Anglo Francais De Petite Venerie

שלושה דברים בלבלו את חובבי הכלבים בצרפת בכל הנוגע לגזע הזה. הראשון, השם. אנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי. הוא נשמע כמו שם של כלב קטן, אולי מיניאטורה של משהו. השני, התפיסה. יש מי שחושב שמדובר בכלב ציד פרימיטיבי, פשוט, חסר ייחוד. השלישי, מצב השימור. בגלל שהגזע כמעט ואינו מוכר מחוץ לצרפת, רבים מניחים שמדובר בגזע נכחד או כמעט נכחד, שאין סיכוי למצוא אותו גם בארץ. האמת מורכבת יותר ומרתקת לא פחות.

האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי הוא גזע מובהק של כלבי ציד ריח צרפתיים, שנוצר מהכלאות מחושבות של כלבים צרפתיים ותיקים עם הפוקסהאונד האנגלי. הוא לא כלב קטן. השם פטיט ונרי מתייחס לסוג הציד, לא לגודל הכלב. בצרפת של המאות ה-18 וה-19, ציד היה נחלת האצולה, והחלוקה היתה ברורה. ציד גדול, שניהלו עם כלבים גדולים על איילים וחזירי בר, מול ציד קטן, שבו רודפים אחרי ארנבות, שועלים ומשחק קל יותר. הכלב הזה נועד לאחרון. הוא נועד לעבוד בלהקות, לרוץ בשטחים פתוחים, ולעקוב באף רגיש אחרי עקבות טריים.

ההיסטוריה של הגזע הזה מתחילה הרבה לפני שהוגדר רשמית. בעוד שמגדלים ידועים באנגליה פיתחו את הפוקסהאונד במאות ה-17 וה-18, בצרפת נמשך פיתוח מקביל של כלבי ריח ייחודיים לאזורים השונים. כל מחוז בצרפת גידל את הכלבים שלו, עם מאפיינים מקומיים שהתאימו לשטח ולסוג הציד. גסקון, סנטונג', פואטו, ונדן, ניברנה. כל אחד מהם פיתח סוג שונה של כלב ציד. האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי הוא תוצר של ערבוב בין כמה מהזנים הצרפתיים האלה לבין הפוקסהאונד האנגלי, במטרה ליצור כלב ציד מהיר יותר, עם סיבולת טובה יותר, אבל עדיין קטן מספיק כדי לרדוף אחרי משחק קטן.

השנה 1978 היא נקודת מפנה. עד אז, הגזע נקרא פטי אנגלו-פרנסה, כלומר האנגלו-פרנסה הקטן. באותה שנה, שמו שונה כדי להדגיש את מטרתו במקום את גודלו. ההכרה הרשמית של הפדרציה הבין-לאומית לכלבים (FCI) הגיעה בשנת 1983, והוא משויך לקבוצה 6, כלבי ציד ריח. המספר הרשמי שלו בתקן FCI הוא 325. בארצות הברית, הגזע מוכר על ידי מועדון הכלבים המאוחד (UKC) בקבוצת כלבי הריח.

חשוב להבין את ההקשר הרחב יותר של כלבי הציד הצרפתיים. לא מדובר בגזע בודד, אלא במשפחה שלמה של גזעים שהתפתחו במקביל. יש את הגראן אנגלו-פרנסה, שהם גדולים יותר ומשמשים לציד גדול, יש את הפואטו, יש את הגסקון סנטונג'ה, ויש את הגריפונים. מה שמייחד את האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי הוא שהוא הקטן והמהיר מבין האנגלו-פרנסים, ומתמחה בציד קטן. הוספת דם הפוקסהאונד האנגלי הקנתה לו מהירות וסיבולת טובות יותר מאשר לגזעים הצרפתיים הטהורים, אבל מבלי לאבד את היכולת הייחודית של כלבי הריח הצרפתיים לעקוב אחרי עקבות מורכבות.

שיטת הציד שבה השתמשו עם הגזע הזה נקראת Chasse-a-Tir, ציד בירי. בניגוד לציד המסורתי שבו הלהקה רודפת אחרי החיה עד שהיא מובסת, בשיטה הזו הלהקה (או כלב בודד) מקיפה את החיה ומחזירה אותה לעבר הצייד שממתין עם רובה. זה דורש שיתוף פעולה מדויק בין הצייד לכלביו, ומסביר למה האינטליגנציה והחברותיות של הכלב הזה כל כך מפותחות. הוא לא יכול לעבוד לבד מול החיה. הוא חייב לעבוד עם הצייד.

המודרניזציה של החקלאות באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה כמעט חיסלה את עולם הציד המסורתי. יערות נכרתו, שטחי ציד הצטמצמו, והאצולה שתמכה בציד איבדה מכוחה. אבל הגזע הזה שרד. הוא לא הפך לכלב ראווה אופנתי, אלא נשאר כלב עבודה בלהקות ציד בצרפת. מי שרוצה להבין את האופי שלו צריך לזכור שהוא עדיין משמש לציד במחוזות צרפת, בדיוק כמו לפני 200 שנה.

אז איך התפקיד עיצב את האופי? זו השאלה המרכזית שמעסיקה אותי כשאני פוגש גזע. תפקידו של האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי היה לעקוב אחרי עקבות ריח בשטח מורכב, לעבוד בלהקה, להרים את המשחק ולהחזיר אותו לעבר הצייד. מיומנות הריח היא גרעין האופי שלו. האף שלו מנהל אותו. ברמה היומיומית, זה אומר שלוותר על אילוף ריח עם כלב כזה זה כמו לקנות מכונית ספורט ולנהוג בה אך ורק בפקקים. האף שלו חייב לעבוד. גם הצורך לעבוד בלהקה עיצב את האופי. כלב שנלחם עם חברי הלהקה לא ישרוד בקבוצה. לכן האנגלו-פרנסה הוא כלב חברותי לכלבים אחרים במידה יוצאת דופן. אבל החברותיות הזו לא מתרחבת אוטומטית לכל בני האדם. הוא יכול להיות שמור ומרוחק עם זרים, בדיוק כמו שכלב להקה מקצועי אמור להיות.

התפקיד בציד קטן, ולא בציד גדול, השפיע גם הוא. כלבים שצדו איילים היו צריכים להיות אגרסיביים ואמיצים, מוכנים לעמוד מול חיה גדולה ומסוכנת. האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי לא נזקק לאגרסיה הזו. הוא רודף, מקיף, מחזיר. לא תוקף. לכן מדובר בכלב בעל יצר הגנה נמוך, כזה שלא יגן על ביתו בגוף ורוח, ושלא יצפה לעימות. התכונה הזו הופכת אותו לכלב לא מתאים לשמירה, אבל למתאים מאוד לחיים משותפים עם כלבים אחרים.

מבחינת מראה, האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי הוא כלב בינוני בגודלו, גובה 48 עד 56 סנטימטרים בכתפיים. הפרווה קצרה, צפופה וחלקה. הצבעים: לבן עם שחום-בהיר ושחור, או לבן עם כתום. הראש מעודן ביחס לגוף, האוזניים ארוכות ושמוטות, מאפיין אופייני של כלבי ריח. הגוף מלבני, אתלטי, בנוי לריצה מתמשכת.

מבחינה בריאותית, מדובר בגזע בריא יחסית, ללא בעיות גנטיות ייחודיות מתועדות. עם זאת, כמו כל הגזעים עם אוזניים שמוטות וארוכות, הוא נוטה לדלקות אוזניים אם לא מנקים אותן כראוי. תוחלת החיים הממוצעת היא 12 עד 14 שנים. בגלל שהגזע גדל בעיקר בצרפת ככלב עבודה, ולא ככלב ראווה או סלון, הלחץ הגנטי של רבייה סלקטיבית לייצר מראה מסוים לא הכניס את אותן בעיות תורשתיות שראינו בהרבה גזעים פופולריים. זה יתרון לא קטן.

באופי, האנגלו-פרנסה הוא כלב מלא אנרגיה, אבל לא היסטרי. הוא יודע להרגע בבית כשהוא עייף, אבל הוא לא כלב לבעלים שמצפה לשבת על הספה כל היום. מיומנות הריח והצורך במעקב אחרי עקבות גורמים לו להיות עקשן בנקודות מסוימות. הוא לא ישוב מיידית כשקוראים לו אם האף שלו ממוקד במשהו מעניין. זה לא חוסר אינטליגנציה, להפך, זה אינטליגנציה ממוקדת. האף שבוי במשימה, וכל מה שאתה אומר פשוט לא נקלט.

לאילוף של האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי יש אתגרים ייחודיים. עבודה עם חיזוקים חיוביים היא דרך מצוינת ליצור מוטיבציה, אבל אצל כלב ציד ריח שמגיע משושלת להקות, החיזוק הכי חזק הוא היכולת לרחרח ולחקור. כל אילוף צריך לקחת את זה בחשבון. אם תנסה לאמן אותו בלי לתת לו פורקן ליצר הריח, תתקל בחומה. טיולים ברצועה קצרה בשכונה לא יספקו אותו. הוא צריך שטח פתוח, יער, חורש, מקום שבו האף שלו יכול לעבוד. זו לא גחמה, זה הצורך הכי בסיסי של הכלב הזה.

אחד האתגרים הגדולים באילוף הגזע הזה הוא עניין השליפה. לא, לא שליפה במובן של להביא כדור. שליפה במובן של לשלוף את הכלב מריכוז הריח שלו. כשהוא מריח עקבות מעניינות, הוא נכנס למצב תודעה שונה. העולם סביבו מפסיק להתקיים. הקול שלך לא מגיע אליו. הפקודות שאתה צועק לא מחלחלות. זה לא מרד וזה לא עקשנות. זה המצב הטבעי של כלב ריח מרוכז. הדרך היחידה לעבוד עם זה היא לא להילחם בזה, אלא ללמד את הכלב מראש שהשליפה מהריח מתוגמלת יותר מהמשך המעקב. שימוש בצעצוע אהוב או בחטיף בעל ערך גבוה כחיזוק ליציאה מריכוז הריח יכול לעשות את ההבדל בין כלב שלא שומע אותך בכלל לכלב שבוחר לחזור אליך כי הוא יודע שמשהו טוב מחכה לו.

עם ילדים, האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי יכול להיות בסדר גמור, אבל לא באופן אוטומטי. בגלל שהוא כלב להקה, הוא מבין היררכיה ומכבד אותה. אבל הוא לא כלב שמתנצל או סולח על טעויות. ילד שמציק לו או מפריע לו בזמן מנוחה עלול לקבל נהמה, לא נשיכה, אבל מספיק כדי להפחיד ילד קטן. חשוב ללמד ילדים איך לגשת לכלב, מתי להשאיר אותו בשקט, ואיך להבחין בסימנים שלו. כמו בכל גזע, הפיקוח של מבוגר הוא חובה. עם חתולים, יש בעיה. יצר הריח והמרדף מפותחים מאוד, וחתול שרץ יופעיל אצלו דחף שאי אפשר לעצור בלחיצת כפתור. אם הוא גדל עם חתול מגיל צעיר, יש סיכוי טוב שהם יסתדרו. אבל להכניס חתול בוגר לבית של אנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי בוגר זה מתכון לאסון.

התזונה של הגזע הזה פשוטה יחסית. בגלל שמדובר בכלב פעיל, הוא זקוק לאוכל איכותי עם תכולת חלבון טובה. אין לו דרישות תזונתיות מיוחדות מעבר למה שכל כלב עבודה צריך. אבל כדאי לשים לב למשקל. כלב ציד שלא עובד, שאוכל אותו דבר כמו כלב ציד שעובד, ישמין. והשמנה אצל כלב ריח היא בעיה כפולה. היא פוגעת בבריאות הכללית, והיא פוגעת ביכולת שלו לרוץ ולעקוב.

מבחינת טיפוח, הפרווה הקצרה והצפופה לא דורשת תחזוקה מסובכת. הברשה פעם בשבוע מספיקה. רחצה רק כשצריך. הבעיה העיקרית היא האוזניים. האוזניים השמוטות והארוכות יוצרות סביבה לחה וחמה שמזמינה דלקות. בדיקה וניקוי שבועיים של האוזניים הם חובה, לא המלצה.

החיים עם האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי דורשים הבנה של טבעו. הוא לא כלב מתאים לדירה בעיר. הוא זקוק לחצר מגודרת, רצוי גדולה, ועדיף גישה לשטחים פתוחים. הקול שלו חזק ומתכתי, אופייני לכלבי להקה, והוא ישמיע אותו לעיתים קרובות, במיוחד כשהוא מתרגש. שכנים בדירה לא יודו לך על הבחירה הזו. עם בני הבית, הוא חביב, נאמן, אבל לא דביק. הוא לא יצעד אחריך מחדר לחדר. עצמאות היא חלק מהמורשת שלו.

בגלל שהוא גזע נדיר מחוץ לצרפת, קשה למצוא אותו בישראל. לא ראיתי הרבה כלבים מגזע זה בקליניקה שלי. זו לא ביקורת על הגזע. להפך. מגדלים שמשמרים אותו בצרפת עושים עבודה יוצאת דופן בשמירה על אופי העבודה המקורי, במקום להפוך אותו לכלב סלון אופנתי. היצוא מוגבל, והמחירים באירופה גבוהים. מי שמחפש כלב ציד לחיות איתו, ושמוכן לנסוע לצרפת או לייבא אותו, מקבל כלב עם היסטוריה עשירה, אינטליגנציה חדה, ויכולות ריח יוצאות דופן.

לסיכום, האנגלו-פרנסה דה פטיט ונרי הוא יותר מרק כלב ציד נוסף. הוא תוצר של מאות שנים של ברירה סלקטיבית, שהפיחה חיים בכלב עם אף חד כתער, חברותיות יוצאת דופן לכלבים אחרים, ועצמאות שדורשת בעלים מנוסה. הוא לא כלב למתחילים, וגם לא למגורי דירה. אבל למי שיש לו את השטח, את הידע, ואת הרצון לעבוד עם כלב שמחובר לטבע שלו, הוא שותף נדיר ומרתק. מי שרוצה אותו חייב להבין: הוא לא ישתנה כדי להיות הכלב שאתה רוצה שיהיה. הוא כבר הכלב שהוא נועד להיות.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים