יש מיתוס שחוזר על עצמו בכל פעם ששמו של הטוסה עולה. שזה כלב מפלצתי, חסר רגשות, שנוצר רק כדי להרוג. שהעיניים השחורות והקטנות האלה לא רואות כלום חוץ מדם. שהשתיקה שלו היא איום. שהגוף הענק, השמונים קילו של שריר צפוף, לא יודע שום דבר חוץ מכאב ואלימות. וזה המיתוס שאני רוצה לשבור פה, כי האמת הרבה יותר מורכבת, הרבה יותר עצובה, והרבה יותר אנושית ממה שרוב האנשים מדמיינים.
הטוסה נולד בלוע הר געש כבוי. פשוטו כמשמעו. המחוז שנקרא היום קוצ'י, באי שיקוקו שביפן, היה פעם מחוז טוסה. שם, בין עמקים ירוקים והרים שמעלים ערפל בבוקר, גדל גזע שנראה כמו הר געש בעצמו — שקט על פני השטח, רותח בפנים, אבל מאופק. לא מתלקח בלי סיבה.
הסיפור מתחיל במאה התשע-עשרה, בתקופה שיפן נפתחה למערב אחרי מאות שנים של בידוד. ליפנים היה כבר כלב לחימה מקומי — השיקוקו, כלב בגודל בינוני, זריז, אמיץ, עם אינסטינקט ציד מפותח. אבל המערב הביא איתו מסטיפים עצומים, בולדוגים נחושים, גרייט דיינים גבוהים כמו סוסים, וסן ברנרדים כבדים כמו דובים. היפנים, במחשבה יפנית טיפוסית, לא רצו רק כלב גדול יותר. הם רצו שלמות. הם רצו כלב שיגלם את האידיאל של לוחם הסמוראי — כוח עצום, אבל שליטה מוחלטת. גוף ששום דבר לא מזיז, ורוח שאף אחד לא יכול לשבור.
וכך נולד הטוסה.
אבל יש הבדל אחד קריטי בין תרבות לחימת הכלבים היפנית לבין מה שהמערב מכיר. ביפן, קרבות הכלבים לא נוהלו כמו בזירות מחתרת אמריקאיות עם הימורים פרועים וכלבים שנהרסים עד המוות. זו הייתה מסורת שונה לגמרי. קרבות טקסיים, כמעט כמו סומו. הכלבים לא נלחמו עד מוות. המפסיד לא הומת. המפסיד נשמר ליום הבא. כי הערך לא היה בהרס — הערך היה באומץ, בכוח, בסיבולת. כלב שנלחם טוב היה נכס, לא אשפה שצריך לזרוק.
זו הנקודה החשובה ביותר להבנת האופי של הטוסה.
הטוסה גודל להיות סובלני לכאב, כי הקרבות דרשו את זה. הוא גודל להיות שקט, כי כלב שנובח בקרב חושף את עצמו. הוא גודל להיות יציב, כי כלב שמתפרק רגשית מאבד את הקרב. אבל הוא גם גודל להיות בטוח לחלוטין סביב בני אדם. תחשבו על זה רגע — אם כלב נלחם היום ומחר הוא צריך להיכנס שוב לזירה, הוא חייב להיות מסוגל לעבור בין אנשים, לאכול מהיד שלהם, להיבדק על ידי השופטים. כלב תוקפני כלפי בני אדם היה חסר תועלת במערכת הזו. הוא לא יכול היה להתחרות. ולכן, במשך דורות, הטוסה התוקפני כלפי אנשים הוצא מהרבייה. נשארו רק אלה שהיו יציבים, רגועים, בטוחים.
וזה בדיוק ההבדל בין טוסה לבין, נגיד, פיטבול או קאנגל. טוסה לא מחפש קונפליקט עם אנשים. הוא לא רואה בהם איום. הבעיה שלו היא אחרת לגמרי.
אם רוצים להבין את הטוסה של היום, חייבים להתחיל מהמקום שבו הוא נוצר. הוא גודל במשך דורות להיות לוחם טקסי בזירה היפנית — וכל תכונה באופי שלו היא תוצאה ישירה של זה. השתיקה? כלב שנובח בקרב חושף את עמדתו ונותן ליריב יתרון, אז השקט הוטבע בו גנטית. היציבות? כלב שמתפרק רגשית בזירה מפסיד, אז רק הכלבים השקולים ביותר הועברו לדור הבא. הסובלנות לכאב? בלי זה אין קרב. והקשר עם בני אדם דווקא קיים — כי כלב שנלחם היום חייב מחר לעמוד מול שופטים, לעבור בין אנשים ולאכול מהיד שלהם, וכל מי שהראה תוקפנות כלפי אדם הוצא מהרבייה. כך נוצר כלב שהוא פרדוקס חי: ענק שקט שמתאפק, לוחם שלא מחפש קרב עם אנשים, ובעל איפוק שנראה מבחוץ כמו אדישות. מי שלא מבין מאיפה זה בא, מפרש את השקט כניתוק. מי שמבין, יודע שכל מה שנראה בו 'מוזר' הוא למעשה התפקיד ההיסטורי שלו, מוטבע בו עמוק יותר מכל אילוף.
האינטליגנציה הרגשית של הגזע הזה היא עצומה, אבל היא לא מופגנת. היא שקטה. היא נמדדת ברגעים קטנים שאדם שלא מבין את הגזע יחמיץ לגמרי.
אבל יש צד אפל יותר, וחובתי להזהיר מפניו. הטוסה לא מתאים למשפחה רגילה. לא מתאים למישהו שמחפש כלב ראשון. לא מתאים למי שאין לו ניסיון עם כלבים גדולים, וחזקים, ומורכבים. והסיבה לכך קשורה ישירות להיסטוריה שלו.
הטוסה גודל להיות סובלני לכאב. זה אומר שמנגנוני האזהרה הרגילים של כלבים — נהמה, הרמת שיער, חשיפת שיניים — כמעט לא קיימים אצלו. טוסה לא ינהם לפני שהוא נושך. הוא לא יזהיר. הוא פשוט יעבור משקט מוחלט לפעולה בלי שלב ביניים. וזה מסוכן במיוחד כשיש בבית כלבים אחרים, במיוחד מאותו המין. טוסה לא סובלני כלפי כלבים אחרים. לא בגלל שהוא מרושע — בגלל שהוא נועד לזה. הגנטיקה שלו אומרת לו שכלב אחר הוא יריב פוטנציאלי, לא חבר למשחק.
הרגישות הזו מתרחבת גם לבעלי חיים קטנים. חתולים, ארנבות, אפילו כלבים קטנים — הטוסה עלול לראות בהם טרף. לא מתוך כעס, אלא מתוך אינסטינקט. אינסטינקט שמוטבע בו עמוק, עמוק יותר מכל אילוף שיכול לשנות.
ובכל זאת, יש משהו קסום בטוסה. כשהוא גדל אצל הבעלים הנכון, כשהוא מקבל את הגבולות הברורים, את האימון העקבי, את הכבוד שמגיע לו — הוא הופך לחיית לוויה שאין כמוה. לא כלב ספות. לא כלב חיבוקים. אלא שותף שקט. נוכחות שממלאת חדר בלי להשמיע מילה.
אבל יש כאן כאב אישי שמלווה את הכתיבה הזו. ואני חייב להיות כנה איתכם.
הטוסה אסור בישראל. הוא נמצא ברשימת כלבי הלחימה האסורים, יחד עם הפיטבול, האמסטף ועוד כמה גזעים. זה אומר שאי אפשר להכניס אותו ארצה, אי אפשר לגדל אותו פה, ואי אפשר להחזיק אותו באופן חוקי בלי היתרים מיוחדים שכבר כמעט לא ניתנים. ההיתרים שניתנו בעבר כבר לא ניתנים היום, ובפועל הגזע כמעט ונעלם מהנוף הישראלי.
ואני מבין את החוק. באמת שאני מבין. טוסה בידיים לא נכונות הוא פצצה מתקתקת. הוא חזק מכדי שאדם ממוצע יוכל לשלוט בו אם הוא מחליט שהוא לא רוצה לשתף פעולה. הוא שקט מכדי לתת סימני אזהרה ברורים. הוא סובלני לכאב ברמה שמפחידה — אמצעים פיזיים שלא יעצרו אותו. במדינה שאין בה תרבות של גידול כלבי עבודה אמיתית, שבה כל אחד קונה גזע כי הוא נראה מגניב, טוסה הוא אסון שמחכה לקרות.
אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעוול. החוק לא מבדיל בין טוסה שגדל אצל מגדל אחראי, עבר מבחני מזג, וחי בבית עם בעלים שמבין אותו — לבין טוסה שהוברח ארצה, גדל בשרשרת בחצר, וחונך להיות אגרסיבי. החוק פוגע בכולם באותה מידה. והוא פוגע גם באנשים שמבינים את הכלב, שמכבדים אותו, ומצליחים ליצור איתו מערכת יחסים ייחודית שאי אפשר למצוא בשום גזע אחר.
הטוסה למד אותי משהו על איפוק. על כוח שלא צריך להראות. על שקט שהוא לא חולשה, אלא בחירה. כלב שיכול להרוג כלב אחר בקלות, אבל בוחר להסתובב וללכת. כלב שיכול לשבור עצם בלחיצה אחת, אבל מחזיק אוכל בפה עד שאומרים לו שמותר. כלב שיכול להיות מפלצת, אבל בוחר להיות הר געש כבוי.
האם הייתי ממליץ על טוסה למישהו? לא. כמעט לאף אחד. לא בישראל, לא בעולם, לא היום. הגזע הזה דורש ידע, ניסיון, שטח, זמן, ומעל הכל — הבנה עמוקה של מה עומד מאחורי השתיקה. הוא לא כלב למתחילים. הוא לא כלב למשפחה עם ילדים קטנים. הוא לא כלב למי שיש לו כבר כלב בבית.
אבל למי שמבין, למי שיודע, למי שכבר היה שם וראה את כל מה שיש לראות — הטוסה הוא תזכורת חיה לכך שכוח אמיתי לא צריך לצעוק. הוא פשוט נוכח. ושותק. ומחכה.
וכמו כל הענקים, גם הטוסה מזדקן מהר. והוא לא מזדקן ברעש — הוא דועך בשקט, כמו שחי. הגוף הענק מאט, הסיבולת פוחתת, והעיניים השחורות נשארות פקוחות עד הרגע האחרון. מי שחי עם טוסה יודע שהפרידה ממנו היא השקטה ביותר שיש: בלי יללות, בלי סצנות, רק נוכחות גדולה שנגמרת לאט.
הטוסה חי בממוצע 10 עד 12 שנים. יש לו נטייה לדיספלסיה של מפרק הירך, כמו לרוב הענקים. הוא רגיש להתרחבות קיבה — המוות השקט של כלבים גדולים. בעיות לב, תת-פעילות בלוטת התריס. הוא מגיע למשקל של 75 קילו במקרים קיצוניים, וכל קילוגרם כזה הוא נטל על הגוף. הגזע הזה לא חי מספיק זמן. הוא תמיד הולך מוקדם מדי.
אבל אולי זה גם מה שהופך אותו למיוחד. טוסה לא מבזבז אנרגיה על נביחות חסרות תועלת, על ריצות מטורפות בחצר, על קפיצות על אנשים. הוא שומר את הכוח שלו למה שחשוב באמת. כמו סמוראי זקן שיודע בדיוק מתי לשלוף את החרב, ומתי להשאיר אותה בתוך הנדן.
הטוסה הוא לא כלב למתחילים. הוא לא כלב למי שרוצה חברותא עליזה בפארק. הוא לא כלב למי שמחפש חוויית כלב קלאסית. אבל למי שמבין, למי שמוכן ללמוד, למי שמכבד את השתיקה — הוא אחד הכלבים המרתקים ביותר שאי פעם הלכו על פני האדמה.
ובמילים אחרות — מי שחי עם טוסה לא מתגעגע לכלב. הוא מתגעגע לנוכחות. למורה שקט שלימד אותו שגדולה אמיתית לא צריכה רעש, ושהכוח הגדול ביותר הוא זה שמחזיקים בו בלי להפעיל. וזה לקח שנשאר איתך הרבה אחרי שהכלב כבר לא שם.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של מולוסים:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368