צ'ספיק ביי רטריבר: הכלב שנולד מסערה באוקיינוס

הסיפור של דקסטר

דקסטר הגיע אלי בגיל שנה וחצי. כלב חום כהה, 38 קילו, חזה רחב, עיניים צהובות שקופות שנראו כמו זכוכית עתיקה. בעליו, איש הייטק מהרצליה, סיפר לי שהוא "פשוט לא מקשיב". דקסטר לא חוזר כשקוראים לו. דקסטר מתעלם מפקודות. דקסטר נעלם עם כל חפץ שהוא מוצא ולא מוכן להחזיר. בעליו ניסה הכל: חטיפים, משחקים, מאלף שעבד איתו בפנסיון. כלום.

הדבר הראשון שעשיתי היה לשבת מול דקסטר ולא לעשות כלום. לא הצעתי חטיף. לא זרקתי כדור. פשוט ישבתי. אחרי דקה וחצי הוא הרים את הראש, הסתכל עלי, והתיישב. זה הרגע שבו ידעתי איתי מי אני מתמודד.

האבחנה שלי הייתה פשוטה: דקסטר לא היה עקשן. דקסטר היה כלב עבודה עצמאי שחי בבית של אנשים שלא נתנו לו עבודה. הצ'ספיק נוצר כדי לעבוד לבד. לא לחכות להוראות. לא לבקש רשות. הוא נוצר כדי לקפוץ למים קרים, למצוא ברווז שנפל, ולחזור איתו. לבד. בלי שאף אחד יגיד לו באיזה כיוון לשחות. כשאתה לוקח כלב כזה ושם אותו בדירה בהרצליה, עם שני טיולים קצרים ביום ומשחק עם חבל משיכה, אתה יוצר פצע. הפצע הזה נראה כמו עקשנות, אבל הוא בעצם תסכול.

הפתרון היה בניית שגרת עבודה יומית. התחלנו עם אימוני הבאה מובנים, לא כמשחק אלא כמטלה. דקסטר קיבל פקודה, ביצע, קיבל חטיף. לא חטיף כפרס, חטיף כשכר על עבודה שבוצעה. הוספנו עבודת חפץ: הסתרתי צעצועים בבית ודקסטר היה צריך למצוא אותם. בכל בוקר, לפני שהבעלים הלך לעבודה, דקסטר קיבל עשר דקות של עבודה מובנית. תוך שלושה שבועות הכלב שינה את ההתנהגות. הוא התחיל לחזור כשקראו לו. הוא התחיל להביא במקום לברוח. הוא לא השתנה. הוא פשוט קיבל סיבה לחיות.

הלקח: צ'ספיק בלי עבודה הוא כלב בעייתי. צ'ספיק עם עבודה הוא אחד הכלבים המרשימים שתראה.

שורשים: שני גורים מספינה טובעת

סיפור המקור של הצ'ספיק ביי רטריבר הוא מהסיפורים המרתקים בעולם הכלבים. ב-1807, ספינה אנגלית שהובילה דגי קוד מניופאונדלנד נקלעה לסערה קשה מול חופי מרילנד. הספינה האמריקאית "קנטון" חילצה את הצוות, ובין החפצים שניצלו היו שני גורים: זכר בשם סיילור ונקבה בשם קנטון. שניהם תוארו ככלבי ניופאונדלנד, אבל בפועל היו כלבי סנט ג'ונס, הסוג הקטן יותר ששימש ככלב עבודה על ספינות דיג.

ג'ורג' לו, הקצין שהציל את הגורים, קנה אותם בגינאה אחת לכל אחד מהקפטן האנגלי. הוא נתן את סיילור למר ג'ון מרסר מווסט ריבר, ואת קנטון לד"ר ג'יימס סטיוארט מספארו פוינט. שני הכלבים מעולם לא הורביעו יחד, אבל כל אחד מהם הורבע עם כלבים מקומיים באזור מפרץ צ'ספיק. הברירה הייתה פרקטית לחלוטין: לא חיפשו גזע, לא חיפשו יופי, לא חיפשו צבע מסוים. חיפשו כלב שיודע לשחות במים קרים, למשוך רשתות דיג, ולשלוף ברווזים מהמים. מי שלא יכול היה לעשות את העבודה, לא הורביע. נקודה.

ב-1877 הוכרו הכלבים משני חופי המפרץ כאחד משלושה סוגים של "כלב ברווזים של מפרץ צ'ספיק". ב-1918 איחד ה-American Kennel Club את הסוגים לגזע אחד: הצ'ספיק ביי רטריבר. מאז, תקן הגזע כמעט לא השתנה. ב-1964 הוכרז הצ'ספיק ככלב הרשמי של מדינת מרילנד, תואר שהוא מחזיק בו עד היום.

איך העבודה עיצבה את האופי

כל תכונה של הצ'ספיק היא תוצאה ישירה של העבודה שהוא נוצר בשבילה. אני אומר ללקוחות תמיד: אם אתה רוצה להבין כלב, תשאל את עצתך מה הוא עשה לפני מאתיים שנה. אצל הצ'ספיק, התשובה היא: הוא עבד במים קרים, לבד, בתנאים שהרגו כלבים רגילים.

הפרווה. הפרווה הכפולה של הצ'ספיק שונה מכל רטריבר אחר. היא צמרית, מקורזלת, ומכילה שמן טבעי שדוחה מים. קשה להרטיב צ'ספיק באמת. זה לא מקרי: הכלבים עבדו במפרץ צ'ספיק בחורף, במים שקרוב לקיפאון, והיו צריכים לשרוד. כלב שהפרווה שלו לא עמדה בקור פשוט מת. הברירה הטבעית דרשה פרווה עמידה, והגזע שמר את התכונה. הריח המוסקי שמלווה את הגזע הוא תוצר לוואי של אותו שמן. אי אפשר להפריד ביניהם.

החזה והגוף. הצ'ספיק נבנה כמו טרקטור ימי. החזה רחב וחזק במיוחד, כי הכלבים היו צריכים לשבור קרח דק כשקפצו למים אחרי ברווזים. הרגליים האחוריות חזקות, לפעמים גבוהות מעט מהכתפיים, כדי לדחוף את הגוף במים. האצבעות מחוברות בקרומי שחייה. כל אלה הם התאמות ישירות לעבודה במים קרים.

העצמאות. כאן אנחנו מגיעים לנקודה הכי חשובה. הצ'ספיק לא נוצר ככלב שמחכה להוראות. ציידי השוק במפרץ צ'ספיק היו יורים ברווזים מסירות בתוך המים, והכלב היה צריך להבין לבד לאן לשחות, איך למצוא את הברווז, איך לחזור בזרם חזק. לא היה מישהו שמסביר לכלב מה לעשות. הכלב היה צריך לחשוב בעצמו. הברירה בחרה כלבים עם יכולת חשיבה עצמאית, והתכונה הזאת נשארה. היום היא מתבטאת בכלב שלא תמיד יחכה לרשותך. הוא יקח החלטות. השאלה היא אם אתה מכין אותו לקחת את ההחלטות הנכונות.

הקשיחות הנפשית. הצ'ספיק הוא אחד הרטריברים הבוטחים בעצמם. יש לו דעה על כל דבר. הוא יכול להיות שמור כלפי זרים, לא מתוך פחד אלא מתוך זהירות טבעית. זה לא כלב שמלקק ידיים של כל אחד. הוא בוחר אנשים, ובוחר לאימץ לאט. גם זה מקורו בעבודה: כלב שעבד לבד בתנאים קשים לא יכול היה להיות רך ותלותי. הוא היה צריך לסמוך על עצמו.

"החיוך". תכונה מעניינת של הגזע היא החיוך שלהם. חלק מהצ'ספיקים מראים שיניים קדמיות בצורה שנראית כמו חיוך. זה לא איום, זה סימן של שמחה או כניעות. אני תמיד מזהיר לקוחות: אם הצ'ספיק שלך "מחייך" אותך, הוא שמח. אל תבהלו.

אילוף ומנהיגות

בעבר נהוג היה לחשוב שהצ'ספיק דורש משמעת פיזית. מאלפים ותיקים כתבו שהגזע קשוח וצריך יד חזקה. אני חולק על זה בתוקף. ב-25 השנים האחרונות עבדתי עם מספיק צ'ספיקים כדי לדעת: הם לא זקוקים לכוח. הם זקוקים למבנה.

הצ'ספיק הוא כלב חכם שלומד מהר. הבעיה היא שהוא לומד גם דברים שלא רצית שילמדו. אם פעם אחת הוא למד שאם הוא מתעלם ממך מספיק זמן אתה מוותר, הוא יזכור את זה לנצח. האימון צריך להיות עקבי, יומיומי, עם משחק לפני ואחרי כדי לשמור על הרצון לעבוד. לא צריך כוח פיזי. צריך עקביות.

הנקודה שאני חוזר עליה שוב ושוב: אימפולס קודם לציות. צ'ספיק שלא מסוגל לשלוט בדחפים שלו הוא צ'ספיק שלא יקשיב לאף פקודה. אני מתחיל עם תרגילים פשוטים: שב, המתן, שחרור. הכלב לומד שהעולם לא מתרסק כשהוא מחכה. רק אחרי שיש לי שליטה בדחפים, אני מתחיל לעבוד על פקודות מורכבות יותר כמו הבאה מרחוק או עבודת חיפוש.

חברה חשובה לצ'ספיק מגיל צעיר. הגזע יכול להיות שמור כלפי זרים, וללא חברות נכונה זה יכול להפוך לחשדנות או אפילו תוקפנות. אני ממליץ לחשוף גור צ'ספיק למגוון רחב של אנשים, כלבים, סביבות וצלילים מגיל שמונה שבועות עד שישה חודשים. זה חלון הזדמנויות שלא חוזר.

בריאות ותוחלת חיים

תוחלת החיים של הצ'ספיק היא בערך 10 עד 11 שנים. סקר של ה-Kennel Club הבריטי הציב את החציון ב-10.75 שנים. סקר של מועדון הגזע האמריקאי הציב ממוצע נמוך יותר, 9.4 שנים, אבל רבע מהכלבים הגיעו לגיל 13 ומעלה. הנתון הזה מספר סיפור: יש שונות גדולה. גנטיקה, תזונה ותנאי חיים משפיעים משמעותית.

המחלות התורשתיות שצריך להכיר: דיספלסיה של מפרק הירך, ניוון רשתית מתקדם, מחלת פון וילברנד מסוג 3, קטרקט, קריסה מאמץ, ואלופציה אזורית. הצ'ספיק הוא אחד הגזעים שיותר מועדים למיילופתיה ניוונית, מחלת עצבים שגורמת לשיתוק הדרגתי של הרגליים האחוריות.

אני תמיד אומר ללקוחות: בקשו מהמגדל בדיקות גנטיות. זה לא מותרות. זה בסיס. מגדל אחראי יבדוק את ההורים לדיספלסיה, למחלות עיניים, ולמחלות הגנטיות שידועות בגזע. אם מגדל לא מספק תיעוד, תסתובבו ותלכו.

למי מתאים ולמי לא

הצ'ספיק מתאים לבית עם גינה, למשפחה פעילה, לאנשים שמבינים שכלב הוא מחויבות יומיומית. הוא מצוין עם ילדים כשגדל איתם מגיל צעיר, אבל בגלל הגודל והעוצמה שלו, הוא לא מתאים לבית עם פעוטות קטנים ללא השגחה.

הוא לא מתאים לדירה קטנה. הוא לא מתאים לאדם שעובד 12 שעות ביום ורוצה כלב "שסתם יהיה שם". הוא לא מתאים למי שחושב שטיול פעמיים ביום סביב הבניין זה מספיק. הצ'ספיק צריך עבודה. הוא צריך מאמץ פיזי אמיתי ואתגר מנטלי יומיומי. בלי זה הוא ימצא לעצמו עבודה, והעבודה שהוא ימצא לא תהיה לרוחך.

צ'ספיק מול לברדור

ההשוואה הטבעית היא ללברדור רטריבר, כי הם נראים דומה ושניהם רטריברים. אבל ההבדלים עמוקים. הלברדור נוצר ככלב עבודה שיתופי, שעובד בצוות עם ציידים ודייגים. הוא נברר לאופי רך, לרצות לרצות, לעבודה עם בני אדם. הצ'ספיק נוצר לעבודה עצמאית בתנאים קשים. הלברדור יחכה להוראה. הצ'ספיק יחליט. הלברדור יתאים לכל אחד. הצ'ספיק יתאים למי שמוכן לעבוד.

הפרווה שונה לחלוטין: הלברדור קצר וחלק, הצ'ספיק צמרי ומקורזל עם שמן טבעי. העיניים שונות: לצ'ספיק עיניים צהובות או ענבריות בוהקות, תכונה שהועברה מסיילור המקורי לפני מאתיים שנה ועדיין מאפיינת את הגזע. הלברדור הוא כלב חברתי שישמח לפגוש כל אדם. הצ'ספיק יבחר את האנשים שלו ויהיה נאמן להם באופן שקשה לתאר.

לסיום

הצ'ספיק ביי רטריבר הוא לא לכולם. הוא כלב שדורש יותר ממה שרוב האנשים מוכנים לתת. מי שמוכן להשקיע מקבל בחזרה כלב שיעבוד איתו בכל תנאי, שיחשוב איתו ולא רק יבצע. כלב שנולד מסערה באוקיינוס ושרד כי ידע לעבוד בתנאים שהרגו אחרים.

דקסטר? הוא בן ארבע היום. יש לו גינה, יש לו שגרת עבודה יומית, ויש לו בעלים שלמד לכבד את מה שהכלב שלו היה נולד לעשות. זה כל מה שצריך.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים