Australian Terrier

נתחיל במיתוס. הרבה אנשים מסתכלים על טרייר אוסטרלי ורואים כלב קטן, כמעט צעצוע, עם פרווה מחוספסת ומבט חצוף. הם מניחים שזה עוד כלב ברכיים. שזה כלב לנשים מבוגרות, לדירות קטנות, לאנשים שלא רוצים להתאמץ. זה אחד המיתוסים המסוכנים ביותר בעולם הכלבים, כי הטרייר האוסטרלי הוא אולי אחד הכלבים הכי לא מתאימים לאנשים שמחפשים כלב שקט ונוח. הוא קטן, כן. אבל הוא פועל. הוא עובד. הוא נולד לעשות דברים, ואם אין לו עבודה, הוא ימצא אחת. ואתם לא תאהבו את העבודה שהוא יבחר לעצמו.

וזו בדיוק הנקודה שאנשים מפספסים. כשמסתכלים על טרייר אוסטרלי, רואים כלב קטן ומחוספס עם עיניים נוצצות. אבל מה שרואים זה לא מה שמקבלים. מה שמקבלים זה דחף עבודה שהוטבע בגזע במשך דורות של ברירה בטבע האוסטרלי הקשה. כלב שלא נולד כדי להיות חמוד. הוא נולד כדי לשרוד. כדי להרוג. כדי להחליט בעצמו. וכשאנשים קונים אותו כי הוא "נראה חמוד", הם מפספסים את כל הסיפור.

הטרייר האוסטרלי לא נולד בתל אביב. הוא נולד באוסטרליה של תחילת המאה התשע עשרה, במקום שבו החיים היו קשים והקשבה לפקודות לא הייתה עניין של נימוס. מתיישבים בריטים הביאו איתם טריירים קטנים מהאי הבריטי, קיירן טרייר, סקיי טרייר, דנדי דינמונט, יורקשייר טרייר, אייריש טרייר. אלה לא היו כלבי בית במובן שאנחנו מכירים היום. אלה היו כלבי עבודה. התפקיד שלהם היה פשוט וברור, להרוג מכרסמים, לצוד מזיקים בחוות, לשמור על המחסנים והרפתות נקיים מעכברים, חולדות, נחשים. כלב שלא היה טוב בתפקיד הזה, לא החזיק מעמד. לא כי מישהו החליט להרדים אותו. פשוט בתנאים של אוסטרליה של אז, טבע וסלקציה טבעית עבדו יחד.

אבל הסיפור מעניין יותר מזה. כי בניגוד להרבה טריירים אחרים שפיתחו תכונות קיצוניות, האוסטרלי פותח דווקא ככלב רב תכליתי. הוא לא היה רק לוכד חולדות. המתיישבים האוסטרלים חיפשו כלב קטן שיוכל לעשות קצת מהכל, להתריע על זרים, לשמור על הילדים, להסתדר עם כלבי עבודה גדולים יותר, להיות בן לוויה נאמן, וגם להרוג נחש באותו היום. הרעיון הזה, של כלב רב משימות, שונה מהותית מהפיתוח של טריירים באירופה. שם, כל גזע התמקצע במשהו ספציפי. טרייר לחולדות, טרייר לשועלים, טרייר לגיריות. באוסטרליה, התנאים דרשו גמישות, ובגלל זה הטרייר האוסטרלי יצא כל כך מורכב.

וזה המקום הנכון לדבר על ההבדל בינו לבין הפיטבול. כי יש כאן לקח חשוב על גזעי טריירים באופן כללי. שני הגזעים חולקים שורש דומה, טריירים שעברו ברירה מלאכותית לעבודה עצמאית. אבל התפקיד הספציפי שינה אותם לכיוונים הפוכים. הטרייר האוסטרלי נולד כפתרון למזיקים בטריטוריה פתוחה, חוות אינסופיות, מרחבים. הוא עבד לבד, הרחק מהאדם, קיבל החלטות בעצמו. הפיטבול נולד למטרה הפוכה לגמרי, כלוב. זירה. קרב. הוא עבד מטר מהאדם, צמוד, בשיתוף פעולה מוחלט. לא הייתה לו אפשרות לטעות או לסגת. הטרייר האוסטרלי פיתח עצמאות, כי בשטחים הפתוחים של אוסטרליה, עצמאות היא כלי הישרדות. הפיטבול פיתח אומץ ותלות באדם, כי בזירה, הנאמנות למטפל והרצון לעבוד איתו היו ההבדל בין חיים למוות. זו הסיבה שלמרות ששניהם טריירים, הטרייר האוסטרלי יתעלם מכם כשיתחשק לו, והפיטבול יעשה הכל בשביל החיוך שלכם. אותו מקור, שני תפקידים שונים, שתי תוצאות שונות לגמרי.

זה בדיוק ההסבר איך התפקיד וההיסטוריה מעצבים את האופי. בואו נראה את שרשרת הסיבה והתוצאה. הכלב נוצר למשימות שהצריכו עצמאות מוחלטת. כשהוא רץ בין סככות ומחסנים בחיפוש אחרי חולדות, לא היה שם מישהו שיגיד לו מה לעשות. הוא קיבל החלטות בעצמו. אם החולדה ברחה שמאלה, הוא רץ שמאלה. אם היא התחפרה באדמה, הוא חפר. האינסטינקט לפתור בעיות באופן עצמאי, מוטבע בו ברמה עמוקה כל כך, שהוא לא מבדיל בין חולדה לבין כדור טניס שמתגלגל מתחת לספה. בשבילו, זה אותו אתגר. אותו ריגוש של המרדף, אותה תחושת סיפוק כשהוא מצליח.

התכונה הזו, של פתרון בעיות עצמאי, היא גם הברכה הגדולה ביותר שלו וגם האתגר הגדול ביותר עבור הבעלים שלו. מצד אחד, יש לכם כלב שהוא יצירתי להפליא. תשעים אחוז מהכלבים שאני מכיר היו מוותרים על דלת סגורה אחרי חמש דקות של נסיונות. טרייר אוסטרלי ינסה כל אפשרות שהוא יכול לדמיין. לקפוץ על הידית, לחפור מתחת, למצוא סדק בגדר שהוא לא שם לב אליו קודם. היצירתיות הזו יוצרת כלב שהוא כיף אדיר לעבוד איתו, כשאתם בצד שלו. מצד שני, כשהוא משעמם, היצירתיות הופכת להרסנית.

עוד משהו חשוב להבין. הטרייר האוסטרלי נבנה לעבודה בחום האוסטרלי הקיצוני. יש לו פרווה כפולה ומחוספסת שמגנה עליו מחום, קור וקוצים. הפרווה הזאת לא סתם נראית פרועה. היא פונקציונלית. היא דוחה לכלוך ומים, מאפשרת לו לעבור דרך צמחייה צפופה מבלי להיפגע. זה לא כלב שאמור להסתובב בחצאית או בסוודר. הוא נולד לעבודה קשה, והמראה המחוספס שלו משקף בדיוק את זה.

בואו נדבר על אילוף. Stanley Coren דירג את הטרייר האוסטרלי במקום 34 ברשימת האינטליגנציה של הכלבים, שזה מעל הממוצע. אבל המספר הזה מטעה, כי אינטליגנציה אצל כלבים לא נמדדת רק ביכולת ללמוד פקודות. הטרייר האוסטרלי חכם בדרך אחרת. הוא לא רוצה לעשות מה שאומרים לו רק כי אמרתם. הוא רוצה להבין למה. למה הוא צריך לשבת? מה הוא ירוויח מזה? איזה ריגוש או תגמול מחכה לו בסוף? זה לא כלב שיעבוד בשביל חיוך. הוא יעבוד כשמעניין אותו.

והנה דבר מעניין שלא הרבה יודעים. הטרייר האוסטרלי היה הכלב האוסטרלי הראשון שהוכר רשמית והשתתף בתערוכות בארץ מוצאו. זו לא סתם עובדה יבשה. היא מספרת משהו על הכלב. באוסטרליה של סוף המאה התשע עשרה, תערוכות כלבים לא היו דבר שבשגרה. העובדה שהגזע הזה הגיע ראשון אומרת שהיה בו משהו יוצא דופן, איזשהו שילוב של מראה ואופי שמשך תשומת לב. גם בארצות הברית, כשהטרייר האוסטרלי הוכר על ידי ה-AKC ב 1960, הוא היה תוספת הטרייר הראשונה לרשום מזה 24 שנה. זה לא קורה סתם.

עכשיו, לשאלה החשובה באמת. למי מתאים טרייר אוסטרלי? אני אגיד לכם למי לא. לא לאנשים שאין להם זמן, סבלנות או אנרגיה. לא לאנשים שחושבים שהליכה של עשר דקות פעמיים ביום זה מספיק. לא לאנשים שמחפשים כלב שיהיה מרוצה מלשכב על הספה כל היום. לא לאנשים שיסתכלו על הכלב ויתעלמו מהצרכים האמיתיים שלו לטובת הרעיון שהם דמיינו לעצמם.

הטרייר האוסטרלי מתאים לאנשים שיש להם הומור. שמבינים שכלב כזה יגנוב גרב, יברח איתה, יבהו בכם, יגרום לכם לרדוף אחריו, ובסוף יתן לכם לתפוס אותו כמו שהוא אומר "נו, סוף סוף הבנת שאנחנו משחקים". הוא מתאים לאנשים שמחפשים בן לוויה פעיל, לטיולים, לריצות, לאימונים בפארק. לאנשים שחיים בחוץ, עושים דברים, לא מפחדים להשקיע זמן ומאמץ.

גם לאילוף יש ניואנסים. אתם לא יכולים לאלף טרייר אוסטרלי באותה דרך שהייתם מאמנים לברדור. הלברדור נוצר לעבוד בשיתוף פעולה מלא עם האדם, לקבל הנחיות, להגיש פיתיון. הטרייר האוסטרלי נוצר לעבוד עם עצמו, במרחק מהאדם. הגישה לאילוף חייבת להיות שונה לחלוטין. אתם צריכים ליצור אצל הכלב תחושה שעבודה אתכם זה הדבר הכי מעניין שיכול לקרות לו היום. אם האימון משעמם, הוא פשוט יעזוב. לא מתוך מרדנות. מתוך חוסר עניין.

על הבריאות כדאי לדבר, כי יש פה כמה דברים חשובים. הטרייר האוסטרלי נחשב לגזע בריא יחסית, עם תוחלת חיים של 11 עד 15 שנים. אבל כמו הרבה גזעים קטנים, יש לו נטייה לבעיות מסוימות. פיקת הברך (luxating patella) היא שכיחה, כי המבנה של הרגליים האחוריות והברכיים בגזעים קטנים לא תמיד יציב. Legg-Calve-Perthes, מחלה של ראש הירך, מופיעה גם היא בגזע. חשוב לעבוד עם מגדל אחראי שבודק את כלבי הרבייה לבעיות האלה.

בעיה נוספת שפחות מדברים עליה, היא תסמונת Vogt-Koyanagi-Harada. זו מחלה אוטואימונית נדירה יחסית, אבל שכיחה בגזע יותר מבאחרים. היא פוגעת בעור ובעיניים. סימנים מוקדמים יכולים לכלול אובדן צבע בעור, בעיקר סביב האף והעיניים, ודלקת בעין. מי שמחזיק טרייר אוסטרלי חייב להכיר את התסמינים ולהגיב מהר. כל עיכוב בטיפול יכול להוביל לאובדן ראייה. לא נעים, אבל זו מציאות שצריך להיות מודעים אליה.

דבר נוסף שמטריד את הגזע הוא סוכרת. בסקר משנת 2002 של מועדון הטרייר האוסטרלי האמריקאי, סוכרת הייתה המחלה השלישית הכי נפוצה שגרמה לתמותה, וגם האבחנה הנפוצה ביותר בקרב כלבים חיים. בערך עשרה אחוז מהכלבים בסקר סבלו מסוכרת. הסיבה לא לגמרי ברורה, אבל יש קשר בין תזונה לא נכונה, השמנה ונטייה גנטית. שילוב קטלני לכל כלב, ובמיוחד לגזע הזה, כי הוא אוכל מהר וללא פיקוח יכול לעלות במשקל במהירות.

כשיוצאים לטייל, והכוונה לטייל באמת, לא סתם לצאת לחצר, חשוב להבין שהטרייר האוסטרלי הוא קודם כל צייד. האינסטינקט לרדוף אחרי דברים קטנים שרץ הוא לא אופציה, הוא מוטבע. אתם יכולים לאלף אותו ארבעים פעם, לחזור על פקודת בוא, להשתמש בפינוקים הכי טובים שיש. אבל ברגע שסנאי רץ, או חתול, או אפילו שקית ניילון מתעופפת ברוח, המרדף משתלט. לכן, רצועה זה לא אופציה, זה חובה. אפילו בחצר מגודרת, הטרייר האוסטרלי יכול למצוא דרך לחפור מתחת.

הגזע הזה מסתדר נהדר עם ילדים, אבל בתנאי אחד. הילדים צריכים להבין איך להתנהג עם כלב. לא למשוך באוזניים, לא להפריע בזמן האכילה, לא לרדוף אחריו. הטרייר האוסטרלי לא יהסס לנבוח או לגלות שיניים אם חורגים מהגבולות שלו. הוא קטן אבל אמיץ, והוא לא נסוג מעימות. זה חייב להיות ברור לילדים. בשונה מהילדים, הקשר עם כלבים אחרים יכול להיות מורכב. הוא מסתדר עם כלבים שהוא גדל איתם, אבל עם כלבים זרים, במיוחד מאותו המין, יכולות להיות התנגשויות. שוב, הטרייריות לא נעלמת רק בגלל שהכלב קטן.

הטיפוח של הטרייר האוסטרלי דווקא קל. הפרווה המחוספסת לא דורשת הרבה. הברשה פעם בשבוע מספיקה. ריבוי רחצות מרכך את הפרווה והורס את התכונות המגינות שלה. עדיף לרחוץ רק כשצריך ממש. השערות הארוכות שצומחות מול העיניים, די פשוט לשלוף אותן עם האצבעות. המלאכה הקטנה הזאת מונעת גירוי בעין.

ומה לגבי מקום מגורים? הגזע הזה מתאים לדירה, בתנאי אחד עיקרי. אתם נותנים לו מספיק גירוי. טרייר אוסטרלי בדירה קטנה בלי מספיק צעצועים אתגריים, בלי מספיק גירוי מנטלי, בלי מספיק טיולים ארוכים, הופך לבעיה. הקירות של הדירה לא גדולים מספיק כדי להכיל את האנרגיה שלו. הוא ימצא מוצא. הוא ינבח על רעשים במסדרון. הוא ילעס את הרהיטים. הוא יהפוך את השטיח לפאזל.

אני רוצה להבהיר משהו שלא כולם מבינים. יש אנשים שמחפשים כלב קטן בגלל המגבלות של הבית והזמן, לא בגלל שהם באמת רוצים כלב קטן. למי שמחפש כלב שקט שיסתדר לבד בבית רוב היום, הטרייר האוסטרלי הוא בחירה גרועה. הוא צריך נוכחות. הוא צריך אינטראקציה. הוא צריך גירוי. מי שעובד מחוץ לבית 10 שעות ביום, בלעדיו, מוריד את הסיכויים להצליח עם הגזע הזה לאפס.

יחד עם זאת, יש קסם מיוחד בטרייר האוסטרלי שקשה להסביר. אולי בגלל שהוא כזה קטן ועם זאת כזה גדול באישיות. אולי בגלל שהוא לא יודע שהוא כלב קטן. הוא מתנהג כמו טרייר גדול, כמו חיה שלמה, עם ביטחון עצמי שיכול להרשים גם את מי שלא אוהב כלבים. האומץ שלו לא פרופורציונלי לגודל שלו, וזו תכונה שגורמת למי שמכיר אותו להעריך אותו עד אין קץ.

דמיינו את זה ככה. טרייר אוסטרלי עומד מול רטריבר גדול פי ארבעה ממנו. הוא לא יברח. הוא לא ינסה להתחמק. הוא ישרוף עליו מבט וינבח. זה לא תוקפנות טהורה, זה ביטחון. הוא יודע שהוא יכול. המתיישבים באוסטרליה לא פיתחו כלב שמפחד מדברים גדולים ממנו. אי אפשר היה לשרוד ככה בעולם קשה. הם פיתחו כלב שיגן על הטריטוריה שלו, על המשפחה שלו, על האוכל שלו, בלי קשר לגודל.

עכשיו בואו נדבר על אימון נכון. בסיס האימון של טרייר אוסטרלי חייב להיות מבוסס על חיזוקים חיוביים, אבל לא על חיזוקים חיוביים רכים. אתם צריכים לתת לכלב סיבה טובה לעבוד אתכם. אוכל טוב, צעצועים מהנים, הרבה שבחים. אבל אתם גם צריכים להיות עקביים. הגבולות צריכים להיות ברורים. מותר או אסור, לא יש מצבים של אולי. טרייר אוסטרלי בודק גבולות כל הזמן, ואם גבול נשבר פעם אחת, הוא יודע שהוא נשבר.

הטרייר האוסטרלי הוא לא כלב למתחילים. זה לא אומר שמתחיל לא יכול להצליח איתו. אבל מתחיל חייב להיות מוכן להשקיע המון זמן בלימוד, בטעויות, בהתמדה. מי שחושב שלוקחים גורים לגננת פעמיים בשבוע בגיל 3 חודשים וזהו, מחמיץ את התמונה. האילוף של הטרייר האוסטרלי הוא תהליך מתמשך, שנמשך כל החיים.

אל תטעו. הטרייר האוסטרלי הוא לא הכלב הקל. הוא לא הכלב שמתאים לכולם. אבל למי שמבין אותו, שמקבל אותו כמו שהוא, עם כל האופי הדומיננטי, החצוף, הסקרן, האינטליגנטי, זהו אחד הכלבים הכי מתגמלים שיש. הוא יצחיק אתכם, יאתגר אתכם, יגרום לכם להרגיש שלמדתם שפה חדשה לגמרי של תקשורת עם כלבים. כל טרייר אוסטרלי מאולף הוא הוכחה שבעל כלב מסור יכול להבין צרכים עמוקים של הכלב שלו, לא משנה כמה מורכב הוא נראה.

בסופו של דבר, השאלה היא לא אם הטרייר האוסטרלי הוא כלב טוב. השאלה היא, איזה בעלים אתם. אם אתם מחפשים בן זוג למסעות, שמלא באנרגיות, בסקרנות, באומץ, ולא מפחד לקחת על עצמו את האתגר של טיפוח והבנה של יצור מורכב, הטרייר האוסטרלי הוא תשובה מצוינת. אם אתם מחפשים כלב שקט ששוכב על הספה, תחפשו גזע אחר. זכרו, כלב קטן לא אומר צרכים קטנים. הטרייר האוסטרלי הוא ההוכחה החיה שכמה שיותר קטן, לפעמים דווקא יותר מורכב.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים