קוקר ספניאל : הצייד שמחייך לכם בפרצוף

פרק ראשון: האשליה של החיק השקט

"הקוקר שלי נשך אותי בפרצוף. הוא היה רגע על הספה, אוזניים למטה, מכשכש בזנב, ולפתע נהם, תקף, וחזר לכשכש."

המיתוס הזה רודף את הגזע יותר מכל מיתוס אחר שאני מכיר: שהקוקר ספניאל הוא כלב קטן, רך, רגוע ושמח שמתאים לכל אחד. תסתכלו עליו: אוזני משי, עיניים גדולות, זנב מכשכש. נראה כמו חיית פרווה. לא פלא שאנשים קונים אחד ומגלים הפתעה כשהוא לא מתנהג כמו כבשה.

ב-25 השנים שלי בשטח, הקוקר ספניאל הוא אחד הגזעים שהכי לא מבינים אותם בישראל. לא בגלל שהוא מסוכן. לא בגלל שהוא רשע. בגלל שיש שני קוקרים שונים לגמרי שמסתתרים מאחורי אותה מסכה. ורק קווי התערוכה רחוקים מהעבודה המקורית. מי שקונה קוקר בלי לדעת מאיזה קו הוא בא, קונה הפתעה.

והשם, אגב, מספר את הסיפור. "קוקר" לא בא מ"קוקו" או מ"עוגיה". הוא בא מ-woodcock, שליו יער. הגזע הזה נבנה למצוא שליו, להבריח אותו לשמיים, ואם הצייד פיספס, לאחזר את העוף בפה רך. הוא כלב שמחטט ומבריח. לא כלב ברכיים.

פרק שני: סיפור מהשטח : מוצרט

מוצרט, קוקר ספניאל אדום מלא, בן 3. הבעלים, הילה, מורה בת 30 מתל אביב. היא קנתה אותו בגיל חודשיים בגלל המראה: "הוא נראה כמו דובון."

בחצי השנה הראשונה מוצרט היה מושלם. ואז התחילו הסימנים.

"הוא תוקף אותי במיטה. בזמן היום הוא רגוע, אבל בלילה כשאני הולכת לישון, הוא נוהם, נושך, ואז חוזר ללקק אותי תוך שניות."

הילה חשבה שזו תסמונת הזעם. מישהו באינטרנט אמר שזה גנטי ואין סיכוי. היא שקלה להרדים אותו.

מה שבאמת קרה: מוצרט סבל מחוסר שינה מבני, עם עוררות יתר. הקוקר ספניאל נבנה לעבוד: שעות של שוטטות בשדה, ריחות, החלטות. מוצרט קיבל 30 דקות הליכה ברצועה פעמיים ביום. שאר היום, שעמום טוטאלי. הגוף שלו היה עייף, המוח דלק. דחף הטרף והמשחקיות העצומים שלו הפכו לתסכול. התקפי ה"זעם" בלילה לא היו התקפים. כשהיא נכנסה למיטה, הוא התעורר ממצב עומק, המערכת העצבית שלו קפצה מאפס למאה, והוא תקף מתוך עוררות, לא מתוך כעס.

האבחון: לא תסמונת זעם. שמירת משאבים של מקום השינה, עם עומס על מערכת העצבים.

מה שעשיתי אחרת: השינה של מוצרט עברה למיטה נפרדת בחדר השינה, לא על המיטה של הילה. הוספנו עבודת אף יומית, 20 דקות של חיפוש בחצר. אימוני קור רוח על המיטה: להישאר, גם כשמרגשים. שלושה חודשים בלי מיטת בעלים.

התוצאה: אחרי ארבעה שבועות, מוצרט הפסיק לנשוך. אחרי שלושה חודשים, הוא יכול היה לישון ליד המיטה של הילה בלי תגובה. הבעיה לא הייתה טירוף. היא הייתה צורך לא מסופק, עם גבולות מטושטשים.

שורה אחת לסיכום: מוצרט לא היה מטורף. הוא היה רעב לעבודה, ולאף אחד לא היה מושג איך להאכיל אותו.

פרק שלישי: שליו, אקדח וויקטוריאנים

הקוקר ספניאל התחיל את דרכו הרבה לפני שהיה "גזע". במאה ה-14, ספניאלים היו חיות ציד כלליות שהבריחו ציפורים לבעלי בזים. עם המצאת רובה הציד במאה ה-17, הצורך השתנה: הצייד לא צריך בז, הוא יורה בעצמו. הספניאל צריך להבריח את העוף לשמיים, ואז לשבת, כדי שהצייד יוכל לירות בבטחה.

ב-1873 הוקם מועדון הכלבנות הבריטי, והקוקר ספניאל הוכר כגזע נפרד מהספרינגר ספניאל, שגדל ממנו במקור. ההפרדה נעשתה לפי משקל: ספניאלים מעל 11 קילו נקראו ספרינגרים, מתחת, קוקרים. ההגיון: קוקרים קטנים מספיק להיכנס לתוך סבך צפוף בשביל שליו.

בסוף המאה ה-19 נוצרו שתי מגמות מתנגשות. מצד אחד, ציידים שבחרו לפי ביצועים בשדה. מצד שני, תערוכות שבהן השופטים העדיפו יופי. הקוקר הפך לאחד הגזעים הפופולריים באנגליה הוויקטוריאנית, לא רק בגלל הציד, אלא בגלל שצ'רצ'יל עצמו צייד איתו, והמראה היפה כבש את לב הבורגנות.

ואז, בעיקר בשנות השבעים עד התשעים של המאה העשרים, הפיצול הושלם. קווי התערוכה פיתחו ראש כיפה, אוזניים ארוכות יותר, פרווה עבה ומשי, קומה נמוכה יותר. קווי העבודה שמרו על מבנה ספורטיבי, פרווה קצרה ופרקטית, אנרגיה בלתי נגמרת. שני עולמות, אותו שם.

ובישראל, הרוב המוחלט של הקוקרים הם קווי תערוכה. הקו העובד נדיר ומגיע בעיקר ממגדלים אירופאים. התוצאה: ישראלי קונה "קוקר" ומקבל כלב שמיועד לישיבה על הספה, אבל הגנים של עבודת החיפוש עדיין שם, פשוט חבויים.

פרק רביעי: איך התפקיד מעצב את האופי

הקוקר שייך למשפחה שהרצף הטורף שלהם עבר שינוי ייחודי: ההברחה מחליפה את המרדף. במקום לרדוף, להרוג ולאכול, הקוקר מריח, עוקב, מבריח ואוסף.

זו נקודה שכמעט אף אחד לא מבין. הקוקר הוא לא רטריבר, ולמרות שהוא נראה דומה, הוא שונה. רטריבר ימצא ויביא ויחזיר ליד. הקוקר ימצא, יבריח, יאסוף, אבל פחות יחזיר. הוא לא נבנה להחזיר לצייד. הוא נבנה להבריח מהשיחים.

והפה הרך. קוקר אוחז בעדינות. זה לא במקרה: הוא נבנה לאסוף עוף רך, שליו וחוגלה, בלי למחוץ אותו. לסת רכה, עדינה, מבוקרת. אותה עדינות תראה גם במשחק: קוקר ייקח צעצוע בפה מלא רגש אבל בלי כוח.

הסקרנות והמשחקיות שלו עצומות. קוקר נשאר שובב וסקרן עד זקנה. אף רטוב, זנב מכשכש, מהיר להתלהב. זה הקסם שלו, וזו גם המלכודת: כלב עם אנרגיה כזאת, בלי עבודה, הופך את האנרגיה להרס. ליקוק כפות אובססיבי, מרדף זנב, נביחות יתר. כל אלה, אצל קוקר משועמם, זה כמעט תמיד שעמום.

פרק חמישי: רגישות שצריך לדעת להחזיק

הקוקר הוא כלב שרוצה לרצות. הוא נמצא בצד הגבוה של הסקאלה: היחסים עם המאמן חשובים לו, הוא ינסה להבין מה אתם רוצים. אבל יש לו רגישות גבוהה, וזאת הנקודה שבה הרבה מאלפים נכשלים.

קוקר לא מגיב טוב לקשיחות. צעקות לא עובדות. דחיפות ותיקונים פיזיים מפרקים אותו. מצד שני, חוסר גבולות מוחלט הופך אותו למפונק נוהם.

המקום המתוק: ברור, רך, עקבי. קוקר צריך להבין שמה שאתם אומרים, קורה. אבל בלי אלימות. הוא לא צריך בוס. הוא צריך ביטחון ומסגרת.

וזאת גם הנקודה החשובה ביותר בכל הקשור לתוקפנות בקוקרים. יותר מ-80 אחוז מהתוקפנות שאני רואה בקוקרים היא תוקפנות פחד או שמירת משאבים. לא יצר לחימה, לא דומיננטיות. לנסות "להכניע" קוקר מפוחד זה מתכון לאסון.

פרק שישי: תסמונת הזעם, האמת

יש נושא אחד שחייב להיאמר בפה מלא: תסמונת הזעם.

"הקוקר שלי השתגע, תקף, ואז חזר להיות חמוד" זה משפט שאני שומע כל הזמן. וחלק מהמקרים באמת נראים ככה. אבל תסמונת הזעם היא לא בעיה התנהגותית. היא מצב עוויתי, קרוב לאפילפסיה.

כלב ש"מתפרץ" לשלוש דקות ואז חוזר לנורמלי, עם עיניים מזוגגות במהלך ההתקף, לא צריך מאלף. הוא צריך וטרינר נוירולוגי ובדיקות. מחקרים קושרים את רוב המקרים לאפילפסיה אידיופטית.

ההבחנה קריטית: בהתנהגות אמיתית יש טריגר, הכלב מגיב לפקודות, ואחרי זה הוא זוכר וממשיך להחזיק טינה. בתסמונת הזעם: התקף פתאומי, עיניים מזוגגות, לא מגיב לקול שלכם, קהות אחרי ההתקף, בלי זיכרון. אם אתם רואים את התמונה השנייה, זה לא אילוף. זה רפואה.

פרק שביעי: איך לחיות עם קוקר

הקוקר הוא כלב נהדר, בתנאי שמבינים את הצרכים האמיתיים שלו.

פעילות. קו תערוכה צריך 45 עד 60 דקות ביום, כולל עבודת אף. קו עבודה צריך שעתיים מינימום. בלי פעילות מנטלית, הקוקר מפתח התנהגויות כפייתיות: ליקוק כפות, מרדף זנב, נביחות.

האוזניים. הבעיה מספר 1 אצל קוקרים. האוזניים הארוכות והתלויות סוגרות לחות בתוך תעלת האוזן. דלקות אוזניים הן כמעט בלתי נמנעות. חובה לבדוק ולנקות מדי שבוע.

הפרווה. קווי התערוכה דורשים הברשה יומית. קווי העבודה, פעם או פעמיים בשבוע.

הבדידות. קוקר סובל מחרדת נטישה. לא משאירים אותו לבד יותר מ-6 שעות, ורצוי הרבה פחות. הוא נבנה להיות חלק מחבורה, והבדידות שוברת אותו.

והליווי הרפואי. לקוקר יש נטיות תורשתיות: אי ספיקת כליות תורשתית, ניוון עצבי בגיל בוגר, תת פעילות של בלוטת התריס, וניוון רשתית. בדיקות DNA לפני גידול הן חובה.

הסוף: מי הקוקר באמת

הקוקר ספניאל הוא לא בובה. הוא לא חיית פרווה. הוא לא כלב ספה.

הוא צייד. הוא נבנה להבריח שליו מהשיחים, לאסוף בפה רך, ולחזור לצייד עם זנב מכשכש. הוא חכם, רגיש, שובב, ומלא אהבה. והוא ישמח אתכם כמו שאף גזע אחר לא יודע, אם תתנו לו עבודה.

תנו לו עבודה, גבולות ברורים וקור רוח, ותקבלו את אחד הכלבים הכי מהנים שיש. תנו לו ספה, שעמום ואוזניים לא מטופלות, ותקבלו "כלב בעייתי" שאף אחד לא מבין.

מוצרט לא היה מטורף. הוא היה רעב. והקוקר שלכם, גם אם הוא נראה כמו דובון, רעב בדיוק אותו דבר.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים