Bavarian Mountain Hound

כלב הרים בווארי (Bavarian Mountain Hound)

אם אתם חושבים שכלב הרים בווארי הוא עוד כלב ציד גרמני גדול וכבד, אתם טועים. הטעות הזאת נפוצה, וקל להבין למה. רוב האנשים שומעים "כלב ציד מגרמניה" ומדמיינים כלב גדול, כבד, איטי, כזה שיתפוס חצי מהספה בבית. האמת שונה לגמרי. כלב הרים בווארי הוא כלב בינוני, קל יחסית, זריז, שנבנה במיוחד לעבודה בהרים. הוא לא נועד לרוץ אחרי טרף במהירות. הוא נועד לעקוב אחרי ריח, לאט, בסבלנות, שעות על גבי שעות, בשטח הררי קשה. זה ההבדל המהותי שאתם חייבים להבין לפני שאתם בכלל שוקלים להתקרב לגזע הזה.

נתחיל מההיסטוריה. בסוף המאה ה-19, באזור באד רייכנהאל שבבוואריה, גרמניה, חי ברון בשם יוזף פרייה פון קארג-במבורג. הברון הזה היה צייד. הוא עבד עם כלבי ציד גרמניים מעקבה, שהיו כלבים גדולים וכבדים יחסית, מצוינים לעבודה במישור אבל לא מספיק זריזים לשטח ההררי של האלפים הבוואריים. הוא הבין שכדי לעקוב אחרי ציד פצוע בהרים, הוא צריך כלב אחר. כלב קטן יותר, קל יותר, זריז יותר, כזה שיוכל לנוע בין סלעים, ביערות צפופים, במעלות תלולים, בלי להתעייף אחרי שעה. אז הוא עשה מה שמגדלי כלבים עשו תמיד: הוא חצה. הוא לקח את כלב הציד הגרמני מעקבה, הכלב הכבד והרציני, וחצה אותו עם כלבי בראקן מקומיים. הבראקן היו כלבים קטנים וזריזים יותר, עם חוש ריח חד. התוצאה היתה כלב הרים בווארי: שילוב של כוח עקיבה ורצינות של הכלב הגרמני הגדול עם הזריזות והסיבולת של הכלב ההררי הקטן. המועדון הרשמי של הגזע נוסד במינכן בשנת 1912, והגזע התפשט משם לאוסטריה, הונגריה ומדינות נוספות באירופה. היום, הפדרציה הצינולוגית הבינלאומית (FCI) מכירה בגזע בקבוצה 6, סקציה 2, תחת התקן מספר 217.

עכשיו מגיע החלק החשוב ביותר, ומי שקורא אותי באופן קבוע יודע שאני תמיד חוזר לזה: התפקיד של הכלב הזה עיצב את האופי שלו באופן כמעט מוחלט. אי אפשר להבין את כלב הרים בווארי בלי להבין מה הוא נועד לעשות. הוא נועד לעקוב אחרי דם, ריח של פציעה, של צבי או חזיר בר שנפצע מיריה. הצייד יורה, החיה בורחת, והכלב נכנס לעבודה. הוא מריח את הדם, עוקב אחרי נתיב הריח, לפעמים במשך קילומטרים, בשטח קשה, שעות אחרי שהפציעה התרחשה. היכולת הזאת נקראת "עקיבת ריח קר", והיא היכולת המיוחדת ביותר של הגזע הזה. כלבי הרים בוואריים מסוגלים להרים ריח של פציעה ישנה, ריח שהתקרר והתפוגג כמעט לגמרי, ולעקוב אחריו בעקשנות ובנחישות שאין שנייה להן.

התפקיד הזה, עקיבה עצמאית לאורך שעות, הוא שהפך את כלב הרים בווארי לכלב השקט, המאופק, הרציני שהוא היום. אלה לא כלבים מפוזרים, אנרגטיים, קופצניים. להפך. בבית, כלב הרים בווארי הוא כלב רגוע, כמעט שקט. הוא מתבונן. הוא לא מתרגש מכל רעש, לא נובח סתם, לא רץ במעגלים. זאת תוצאה ישירה של העבודה שלו: כשאתה עוקב אחרי ריח במשך חמש שעות, אתה לא מבזבז אנרגיה על דברים מיותרים. הגזע הזה חסכוני באנרגיה, מרוכז במה שחשוב, ומתעלם ממה שלא. מחוץ לבית, בכל הנוגע לציד ומעקב, הוא הופך לכלב שונה לגמרי. שם הוא קשוח, נחוש, חד-מוחי, מתמיד. הוא לא מוותר. הוא לא מסתפק ב"בערך". הוא עוקב עד הסוף.

מבחינה פיזית, כלבי הרים בוואריים הם כלבים באורך בינוני, מעט ארוכים יותר מגובהם, עם קו גב העולה מעט לכיוון האחוריים. הזכרים מגיעים לגובה של 47 עד 52 סנטימטרים בכתף, הנקבות 44 עד 48 סנטימטרים. המשקל נע בין 20 ל-30 קילוגרם. זאת לא חיה גדולה. היא קומפקטית, שרירית, אבל לא מאסיבית. הראש חזק ומוארך, הגולגולת רחבה יחסית ומעוגלת מעט. יש להם עצירה בולטת (מעבר בין המצח לחוטם) וגשר אף ישר או מעט קמור. האוזניים גבוהות, בינוניות באורכן, רחבות בבסיס ומעוגלות בקצה, תלויות בצמוד לראש. העיניים חומות בגוונים שונים, לא גדולות מדי, עם הבעה צלולה וערנית. הפרווה שלהם קצרה, צפופה, חלקה ודי גסה. היא עדינה יותר על הראש והאוזניים, וגסה וארוכה יותר על הבטן, הרגליים והזנב. הצבעים נעים בין חום-צבי, אדום כהה, חום-אדמדם, אפור-אדמדם, ולעתים מפוספסים (ברינדל). מאפיין בולט הוא המסכה השחורה על הפנים והלוע, עם אוזניים כהות. לפעמים יש כתם לבן קטן על החזה. הזנב באורך בינוני, מונח בגובה הקו האחורי, ונשאר אופקי או מוטה מעט כלפי מטה במנוחה.

האופי וההתנהגות של כלב הרים בווארי בבית שונים מאוד ממה שהיינו מצפים מכלב ציד. אלה כלבים שקטים, מאופקים, מאוזנים. הם מתחברים עמוקות למשפחה שלהם, אבל שמורים מאוד כלפי זרים. הם לא כלבים שיתחנפו לכל אדם שנכנס בדלת. הם יבחנו אותו, ישפטו אותו, ורק אחר כך יחליטו אם להתקרב. במבחני אופי של הגזע, רואים שוב ושוב את אותה תכונה: הכלב רגוע עד שצריך לעבוד, וברגע שהוא מריח ריח מעניין, הוא נכנס למוד אחר לגמרי. המוד הזה הוא מוד של ריכוז מוחלט. לא תצליחו להסיח את דעתו, לא בצעצוע, לא באוכל, לא בקול שלכם. כשהוא עוקב, הוא עוקב. זאת תכונה מדהימה לציידים, אבל מאתגרת מאוד לבעל בית רגיל שאין לו שטח ציד.

בקשר לבעלים, כלבי הרים בוואריים נאמנים ומסורים. הם רוצים להיות איתך, אבל לא בצורה דביקה או תלותית. הם עצמאיים, מסוגלים להעסיק את עצמם. זאת שוב תוצאה של התפקיד שלהם: הם עבדו במרחק מהצייד, אחרי הריח, לבדם בהרים. הם לא היו צריכים לקבל הוראות כל חמש דקות. הם היו צריכים לקבל החלטות עצמאיות. זה עושה אותם לכלבים חכמים שחושבים בעצמם, אבל גם לכלבים שיכולים להיות עקשנים. הם לא ייבהלו מרעש חזק. הם לא יילחצו ממצבים חדשים. הסביבה ההררית האמיתית, עם הגשם, הרוח, הקור והסלעים החדים, חישלה אותם להיות כלבים בעלי מערכת עצבים יציבה במיוחד.

אבל כמו אצל כל גזע, היציבות הזאת מגיעה עם מחיר. המשימה העיקרית שלי כמאלף היא להסביר לבעלים פוטנציאליים שהכלב הזה אינו מתאים לכל אחד. הוא לא מיועד לאנשים שרוצים כלב משפחה שישחק עם הילדים בגינה כל היום. הוא גם לא מתאים לאנשים שאין להם ניסיון קודם עם כלבי ציד או גזעים עצמאיים. כלב הרים בווארי, במצב הנכון, יכול להיות בן לוויה נפלא. אבל במצב הלא נכון, הוא יכול להיות כלב שקשה מאוד לחיות איתו. השעמום הוא האויב הגדול ביותר של הגזע הזה. כלב הרים בווארי שאין לו עבודה, שאין לו אתגרים, ימצא לעצמו עבודה. והיא לא תמיד תעשה אתכם מאושרים. הוא עלול לחפור, לנבוח בקול העמוק והחזק שלו, או לרדוף אחרי ריחות ברחוב בלי להתחשב בתנועה. הקול שלו, אגב, חזק ועמוק. זאת נקודה שחשוב לקחת בחשבון אם אתם גרים בדירה עם שכנים רגישים לרעש.

באופן טבעי עולה השוואה בין כלב הרים בווארי לבין אביו הקדמון, כלב הציד המעקבה הגדול מגרמניה. ההבדל המרכזי הוא הגודל והזריזות. כלב ההרים הבווארי קטן יותר, קל יותר, וזריז יותר, מה שהופך אותו למתאים יותר לשטח הררי. שניהם חולקים את אותה נחישות בעקבה ואת אותו ריחוק מזרים, אבל כלב ההרים הבווארי מתאים יותר למגורי בית פשוט בגלל הגודל הקטן יותר, בתנאי כמובן שמספקים לו את הגירויים המתאימים. מי שמכיר את כלב הציד המעקבה הגדול ורואה בו כלב רציני מדי, עלול לחשוב שגם כלב ההרים הבווארי דומה, אבל בגרסה קטנה יותר. האמת מורכבת יותר, כי ההבדל בגודל משפיע גם על רמת האנרגיה ועל הצורך היומיומי בתנועה.

אילוף כלב הרים בווארי דורש סבלנות והבנה של אופי הגזע. שיטות אילוף קשוחות או מאיימות לא עובדות כאן טוב. הכלב הזה עובד מתוך שיתוף פעולה עם האדם, אבל לא מתוך כניעה. הוא יחשוב בעצמו, ויתעלם מפקודה אם היא לא הגיונית בעיניו. לכן, האילוף צריך להיות מבוסס על חיזוקים חיוביים עם גבולות ברורים. חשוב במיוחד לעבוד על החזרה לקריאה מגיל צעיר. אינסטינקט המעקבה חזק מאוד, ואם הוא יריח ריח מעניין ויחליט לעקוב אחריו, הוא עלול לא לשמוע את הקול שלכם. זו לא בעיית ציות. זאת ביולוגיה. האינסטינקט להריח ולעקוב מוטבע עמוק יותר מכל פקודה שלמד. לכן, עבודה עם רצועה ארוכה באזור בטוח, חיזוקים חיוביים על חזרה, ומשחקי חיפוש שמספקים יצר, כל אלה חשובים יותר מאילוף "שב" ו"ארצה" מושלמים.

ראיתי לא מעט כלבים מגזעים דומים שהגיעו למצבי קיצון בגלל בעלים שלא הבינו את הצורך של הכלב לעבוד. אני תמיד אומר לאנשים ששוקלים כלב ציד: תשאלו את עצמכם שאלה אחת פשוטה. האם יש לכם זמן ויכולת לתת לכלב הזה פעילות גופנית משמעותית ומנטלית בכל יום? אם התשובה היא לא, תבחרו גזע אחר. עם כלב הרים בווארי, שעה של הליכה רגועה ברצועה זה לא מספיק. הוא צריך לרוץ, להריח, לחקור, להשתמש באף שלו. גזעים אלה זקוקים לעבודה ריחנית, משחקי עקיבה, חיפוש חפצים, מסלולי ריח. בלי זה, לא תהיה לו סיפוק, והוא יחפש אותו במקומות אחרים.

מבחינת בריאות, הגזע נחשב בריא יחסית. מחקר שפורסם ב-2009 בחן את רמת ההתרבות בתוך הגזע בין השנים 1992 ו-2004 ומצא שיעור צפיפות גנטית של 4.5%, הנמוך ביותר מבין שלושת גזעי כלבי הציד המעקבה שנבדקו באותו מחקר. זאת בשורה טובה. גזעים עם גיוון גנטי טוב נוטים להיות בריאים יותר. כמובן שזה לא אומר שאין בעיות. כמו כל כלב, יש סיכון לדיספלסיה של מפרק הירך, ולכן חשוב לוודא שההורים עברו בדיקות סקר. תוחלת החיים הממוצעת של כלב הרים בווארי היא 12 עד 14 שנים. עוד דבר שחשוב, בגלל שהאוזניים תלויות וכבדות, יש צורך בניקוי ובדיקה קבועים כדי למנוע דלקות אוזניים. הפרווה הקצרה אינה דורשת טיפוח מורכב: הברשה שבועית מספיקה, והיא נושרת במידה בינונית במהלך השנה עם הגברה בעונות הנשירה.

הגזע הזה לא נפוץ בארץ, וזה לא סוד. רוב הכלבים מהגזע עדיין נמצאים בידי ציידים מקצועיים בגרמניה, אוסטריה ומדינות נוספות באירופה. רק מיעוטם מגיעים לבתים רגילים כחיות מחמד. מי שרוצה להביא כלב הרים בווארי לישראל יצטרך לחפש מגדל רציני באירופה, לבדוק שהוא מגדל מתוך מטרה לשמר את אופי העבודה של הגזע, לא מתוך מטרה לייצר כלבי תצוגה רכים מדי. כלב שמיועד לעבודה, גם אם הוא לא עובד בפועל, יהיה כלב מאוזן ויציב הרבה יותר מכלב שגידלו רק למראה.

אחד הדברים שאני נשאל לגביהם לעתים קרובות הוא איך כלב הרים בווארי מסתדר עם כלבים אחרים. התשובה משתנה מכלב לכלב, אבל העקרונות דומים. מדובר בגזע שפותח לעבודה עצמאית, לא בלהקה. הוא לא נועד לעבוד בצוות כמו כלבי ציד להקה. לכן, הוא לא תמיד נלהב מחברת כלבים אחרים, במיוחד כאלה שהוא לא מכיר. הסוציאליזציה המוקדמת חשובה כאן בדיוק כמו אצל כל גזע, אבל יש לשים לב שהאינסטינקט לעצמאות לא הופך לאגרסיה או לרתיעה. עם כלבים שהוא גדל איתם, הוא יכול לחיות בשלום, לפעמים אפילו בחברותא קרובה. עם כלבים זרים, הוא נוטה להיות אדיש ולא מתעניין. סוגיית החתולים והחיות הקטנות בבית היא מורכבת יותר. בגלל יצר הציד החזק שלו, הוא עלול לרדוף אחרי חתולים, ארנבות וחיות מחמד קטנות אחרות, במיוחד אם הן בורחות ממנו.

לסיכום, כלב הרים בווארי הוא אחד מגזעי כלבי המעקבה המעניינים באירופה. הוא קטן יותר וזריז יותר מעמיתיו הגדולים, אבל לא פחות רציני בעבודה. הוא רגוע בבית אבל אינטנסיבי בשטח. הוא מסור למשפחה שלו אבל שמור עם זרים. הוא לא מיועד לכולם. מי שמחפש כלב קל, שובב, שמתחבר לכל אחד תוך חמש דקות, כדאי שיחפש גזע אחר. מי שמחפש כלב רציני, יציב, עצמאי, שמבין את הגבולות שלו ושמח שיש לו עבודה לעשות, יכול למצוא בכלב הרים בווארי את אחד מבני הלוויה המרתקים ביותר שיש. השילוב של רגישות לריח, סיבולת הררית, אומץ ונחישות הופך אותו לייחודי. אבל כמו תמיד, אני אומר: תחקרו לפני שאתם מתחייבים. תפגשו את הגזע. תבינו מה הוא צריך. ואם כל זה מתאים לכם, אתם עשויים לגלות כלב שאין שני לו.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים