אומרים שגרוסר שוויצר זננהונד הוא פשוט ברנזר גדול יותר. שאותו הדבר בדיוק, רק במשקל כבד יותר ועם פחות פרווה. אומרים שמי שאוהב ברנזרים יתאהב בגרוסר, ושהכלב הזה הוא בדיוק מה שאתם מדמיינים - כלב הרים שוויצרי מסורתי, רגוע, נאמן, יפה בטריקולור הקלאסי. אומרים הרבה דברים. רובם לא נכונים.
האמת מתחילה איפה שהמיתוס נגמר. גרוסר שוויצר זננהונד הוא לא ברנזר שעשה דיאטת פרווה. הוא לא גרסה מוקטנת של סן ברנרד ולא כלב שמירה אגרסיבי שהתחפש לכלב משפחה. הוא אחד מהגזעים המרתקים, המורכבים והנדירים ביותר שעדיין אפשר למצוא בישראל, ורוב האנשים - כולל מאלפים ותיקים - פשוט לא מבינים איך הוא עובד.
כדי להבין את הגרוסר, צריך לחזור להרי האלפים השוויצרים של סוף המאה התשע עשרה. לא לפינות היוקרתיות עם בתי המלון ואתרי הסקי, אלא לחוות הקטנות והמבודדות. שם, בגבהים שבהם החורף נמשך חצי שנה והקיץ בקושי מספיק לגדל יבול, עבד הגרוסר. הוא לא היה כלב לוויה. הוא היה כלב עבודה במשמעות הכי בסיסית של המילה. הוא משך עגלות חלב מהחווה לעיר. הוא שמר על המקנה מפני זאבים. הוא גרר עצים בחורף. הוא היה הרבה יותר מכלב - הוא היה זוג ידיים נוספות, מנוע חלופי, מערכת אזעקה, ולפעמים גם שמיכה חמה בלילות הקרים.
זה לא סיפור רומנטי. זה סיפור של הישרדות. החווה לא הייתה שורדת בלי הגרוסר, והגרוסר לא היה שורד בלי העבודה. הקשר הזה, בין כלב לתפקיד, בין יצור ענק למשימה יומיומית כבדה, הוא מה שעיצב את האופי של הגזע. לא סוציאליזציה מוקדמת, לא אילוף מקצועי, לא טכניקות חיזוק חיובי - אלא מאות שנים של עבודה פיזית מאומצת לצד אדם. זה המפתח להבנת הכלב הזה.
מישהו שכותב היום שכלב גדול צריך אילוף צייתנות בסיסי, לא מבין שגרוסר מגיע לעולם עם מוסר עבודה מובנה. הוא לא צריך ללמוד להיות שימושי. הבעיה היא הפוכה - הוא צריך ללמוד מה לא לעשות.
ב-1908, כשפרופסור אלברט היים גילה שהגזע כמעט נכחד, הוא לא חיפש כלב לוויה אידיאלי. הוא חיפש את העובד המסור של האלפים, את הכלב הכבד והחזק ביותר מבין ארבעת גזעי הזננהונד השוויצרים. הברנזר היה היפה, האפנצלר היה הזריז, האנטלבוכר היה הקומפקטי. אבל הגרוסר - הגדול, הכבד, המאסיבי מבינהם - היה החזק מכולם. חמישים עד שישים וחמישה קילוגרם של שריר, עצם ואינטליגנציה שקטה.
האינטליגנציה הזאת היא בדיוק מה שהופך את הגרוסר לכלב כל כך מאתגר. הוא לא להוט לרצות כמו לברדור. הוא לא אובססיבי לכדור כמו בורדר קולי. הוא חושב. הוא מעריך. הוא מחליט. וכשהוא מחליט שמשהו לא שווה את המאמץ, שום כמות של חטיפים לא תשכנע אותו אחרת.
כדי להבין את הגרוסר, צריך להבין מאיפה הוא בא. לא מהסלון של מישהו, אלא מהרי האלפים השווייצרים, שם הוא עבד במשך אלפי שנים ככלב משא ושומר. הוא לא נולד כדי לרצות, לחפש חיבוקים, או לבצע פקודות בשביל חטיף. הוא נולד כדי לסחוב, למשוך, לשמור, לקבל החלטות בעצמו. הברנזר, הקרוב שלו, פותח לעבודה עם עדרים — היה חייב להיות גמיש, חברותי, קשוב לפקודות. הגרוסר פותח לעבודה אחרת לגמרי: למשוך עגלות חלב כבדות בשלג, לשמור על החווה בלילות קרים, להחליט לבד אם המצב מחייב תגובה. אלה לא תכונות שבחרו בו סתם. אלה דרישות עבודה שעיצבו אותו דור אחר דור.
וזה בדיוק מה שרוב האנשים לא מבינים בגרוסר. הם מסתכלים עליו ורואים ברנזר גדול. אבל הוא לא. הוא גרוסר שוויצר זננהונד — אחד מארבעת גזעי ההרים השוויצריים, כל אחד מהם פותח לעבודה אחרת לגמרי. הברנזר רעה צאן והיה חייב להיות גמיש וחברותי. הגרוסר, לעומתו, משך משאות כבדים ושמר על החווה. הוא היה חייב להיות עצמאי, יציב, בלתי מתפשר. אלה לא תכונות שבחרו בו במקרה. אלה דרישות עבודה שהפכו לטבע שני.
האופי של הגרוסר הוא תוצר של התפקיד שלו. זה לא גנטיקה סתם. זה היסטוריה חיה. כל גרוסר נושא בתוכו את אלפי השנים של עבודה בהרים. את הלילות הקרים. את המרחקים העצומים שחצה עם עגלה עמוסת חלב. את השקט. את האחריות. את ההחלטות שקיבל לבד, בלי אדם שיגיד לו מה לעשות.
גרוסר שוויצר זננהונד הוא לא כלב שמירה תוקפני. הוא נובח כדי להתריע, לא כדי לתקוף. הוא יעמוד בין זר לבין המשפחה שלו, אבל לא יתקוף בלי סיבה. הוא לוחם מגן, לא לוחם התקפה. ההבדל הזה הוא עצום כשמדברים על כלב במשקל שישים קילוגרם.
גרוסר לא מתאים לדירה קטנה. זו לא קלישאה. הוא ממש צריך מרחב. הגוף הגדול, הנשימה הכבדה, הצורך לנוע - דירה זה כלא בשבילו. הוא צריך חצר. לא חצר ענקית, אבל בלי חצר אין סיכוי.
הוא נוטה לנפיחות בקיבה, כמו הרבה גזעים גדולים. דיספלסיה של מפרק הירך היא איום קבוע. אפילפסיה מופיעה בשושלות מסוימות. אורך החיים הממוצע, בין שמונה לעשר שנים, הוא תזכורת כואבת לכך שגודל הוא לא תמיד יתרון. כל מי שלוקח גרוסר צריך לדעת: אתה מקבל כלב ענק, חכם, יציב - אבל לתקופה קצרה יחסית. כל יום הוא מתנה.
אבל מי שכן מוכן, מי שמבין, מי שלוקח את הזמן ללמוד את השפה של הגרוסר במקום לכפות עליו שפה זרה - מקבל את אחד הכלבים המדהימים שיש. נאמן עד אין קץ. רגוע בבית. שקט. יציב. כזה שאפשר לסמוך עליו עם ילדים, עם בעלי חיים אחרים, עם אורחים. כזה שלא תראה אותו רץ בהיסטריה אחרי כל דבר שזז. גרוסר הוא לא כלב של 'בום' - הוא כלב של 'שקט ונוכחות'.
גרוסר שוויצר זננהונד הוא כלב של עבודה, של משמעות, של תכלית. הוא לא ברנזר גדול יותר. הוא לא סן ברנרד קטן יותר. הוא עומד בפני עצמו, עם היסטוריה משלו, אופי משלו, והרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון.
הגרוסר ילמד אותך דבר אחד חשוב: לא כל כלב רוצה להיות חיית מחמד. יש כלבים שרוצים להיות שותפים. כל מה שצריך לעשות זה להפסיק לנסות להפוך אותם למה שהם לא, ולהתחיל להעריך את מה שהם כן.
נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
עוד במשפחה של מולוסים:
התוכן נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים
רוצים לדעת אם הגזע מתאים לכם? שיחה אחת של 15 דקות.
ייעוץ לבחירת גזעמחפשים מאלף לגזע הזה? מאגר המאלפים שלנו · 054-620-4368