דוברמן : האציל שנולד כדי לשמור

פרק ראשון: האינטלקטואל של עולם ההגנה

"דוברמן זה כלב שיום אחד פשוט מתהפך על הבעלים."

שמעתי את זה אלפי פעמים. "המוח שלו עובד כמו מכונה, ובסוף הוא מחליט שאתה לא רלוונטי." זה המיתוס הכי מזיק על הדוברמן, ויש לו שורשים במקום אמיתי.

בשנות השבעים והשמונים, דוברמנים מסוימים בקווי עבודה אמריקאיים סבלו מחוסר יציבות עצבנית. תוצר של רבייה לא אחראית שהעדיפה מראה מפחיד על פני אופי יציב. הכלבים האלה הפכו לסיפור המפחיד בגינה השכונתית, ומשם לתסריטים בהוליווד. התוצאה: דור שלם של ישראלים חושבים שדוברמן הוא פצצה מתקתקת.

האמת? הדוברמן הוא אחד הכלבים היציבים ביותר שעבדתי איתם, בתנאי אחד: שהוא מגיע ממגדל אחראי ומקבל את המנה שלו. בלי זה, כל כלב הופך לבעיה. עם זה, יש לכם שותף נדיר.

פרק שני: סיפור מהשטח : קייזר ותמר

תמר התקשרה אליי לפני כשש שנים. היא קנתה דוברמן זכר בן תשעה חודשים, קייזר. הבעלים הקודם החזיק אותו בכלבייה צמודה במושב, כמעט בלי מגע עם אנשים. "הוא לא נושך אותי," היא אמרה, "אבל הוא נתקע. כשהוא פוגש מישהו חדש, הוא פשוט קופא, לא זז, עם עיניים נעולות. זה מפחיד את כולם."

הגעתי הביתה. קייזר עמד בפינת הסלון, לא זז. מבט נעול עליי. הגוף שלו רטט, לא מתוקפנות. מעומס.

שאלתי את תמר: "מה הוא עושה כשאת יוצאת לעבודה?"

"כל היום ליד הדלת."

הבנתי מהר את הבעיה. קייזר לא היה תוקפני. הוא היה מוצף. יצר ההגנה שלו היה מחווט חזק, אבל הוא מעולם לא קיבל כלים לעבד את המידע. כל אדם חדש היה בשבילו איום פוטנציאלי, והמוח שלו לא ידע מה לעשות עם זה חוץ מלנעול.

התחלנו בעבודה הפוכה ממה שרוב האנשים חושבים. לא חיזקנו אותו. לא הראינו לו מי הבוס. נתנו לו מבנה. טקסים. תרגילים ברורים: "אתה רואה מישהו נכנס? תשב. תסתכל עליי. תחכה." שלושה חודשים של עבודה שיטתית, וקייזר הפך מכלב קפוא לכלב שמקבל החלטות. הוא עדיין שמר על תמר. אבל הוא כבר לא קפא.

הלקח שלי מהמקרה הזה: דוברמן לא צריך בעלים קשוח. הוא צריך בעלים ברור. ההבדל הוא עצום.

פרק שלישי: גובה המסים שהמציא גזע

שנת 1890. אפולדה, עיירה קטנה בתורינגיה, גרמניה.

לואיס דוברמן עבד כגובה מסים. תחשבו על זה רגע: גובה מסים שהולך מדלת לדלת עם שק כסף, באזור כפרי שבו אין משטרה בכל פינה. הייתה לו גם עבודה נוספת: תופס כלבים משוטטים בלילה. השילוב הזה, גובה מסים ולוכד כלבים, הוא המפתח להבנת הגזע.

דוברמן ידע מה הוא צריך: כלב שילווה אותו, יגן עליו, אבל לא יבריח את כולם. הוא לא רצה רוטוויילר איטי. הוא רצה מהירות, אינטליגנציה, ונוכחות שלא צריכה לנשוך כדי להרתיע.

הוא התחיל להכליא. התערובת המדויקת לא מתועדת בשום מקום, אבל מומחים מאמינים שהיא כללה רוטוויילר לעוצמת נשיכה ואומץ, פינשר גרמני למבנה ולזריזות, טרייר שחור-שיזוף לצבע ולחוש ריח, ויימראנר לגוון האפור שהיה הצבע המקורי של חלק מהדוברמנים הראשונים, וכלב רועים גרמני לאינטליגנציה ולנכונות לעבוד.

אחרי מותו של דוברמן ב-1894, נכנס לתמונה אוטו גלר. גלר הכיר את דוברמן אישית, וטען שכלב הבסיס הייתה מעורבת אפורה בשם שנופה, שהומלטה עם כלב של קצב. גלר ייסד ב-1899 את מועדון הדוברמן פינשר הראשון, בפאב, במהלך יריד הכלבים השנתי של אפולדה. הוא גם כתב את התקן הראשון. ב-1900 הכירו בגזע רשמית.

במלחמת העולם הראשונה שירתו דוברמנים ככלבי שמירה, שליחים וגישוש בחיל הים האמריקאי. הם היו כלבי המלחמה הרשמיים של חיל הנחתים בקרב גוואדלקנל. 25 דוברמנים נהרגו בקרב הזה.

ושם הגזע עבר שינוי קטן אבל חושפני: מ"דוברמן פינשר" ב-1900, ל"דוברמן" בלבד ב-1949. השמיטו את המילה פינשר, כי חשבו שהיא לא ראויה לכלב עבודה רציני.

פרק רביעי: איך התפקיד מעצב את האופי

הדוברמן הוא הגזע היחיד שנקרא על שם מגדלו. וכל מה שצריך לדעת עליו כתוב בסיפור הזה.

הוא נוצר לעבודת הגנה אישית. לא להגן על עדר, לא על שטח, לא על טריטוריה רחבה. על אדם אחד, עם שק כסף, שהלך בדרכים מסוכנות. וזה עיצב אותו אחרת מכל כלב שמירה אחר.

הדוברמן תופס ומחזיק. הנשיכה שלו מלאה, עמוקה, עם נעילה. הוא לא נועד להרוג. הוא נועד לעצור. ברגע שהוא תופס, הוא לא משחרר. זה השלב הקריטי אצלו: האחיזה, לא ההרג.

וצד אחד שמפתיע את כולם: הדוברמן הוא כלב דביק. הוא נדבק אליכם כמו דבק. היצר החברתי שלו כלפי בני אדם הוא מהגבוהים שיש. הוא רוצה להיות בתוך הבית, איתכם, קרוב. הוא לא כלב גינה. הוא כלב בית.

וכאן הקסם: שילוב של כלב שמירה קטלני עם כלב ברכיים נאמן. הוא ישמור עליכם בלי לחשוב פעמיים, ובאותה נשימה יבקש חיבוק. זה מה שגובה המסים רצה, וזה מה שהוא קיבל.

פרק חמישי: שלושה סוגי תוקפנות

אחרי 25 שנה בשטח, למדתי שהתוקפנות של הדוברמן, כשקיימת, מתחלקת לשלושה סוגים.

יצר הקרב. הדוברמן יילחם אם צריך, אבל הוא לא מחפש קרב. ההבדל בינו לבין פיטבול: הפיטבול נכנס לקרב כי הוא נהנה מהמאבק. הדוברמן נכנס לקרב כי הוא מגן. הוא יעדיף להרתיע בלי נגיעה. האומץ שלו משרת את ההגנה, לא את עצמו.

דומיננטיות חברתית. בינונית. הדוברמן יבדוק גבולות, במיוחד בגיל ההתבגרות, בין 8 ל-18 חודשים. אבל הבדיקה הזאת עדינה, לא אלימה. הוא מסתכל. מחכה. בוחן. "מי באמת קובע פה?" התשובה שלכם חייבת להיות ברורה ועקבית.

הגנה טריטוריאלית. הגבוהה ביותר. זה ה-DNA של הדוברמן. הבית, הרכב, החצר, המרחב שלו. אבל יש כאן ניואנס חשוב: הדוברמן לא שומר על גדר. הוא שומר על המשפחה. ההגנה שלו היא על המרחב והאנשים שבתוכו.

פרק שישי: עובד בשביל הקשר

הדוברמן נמצא במקום החמישי ברשימת הכלבים החכמים ביותר של סטנלי קורן. אבל נהיגות זה לא רק אינטליגנציה. זה הרצון לעבוד איתכם.

והדוברמן עובד בשביל הקשר.

הוא לא רטריבר שיביא לכם כדור עד שתתעייפו. הוא לא רועה גרמני שיעבוד בשביל חתיכת גבינה. הוא עובד בשביל הקשר. אם הקשר איתכם חזק, הוא יעשה בשבילכם הכל. אם הקשר חלש, הוא יחליט לבד.

והאתגר: הדוברמן משתעמם מהר. תרגילים חוזרים מורידים את המוטיבציה שלו תוך חמש דקות. הוא צריך גיוון, אתגר, וסיבה לעשות מה שמבקשים ממנו.

וזה גם מה שהופך אותו לכל כך שונה מהרוטוויילר. הדוברמן הוא קל וחינני. הרוטוויילר כבד ועוצמתי. הדוברמן מהיר יותר, עם יותר אנרגיה. הרוטוויילר יציב יותר רגשית. שניהם נולדו לעבודת הגנה מהגבוהות שיש. הבחירה היא בין אתלט לטרקטור.

פרק שביעי: המיתוסים

"דוברמן לא יכול לחיות עם ילדים." טעות קלאסית. דוברמן שמגיע מבית מאוזן הוא אחד הכלבים הטובים ביותר עם ילדים. יצר ההגנה שלו עובד הפוך: הילדים של המשפחה הם מוגנים. הבעיה היחידה: דוברמן לא תמיד מבין שילדים קטנים הם שבירים. הוא עלול לגרור אותם בטעות או להישען יותר מדי. הפתרון: חינוך הדדי. גם הכלב וגם הילדים.

"דוברמן צריך גינה גדולה." שקר. דוברמן הוא כלב בית. הוא רוצה להיות בתוך הבית, איתכם. גינה היא בונוס, לא צורך. רבע שעה של אימון אינטנסיבי בבית, עם טיול יומי חכם, עדיפים על חצר ענקית שהוא יושב בה לבד.

"דוברמן לא מתאים למתחילים." חצי אמת. הדוברמן מאתגר, אבל הוא פחות תובעני מרועה גרמני או מלינואה. הבעיה האמיתית היא לא רמת האילוף של הבעלים. היא רמת הבהירות. בעלים מבולבלים ייצרו דוברמן מבולבל. בעלים ברורים ייצרו דוברמן מאוזן.

פרק שמיני: איך לחיות עם דוברמן

טיולים. 60 עד 90 דקות ביום. לא רק הליכה, רצוי גם ריצה או אופניים.

גירוי מנטלי. 20 עד 30 דקות של אימון יומי. משחקי חשיבה, גיוון תרגילים, סיבות חדשות.

קשר. קריטי. הוא נדבק אליכם כמו דבק. תתרגלו לנוכחות קבועה.

סוציאליזציה. חיונית מגיל שמונה שבועות. חשיפה לאנשים, מקומות, כלבים, רעשים.

זמן לבד. מקסימום 4 עד 6 שעות. הדוברמן סובל מחרדת פרידה יותר מרוב הגזעים. הוא נבנה להיות ליד אדם, ובדידות ממושכת שוברת אותו.

פרק תשיעי: הבריאות, הצד הכואב

יש נושא שחייבים לדבר עליו בפה מלא: תוחלת החיים של הדוברמן.

7 עד 10 שנים בממוצע. הסיבה העיקרית היא מחלת לב תורשתית, קרדיומיופתיה מורחבת, שפוגעת בדוברמנים בשיעור גבוה מכל גזע אחר. יותר ממחצית מהדוברמנים יפתחו אותה בחייהם. בדיקות אקו-לב שנתיות מצילות חיים.

וכשבוחרים מגדל, יש שלוש בדיקות שחייבות להיות על השולחן: לב, קרישת דם, וצוואר. מגדל רציני ירוץ לבדיקות האלה לפני ההזדווגות. אם הוא לא, תתרחקו.

הסוף: מי הדוברמן באמת

הדוברמן הוא לא פצצה מתקתקת. הוא לא מכונה. הוא לא כלב שגומר עליכם ביום בהיר אחד.

הוא אציל. הוא נולד כדי ללוות, להגן, ולהיות קרוב. הוא חכם, מהיר, נאמן, ובעל נוכחות שלא צריכה לנשוך כדי להרתיע. בדיוק מה שגובה המסים חיפש לפני 130 שנה.

הוא צריך דבר אחד מעל הכול: בעלים ברור. לא קשוח, ברור. מישהו שיודע מה הוא רוצה, ונותן לכלב מבנה, גבולות וקשר.

תנו לו את זה, ותקבלו את אחד הכלבים הכי מרשימים, הכי נאמנים והכי מאוזנים שיש. כלב שישמור עליכם כמו ששומר הארנק שמר על לואיס דוברמן, וילקק לכם את היד באותה נשימה.

כי זה כל העניין בדוברמן: הוא לא צריך לבחור בין להיות שומר לבין להיות חבר. הוא נולד להיות שניהם.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים