הפיצול בין קווי תערוכה לקווי עבודה משפיע על הגזע הזה כמו על רבים אחרים. הבדלינגטונים של הטבעת, אלה שמופיעים בתחרויות יופי, רחוקים מאוד מאבותיהם מכרות הפחם. הגב המקושת, הראש המעוגל, הצמר המתולתל. כל אלה תוצאה של מאה שנות ברירה מלאכותית למראה, לא לתפקוד. יש מגדלים, כמו ג'ורג' ניוקום, שטוענים שהאומץ ויכולת העבודה של הבדלינגטון ירדו משמעותית מאז שהחלו לגדל אותו לתצוגה. ניוקום הקים את מועדון בדלינגטון העובד, והצליב את כלביו עם לאקלנד טריירים בניסיון להחזיר להם את יכולת העבודה האבודה. הקרוסברים האלה, שנקראים לעיתים לייקברד או בדלנד, הם ניסיון להחזיר את הגזע לשורשיו. לא כל אחד מסכים עם הגישה הזאת, אבל היא מלמדת משהו חשוב. גם בגזע שהפך ל"כבשה", עדיין יש מי שמחפש את האריה שבפנים.
קווי תערוכה נוטים להיות רגועים יותר, בעלי יצר ציד מוחלש, ומתאימים יותר למגורי דירה. קווי עבודה, אלה שעדיין משמשים לציד ומרוצים, חדים יותר, מהירים יותר, ודורשים הרבה יותר גירוי יומיומי. למי שרוצה בדלינגטון כחיית מחמד בלבד, קווי תערוכה הם הבחירה הטבעית. למי שמחפש כלב ספורט תחרותי, קווי עבודה יכולים להיות מסעירים ומאתגרים. ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין טרייר של שבת בבוקר לטרייר של יום חול. שניהם טריירים, שניהם מסוגלים להפתיע, אבל הרמות האנרגיה שונות בתכלית.
הטיפוח השוטף של הבדלינגטון הוא נושא בפני עצמו. הברשה שבועית היא חובה בלעדיה. בלי הברשה קבועה, הצמר המתולתל מסתבך בגושים כואבים שמצריכים גזיזה קרובה לעור. כל שישה עד שמונה שבועות יש צורך בטיפוח מקצועי, במיוחד אם רוצים לשמור על מראה מסודר. החדשות הטובות הן שהפרווה לא נושרת כמעט, מה שהופך אותו לבחירה מצוינת עבור אנשים הסובלים מאלרגיות לכלבים. אבל אלרגיה היא לא בדיחה. לפני שמאמצים, בואו לבקר אצל מגדל, שבו עם הכלב כמה דקות, תראו איך הגוף מגיב. אל תסתמכו על "כלב היפואלרגני" בתור ערובה.
מבחינת תזונה, הבדלינגטון אינו בררן. הוא אוכל בשמחה כל מה ששמים לפניו. אבל כמו כל גזע קטן, יש לשים לב למשקל. השמנה היא בעיה נפוצה שגורמת לעומס על המפרקים ולקיצור תוחלת החיים. אוכל איכותי, מנות מדודות, פינוקים במשורה. אין הפתעות.
בקליניקה שלי פגשתי לא מעט בעלי טריירים שבאו אלי אחרי שכבר ניסו הכל. דווקא הטריירים המתולתלים והחמודים האלה, עם הפרצוף של כבש, הם אלה ששוברים את שיא התסכול אצל בעלים שלא התכוננו. אני לא רוצה להפחיד אף אחד מלקחת בדלינגטון. אני כן רוצה שמי שלוקח אחד כזה יבוא מוכן. תקראו. תתכוננו. תדעו מראש שלומדים איתו אחרת מלמדים לברדור. אחרת ממה שאילוף פלוס פלוס מלמד אתכם. צפו לאתגר, והאתגר יהפוך לחבר הכי טוב שהיה לכם.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של טריירים:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368