פרק ראשון: לא כלב משפחה, כלב עבודה במסווה

|אני פוגש לא מעט בעלי לברדור שאומרים לי את המשפט הזה: "כתבו לי שהלברדור הוא כלב משפחה רגוע. אז איפה הרגוע?"

התשובה היא שהכלב שלהם לא חריג. הוא לברדור טיפוסי לחלוטין. הבעיה לא בכלב. הבעיה בציפייה. אנשים קונים לברדור כי הם מחפשים כלב רגוע לילדים. הם מקבלים כלב שנבנה במשך 500 שנה לעבודה מפרכת במים קפואים. לברדור בלי משימה הוא מתכון להרס. הלקח במשפט אחד: הלברדור לא צריך דיאטה, הוא צריך עבודה.

הלברדור הוא אחד הכלבים הנפוצים בעולם, ובכל זאת אחד המובנים הכי פחות נכון. האגדה על "כלב משפחה רגוע" היא האחראית המרכזית לאלפי לברדורים שמוחזרים מדי שנה למקלטים, לאין ספור ביקורים אצל מאלפים כמוני, ולכלבים שמפתחים בעיות התנהגות קשות שלא היו צריכות לקרות לעולם.

אז בואו נדבר על מי באמת הלברדור רטריבר, איך התפקיד המקורי שלו חצב את האופי שלו, ומה זה אומר למי שבוחר לחיות איתו.

פרק שני: מהרשתות של ניופאונדלנד לטירות האנגליות

הסיפור של הלברדור מתחיל לא באנגליה, לא בתערוכות יופי ולא בכלביות מפוארות. הוא מתחיל בחוף הסלעי של חצי האי אבלון שבניופאונדלנד, בצפון האוקיינוס האטלנטי, במאה השש עשרה.

דייגים מאנגליה חצו את האוקיינוס לדוג בקלה מול חופי קנדה. הם הביאו איתם כלבי עבודה בריטיים, כנראה שילובים של כלבי ציד מסוג טאלבוט (Talbot Hound) וכלבים מקומיים. הכלבים האלה התערבבו ויצרו סוג כלב חדש, שהפך לימים ל-St. John's Dog.

ה-St. John's Dog היה כלב בינוני גדול, קצר שיער, זנב עבה ועוצמתי דמוי לוטרה. הזנב הזה לא היה סתם עיטור. במים הקפואים של צפון האוקיינוס האטלנטי, הוא שימש כהגה שאיפשר לכלב לחתור במהירות וביציבות. לכן, ללברדור המודרני יש עדיין את זנב הלוטרה האופייני. הוא לא סתם מכשכש בו, הוא מנווט איתו.

הכלב הזה עבד קשה יותר מכל כלב שראו באירופה. הוא שחה בין הגלים, שלף דגים מהרשתות, הביא ציוד שהופל למים, ריצה על חוף סלעי וחזר לעשות את הכל שוב ושוב. הדייגים בחרו בקפידה כלבים שהיו בעלי פה רך, כדי שלא יפגעו בדגים, וכלבים שאהבו מים ללא היסוס. מי שלא אהב מים או שנשך דגים - לא העביר את הגנים שלו לדור הבא.

בסביבות 1800 עד 1830, אצילים אנגלים, במיוחד הרוזן ממלמסברי (Earl of Malmesbury) והדוכס מבקלו (Duke of Buccleuch), גילו את הכלב הזה במהלך מסחר בין נמל פול (Poole Harbour) לניופאונדלנד. הם היו ציידים נלהבים של עופות מים, והכלב של דייגי ניופאונדלנד התאים בדיוק לצורך שלהם. הוא שחה בשקט, הביא ציפור שלמה בלי פגיעה, עבד בצמוד לצייד ולא הפסיק עד שקיבל הוראה לעצור.

כך עבר הכלב מדייגים לאצולה. ה"כלב של ניופאונדלנד" הפך ל"לברדור" - על שם חצי האי לברדור, האזור הגיאוגרפי שמצפון לניופאונדלנד. השם לא מספר לנו מה הכלב עושה. הוא מספר לנו מאיפה הוא בא.

בסוף המאה התשע עשרה, הגזע כמעט נכחד. חוק הגנת הצאן בניופאונדלנד (Sheep Protection Act) והסגרים מנעו יבוא של כלבים חדשים, והמלאי הגנטי באנגליה הצטמצם. ההצלה הגיעה כשהרוזן השלישי ממלמסברי, בן שבעים וחמש, פגש בציד את הדוכס השישי מבקלו ואת הדוכס השנים עשר מהום. שלושת האצילים הבינו שהגזע על סף הכחדה, ומלמסברי העניק להם שניים מהכלבים הטובים ביותר שלו. שלוש הכלביות האלה - מלמסברי, בקלו והום - הצילו את הלברדור מהכחדה והן הבסיס ללברדור המודרני.

ב-1903 הכיר מועדון הכלבים הבריטי בלברדור רטריבר כגזע נפרד. ב-1916 נוסד מועדון הלברדור רטריבר הבריטי. אבל השאלה המרכזית נשארה: מה בדיוק הכלב הזה נועד לעשות?

פרק שלישי: הפה הרך והלב הגדול - איך התפקיד חצב את האופי

כדי להבין את הלברדור, צריך להבין את המילה "רטריבר". retriever באנגלית פירושו "מחזיר" או "מביא". תפקידו המקורי של הלברדור היה לקחת ולהביא. זה הכל. הוא לא נועד לשמור, לא נועד לרדוף לטווח ארוך, לא נועד להילחם. הוא נועד לקחת בעדינות ולהביא לבעלים.

חמש מאות שנה של ברירה גנטית יצרו כלב עם תכונות ייחודיות שנובעות ישירות מהתפקיד הזה.

הפה הרך. לברדור יכול לשאת ביצה בפה בלי לשבור אותה. היכולת הזאת, שנקראת באנגלית soft mouth, היא תוצאה ישירה של העבודה מול דייגים. לקחת דג עדין מבלי לפגוע בו, להביא ציפור ציד בלי לשטח אותה. כלב שנשך את הדג לא היה שימושי לדייגים ולא לציידים. לכן, במשך דורות, בחרו בכלבים שהפה שלהם היה רך במיוחד. בימינו, הפה הרך מתבטא בכך שהלברדור לוקח כדור, צעצוע או חפץ בעדינות. אבל יש לזה צד הפוך: לברדור שלא מקבל מה לקחת, ייקח דברים שאסור, ויעשה זאת באותה עדינות.

אהבת מים בלתי נגמרת. הלברדור לא אוהב מים סתם. הוא בנוי למים. המעיל הכפול שלו דוחה מים בשכבה החיצונית ומבודד בשכבה הפנימית. הזנב העבה משמש הגה. כפות הרגליים קרומיות בחלקן. לברדור יקפוץ לשלולית, לבריכה, לים, לבוץ - בכל הזדמנות. מי שלא אוהב מים פשוט לא שרד בגנטיקה של הלברדור. הדייגים לא השאירו כלבים שהיססו להיכנס למים.

המנוע שאינו נכבה. לברדור נבנה לעבודה ממושכת. לא לספרינטים של חמש דקות. לריצות של קילומטרים בשחייה ובהליכה על חוף סלעי. לברדור בן שנתיים יכול לעבוד שעתיים רצוף ועדיין לחפש עוד. זה לא היפראקטיביות. זה הנדסה גנטית של דורות של עבודה פיזית קשה. הבעיה מתחילה כשהאנרגיה הזאת לא מוצאת פורקן.

הרצון לשתף פעולה (Biddability). לברדור רוצה לעבוד איתך. ה-FCI מתאר אותו כ"אינטליגנטי, שקדן ורצוני, עם צורך גדול לגרום לבעליו הנאה". זה לא תיאור פואטי. זו הגדרה גנטית. כלב שעובד עצמאית מדי לא היה שימושי לדייג שהיה צריך לסמוך עליו בסירה צפופה. כלב שסירב לעבוד לא שרד. 500 שנה של ברירה יצרו כלב שהצורך לרצות נמצא בבסיס האישיות שלו. אבל יש לזה מחיר: לברדור כל כך רוצה לרצות, שביקורת קשה עלולה לשתק אותו. צעקה על לברדור לא תתקן התנהגות. היא תשבור אותו.

הרעב האינסופי. המחקר של Raffan וחב' מ-2016 זיהה שלברדורים יש מוטציה בגן POMC שגורמת לתחושת רעב מוגברת. המוטציה הזאת גרמה להם להיות מונעי אוכל יותר מכלבים אחרים - מה שהיה יתרון אבולוציוני בעבודה קשה מול דייגים שלא תמיד האכילו אותם בשפע. אבל היום, כשלברדור יושב בבית בלי עבודה, המוטציה הזאת הופכת אותו למכונת חיפוש אוכל אינסופית. זו לא חמדנות. זוהי ביולוגיה.

פרק רביעי: בין לברדור לכנעני - שתי גישות שונות לחיים

אולי הגזע ההפוך ביותר ללברדור בישראל הוא הכלב הכנעני. ההשוואה ביניהם מאירה כל אחד מהם באור חדש.

הכנעני התפתח באלפי שנים של הישרדות במדבר. הוא עצמאי, חשדן, חוסך באנרגיה, ולא מונע מרצון לרצות בני אדם. כנעני בוחן כל מצב בעצמו ומחליט בעצמו אם להשתתף. לברדור להוט להשתתף עוד לפני שהוא מבין במה.

ההבדל בולט ביותר ביצר ההבאה. תזרוק כדור לכנעני. הוא יביט בכדור, יביט בך, יחליט אם שווה לו לרדוף, ואז אולי ילך לחקור משהו מעניין יותר בצד השני של הפארק. לברדור ירוץ אחרי הכדור מבלי לחשוב בכלל, יביא אותו, יניח אותו ביד שלך ויסתכל בעיניים בתקווה שתזרוק שוב. ושוב. ושוב.

זה לא אומר שהכנעני טוב פחות. להיפך, בהישרדות בתנאי קיצון, העצמאות של הכנעני היא יתרון עצום. לברדור במדבר לא היה שורד שבוע. הוא היה רץ אחרי ארנבת, קופץ לבריכה שלא קיימת, ורעב כל הזמן. אבל בסביבה ביתית, אצל אדם שמבין מה הוא קיבל, הלברדור מציע רמת שיתוף פעולה שכמעט שום גזע אחר לא יכול להשתוות אליה.

פרק חמישי: רגישות, תוקפנות ושגיאות נפוצות

הלברדור הוא אחד הכלבים הבטוחים ביותר בעולם מבחינת תוקפנות יזומה. ארגון ATTS (American Temperament Test Society) מדווח על 92.4 אחוזי מעבר במבחני טמפרמנט - מתוך 872 לברדורים שנבחנו, 806 עברו. זה גבוה בהרבה מהממוצע בין הגזעים.

אבל "בטוח" לא אומר "חסין".

התוקפנות היחידה שאני פוגש בלברדורים בקליניקה היא תוקפנות המבוססת על פחד. לברדור הוא כלב רגיש במיוחד. צעקה, ענישה פיזית, ואפילו ביקורת חריפה עלולים לשבור אותו. לברדור שנשבר עלול לנשוך. זו לא נשיכה התקפית. זו נשיכה של כלב מפוחד שאין לו לאן לברוח.

השוני בינו לבין גזעים כמו אקיטה או פיטבול הוא עצום. אותם גזעים נבנו לאורך דורות להתמדה בלחימה. לברדור נבנה לשיתוף פעולה. כששני כלבים רבים, הלברדור בדרך כלל ייסוג. הוא לא טריטוריאלי. הוא לא חשדן לזרים. הוא יקבל אורח בזנב מכשכש ויבקש חטיף.

זה הופך אותו לכלב מסוכן בהקשר אחר: הוא לא ישמור על הבית שלך. אם פורץ ייכנס, הלברדור יצא ממיטתו, יכשכש בזנב ויבקש ליטוף. מי שרוצה כלב שמירה, צריך גזע אחר.

פרק שישי: איך לחיות עם לברדור באמת

החוק הראשון בחיים עם לברדור: תתן לו עבודה, לא סתם פעילות. טיול של שעה לא מספיק. לברדור צריך משימה. חיפוש והבאה עם מטרה. עבודת אף, איתור חטיפים במגבת מגולגלת. נשיאה של חפצים - תיק קטן, בקבוק מים, כל דבר שאפשר. שחייה, שהיא הטבע השני שלו.

החוק השני: חיזוקים חיוביים, לא ענישה. לברדור גדל על שבח. תגיד "כלב טוב" והוא יעשה הכל. תצעק עליו והוא לא יבין מה לא בסדר. הוא יפחד, לא יתקן.

החוק השלישי: גירוי מנטלי לפחות כמו פיזי. לברדור רץ שעה ומתחמם. לברדור עובד מוח חמש עשרה דקות מתעייף. קונג (Kong) ממולא, מחצלת ריח, תרגילים קוגניטיביים - אלה הכלים האמיתיים שלך.

החוק הרביעי: גבולות ברורים, עקביים. הוא לא צריך פחד. הוא צריך לדעת מה מותר ומה אסור.

ומה לא עובד? "הוא יגדל וירגע" - לא. הוא יתבגר, אבל בלי עבודה ההרס יימשך. "עוד קצת אוכל והוא יפסיק לחטט" - לא. הרעב הוא גנטי, לא חסר תזונתי. "צעקתי עליו וזה עזר" - לא עזר. הוא הפסיק כי פחד, לא כי הבין. המחיר הוא כלב מפוחד.

פרק שביעי: השאלות האמיתיות

האם לברדור מתאים למתחילים? כן ולא. הגזע סולח על טעויות. הרצון לשתף פעולה ורמת התוקפנות הנמוכה מקלים על מי שאין לו ניסיון. אבל מי שלא נותן לו עבודה, מי שצועק עליו, מי שמשאיר אותו לבד שעות - ייכשל.

מה ההבדל בין לברדור אמריקאי לאנגלי? הקו האנגלי נמוך יותר, חסון יותר, עם אנרגיה נמוכה יותר. הקו האמריקאי גבוה יותר, רזה יותר, וזקוק להרבה יותר שעות עבודה. רוב הלברדורים בישראל הם מהקו האמריקאי או הכלאות.

האם לברדור משיל הרבה? כן, כל השנה. פרווה קצרה, אבל נשירה אינסופית. פחות מגולדן רטריבר, יותר מרוב הגזעים.

כמה זמן אפשר להשאיר אותו לבד? לברדור בוגר שקיבל עבודה בבוקר יכול להיות לבד ארבע עד שש שעות. לברדור בלי גירוי יהרוס את הבית בעשרים דקות.

פרק שמיני: האם אני ממליץ?

כן, בתנאי.

הלברדור הוא אחד הגזעים הנפלאים בעולם. הרצון לשתף פעולה, רמת התוקפנות הנמוכה, הפה הרך והאהבה האינסופית לבני אדם הופכים אותו לשותף נדיר. הוא יכול להיות כלב מושלם למשפחה פעילה, לאדם שאוהב לצאת לטבע, למי שיכול לתת לו משימה ולעבוד איתו.

אבל רוב האנשים לא צריכים לברדור.

לא כי הוא מסוכן. כי הוא דורש. הוא דורש עבודה. הוא דורש נוכחות. הוא דורש שתצא איתו גם בגשם וגם בעייפות. אם אתה בבית שמונה שעות, יוצא לעבודה, חוזר עייף - הלברדור לא בשבילך. אם אתה מחפש כלב שמירה - הוא לא בשבילך. אם אתה חושב שהוא יגדל ויירגע - הוא ממש לא בשבילך.

אבל אם אתה אדם פעיל, מבין שכלב צריך עבודה, ומוכן לתת לו אותה - תקבל שותף שנותן יותר מכל גזע אחר. לברדור יעבוד איתך עד הטיפה האחרונה של האנרגיה שלו. הוא לא מתלונן. הוא לא מוותר. הוא פשוט ממשיך להביא, לכשכש בזנב, ולהסתכל בעיניים.

כמו שצ'ארלי של יואב נראה היום, שלוש שנים אחרי שהגיע אלי. יואב שולח לי לפעמים תמונות. צ'ארלי רץ על החוף בתל ברוך עם כדור בפה, זנב לוטרה באוויר, מבט של כלב שעשה בדיוק את מה שהוא נועד לעשות. ---

נכתב על ידי אייל קליין, מאמן ומאלף כלבים מקצועי - בית הספר לאילוף כלבים