הפילה ברזיליירו (Fila Brasileiro)

כשמבקשים ממני להסביר מהו הפילה ברזיליירו, אני תמיד מתחיל מאותה נקודה: זה לא גזע שנולד כדי להיות חיית מחמד. הפילה נולד כדי לשמור, לרעות ולצוד, ורק מתוך התפקידים האלה צמח האופי שאנחנו מכירים היום. אחרי יותר מ-25 שנה בעבודה עם כלבים, אני יכול לומר בביטחון שאין גזע שבו ההיסטוריה חקוקה באופי בצורה כה עמוקה כמו אצל הפילה הברזיליירו. כל מי שמביא הביתה גור פילה בלי להבין את הסיפור הזה, עושה טעות שתעלה לו ביוקר.

ההיסטוריה: כלב אחד, כל התפקידים

הפילה ברזיליירו נוצר בברזיל בתקופה הקולוניאלית, על חוות ענק ובחוות בקר עצומות. הוא צאצא של כלבי מולוסר אירופיים שהובאו ליבשת על ידי המתיישבים, ככל הנראה מהחצי האי האיברי, ולפי הערכות שולב בו גם דם של בלודהאונד כדי לשפר את יכולות המעקב. אבל מה שחשוב להבין זה לא מאיפה הוא בא, אלא למה הוא נולד: בעל החווה בברזיל של המאות ה-17 וה-18 היה צריך כלב אחד שיעשה הכל. הפילה שמר על החווה ועל המשפחה מפני פורצים ושודדים. הוא רעה עדרי בקר פראיים למחצה, ענקיים, והצליח לשלוט בהם בכוח, בנשיכה ובאומץ. הוא צד חזירי בר דרום אמריקניים, וכשהיה צריך, גם יגוארים. וזה לא הכול: במאה ה-18, כשברזיל עדיין הייתה מדינת עבדות, השתמשו בפילה כדי לרדוף אחרי עבדים נמלטים ולהחזיר אותם לאדוניהם. זה פרק כואב ואפל בהיסטוריה של הגזע, ואני לא רואה סיבה להסתיר אותו. מי שרוצה להבין את הפילה חייב לדעת את כל הסיפור, גם את החלקים שלא נעים לספר.

השם עצמו מספר את הסיפור. "פילה" מגיע מהפועל הפורטוגלי "פילאר", שמשמעותו לתפוס, לאחוז ולהחזיק. "קאו דה פילה" הוא כלב תופס, כלב שנושך ולא מרפה. אותו שורש נמצא גם בשמות של גזעים פורטוגזיים נוספים, כמו הקאו דה פילה דה סאו מיגל. כלומר, כבר בשם יש הגדרה מלאה של מה הכלב הזה נועד לעשות: לתפוס, להחזיק, לא לוותר.

הגזע קיבל את התקן הכתוב הראשון שלו רק ב-1946, כשמגדלים מאזור סאו פאולו ארגנו תוכנית גידול סדורה ופתחו ספר רשמי לרישום כלבים. האיש שנחשב לאבי הגזע, ד"ר פאולו סנטוס קרוז, הוא זה שגידל אותו באופן שיטתי ותרם לתקן של מועדון CAFIB, השואף לשמר את הפֶנוֹטיפ העתיק של הגזע. בתקן הבינלאומי, זה של ה-FCI שאומץ ב-1 בינואר 1960, הפילה מוכר כגזע ברזילאי בקבוצה 2, בסעיף המולוסרים מסוג מסטיף.

איך ההיסטוריה עיצבה את האופי

עכשיו מגיע החלק שהכי חשוב לי להעביר, כי כאן מסתתרת כל המהות של הגזע. הפילה לא פיתח את האופי שלו במקרה. כל תכונה אצלו היא תוצאה ישירה של התפקידים שמילא במשך מאות שנים.

התכונה המפורסמת ביותר שלו נקראת בפורטוגזית "אוז'ריזה", והיא מוגדרת בתקן הגזע עצמו: חוסר אמון מולד ועמוק בזרים. זה לא תוקפנות, שימו לב להבחנה הזאת. זה חשדנות אינסטינקטיבית שכתובה בגֵנים. כלב שמירה שעבד בחווה מבודדת היה צריך להבדיל בין בן המשפחה לבין כל מי שלא. כל מי שלא היה חלק מהחווה היה איום פוטנציאלי על העדר, על הרכוש ועל החיים של האנשים. מאות שנים של ברירה טבעית וגידול מכוון חידדו את היכולת הזאת עד כדי כך שהיא הפכה לסימן ההיכר של הגזע. אצל רוב הכלבים, חשדנות כלפי זרים היא עניין של אילוף. אצל הפילה היא עניין של זהות.

התכונה השנייה שצמחה מההיסטוריה היא נאמנות קיצונית למשפחה. הכלב הזה עבד צמוד לאנשים מסוימים, ולמד שבהם תלויים חייו: הם האכילו אותו, הם היו החבילה שלו. הקשר הזה, שנוצר בתנאים קשים של חווה מבודדת, הפך לאהבה עמוקה ואינטימית לבני הבית. מי שראה פילה עם הילדים של הבית יודע שאין דבר עדין יותר. אותו כלב שיכול להיות מפחיד לחלוטין לזר, הוא רך וסבלני עם "השבט" שלו.

התכונה השלישית היא סף הגירוי הגבוה. הפילה הוא כלב רגוע מאוד. הוא לא נובח בלי סיבה, לא ממהר להיכנס לעימות, לא מתעצבן מכל רעש. אבל הסף הזה, הגבוה כל כך, הוא בדיוק מה שהופך אותו למסוכן כשחוצים אותו. כלב עם סף גירוי נמוך נובח ומתריע על כל דבר, וזה בעצם מותש ומתריע סתם. כלב עם סף גבוה שוקל כל מצב ברצינות, וכשהוא מחליט לפעול, הוא פועל בכל הכוח, בלי אזהרות מיותרות. זה הכלב שהיה צריך לעמוד מול יגואר. אין בו מקום לבלוף.

וכאן אנחנו מגיעים לדואליות המרכזית של הגזע, שהיא גם מה שהופך אותו למרתק וגם מה שהופך אותו למסוכן בידיים הלא נכונות: כלפי פנים, חם, נאמן, עדין ומגונן. כלפי חוץ, קר, חשדן ומוכן להגן על הטריטוריה שלו בכל מחיר. שתי הצדדיות האלה לא סותרות זו את זו. הן אותה מטבע. אותו אינסטינקט שגורם לו לאהוב את המשפחה שלו בעוצמה כזאת, הוא זה שגורם לו לחוסר אמון מוחלט בזר.

מראה חיצוני

מבחינה חיצונית, הפילה הוא מולוסר גדול וחזק שנראה גם אתלטי. הזכר מגיע לגובה של 65 עד 75 סנטימטרים בשכם ומשקלו לא פחות מ-50 קילוגרם, והנקבה קטנה יותר: 60 עד 70 סנטימטרים ומשקל מינימלי של 40 קילוגרם. המבנה מלבני, מסיבי אבל זריז. הראש גדול וכבד, החזה רחב ועמוק, והרגליים בעלות עצם עבה. יש לו תכונה אנטומית יוצאת דופן שרואים אותה כמעט רק אצלו: הגב שלו גבוה יותר מהשכם, כלומר החלק האחורי של הגוף גבוה מהחלק הקדמי.

העור שלו מיוחד במינו: עבה ורפוי בכל הגוף, במיוחד סביב הצוואר, שם הוא יוצר קפלים וכפלי עור מרשימים. האוזניים גדולות ותלויות, והפרווה קצרה, צפופה וחלקה. הצבעים המקובלים הם חום-צהבהב בגוונים שונים, שחור וברינדל, כלומר פסים כהים על רקע בהיר. מותר סימון שחור על הפנים, וכתמים לבנים בכפות, בחזה ובקצה הזנב, כל עוד הם לא עולים על רבע משטח הגוף. לעומת זאת, צבע עכבר, שחור עם סימנים חומים, כחול או לבן מלא, פסולים בתקן. מעניין לציין שבתקן של מועדון CAFIB הברזילאי, שמרני יותר, גם שחור נחשב סימן להכלאה פסולה, כי המטרה שם היא לשמר את הפילה העתיק.

חיים עם הפילה

החיים עם פילה הם לא כמו עם שום גזע אחר. מבחינת טיפול, הוא זול להפתיע: פרווה קצרה שלא דורשת כמעט טיפוח, ואכלן שאין לו דרישות מיוחדות. הבעיה האמיתית אף פעם לא הייתה הטיפול. הבעיה היא הדרישה הרגשית. הפילה צריך להיות חלק מהמשפחה, ממש בתוכה. הוא לא כלב שנועד לחיות בחצר האחורית, מוזנח ומנותק. כלב כזה, שמנותק מהחבילה שלו, הופך לסכנה. הוא צריך להיות בתוך הבית, לישון קרוב לאנשים שלו, להרגיש כל הזמן את הנוכחות שלהם. הקשר הזה הוא לא מותרות מבחינתו, הוא צורך קיומי. מאות שנים של עבודה צמודה עם בני אדם הפכו אותו לתלוי בהם רגשית בדיוק כמו שהם תלויים בו פיזית.

מבחינת פעילות, הפילה הוא מולוסר ספורטיבי. הוא ישמח ללוות אתכם בריצה, ברכיבה על אופניים או אפילו ברכיבה על סוסים, כל עוד לא מגזימים. הוא כלב עבודה בנשמה, וצריך לתת לו לעבוד.

אילוף

ועכשיו, החלק שבו אני נכנס לתמונה. אני אומר את זה בפה מלא, כמו שאני אומר לכל מי ששואל אותי: הפילה ברזיליירו הוא לא כלב למתחילים. הוא גם לא כלב לבעלים חלשים. הוא זקוק לאדם מנוסה, רגוע ובטוח בעצמו, שמבין שסמכות לא בונים בצעקות ובאלימות אלא בנוכחות עקבית וברורה. השיטה שלי, להכין את הכלב לחיים, מתאימה לפילה יותר מלכל גזע אחר, כי הפילה חייב ללמוד שהעולם הוא מקום מסודר עם חוקים ברורים, ושהבעלים שלו הוא מי שמנהל אותו.

חשוב לי להפיג כאן מיתוס: אפשר לסוציאליזציה לפילה, אבל אי אפשר למחוק ממנו את האוז'ריזה. מי שמבטיח לכם שתגדלו פילה שיאהב זרים, משקר לכם. אפשר ללמד אותו להתנהג בנימוס, אפשר ללמד אותו שזרים מסוימים מותרים בנוכחותכם, אבל החשדנות המולדת תישאר. זה לא כשל באילוף, זה הגזע. מה שאפשר וצריך לעשות זה לייצב אותו, כך שהחשדנות לא תהפוך לתוקפנות פחדנית. כלב מאוזן ובטוח בעצמו לא צריך לתקוף כל זר, הוא פשוט צופה בו בעיניים. וזאת כבר התנהגות שאפשר לחיות איתה, בתנאי שמבינים אותה.

המבנה הנפשי של הפילה דורש גם משמעת עקבית וגם חום אמיתי. הוא לא מגיב טוב לשיטות קשות, וגם לא לשיטות רכות מדי שמשאירות אותו ללא גבולות. הוא צריך את שניהם יחד: גבולות ברזל עם אהבה גדולה. כשזה עובד, מקבלים את אחד הכלבים המרשימים ביותר שקיימים.

בריאות

מבחינת בריאות, מדובר בגזע חזק ועמיד יחסית. מקורות גידול רציניים מדברים על תוחלת חיים של 10 עד 14 שנים. מחלות גזעיות תיעודיות כמעט שאין, אבל כמו בכל מולוסר גדול, צריך לשים לב לבעיות מפרקים כמו דיספלזיה של הירך, ולנפיחות קיבה, שמסוכנת לכלבים גדולים ועמוקי חזה. צריך להיזהר מאוד מרבייה בתוך משפחה קרובה, כי הגזע נדיר יחסית, ולהימנע מכלבים בצבע מרל, שנושאים סיכון מוגבר לחירשות ולבעיות בריאות נוספות.

החוק והמציאות

חשוב לדעת את זה לפני שמתאהבים בגזע: הפילה ברזיליירו מוגדר ככלב מסוכן או אסור לגידול במספר מדינות. בבריטניה, בנורווגיה, באוסטרליה, בהונג קונג, בקפריסין ובפיג'י, אסור להחזיק אותו בלי היתר מיוחד מבית משפט. בטורקיה החזקתו וגידולו אסורים לחלוטין, ובטרינידד וטובגו הוא מסווג אוטומטית ככלב מסוכן, אסור ליבוא, והזכרים חייבים בסירוס. גם בגרמניה הוא נמצא ברשימת הגזעים המוגבלים. זו לא גחמה של ביורוקרטים. זו הכרה בכך שזהו כלב שהחשדנות שלו לזרים היא חלק בלתי נפרד ממנו, ושבשילוב עם גודלו וכוחו, הוא יכול להוות סכנה ממשית בסביבה עירונית צפופה.

למי זה מתאים

אז למי הפילה מתאים? למשפחה שמבינה שהיא לא מאמצת כלב, אלא שותפה לברית. משפחה שיש לה בית עם מרחב, זמן, ובעיקר הבנה עמוקה של מה זה כלב שמירה אמיתי. משפחה שמוכנה לקבל את העובדה שהחברים שלה לא תמיד יתקבלו בברכה, ושצריך לתכנן כל כניסה של אורחים לבית במודעות מלאה. בתמורה, אותה משפחה מקבלת נאמנות שאין לה אח ורע, הגנה אמיתית על הבית, ועדינות מפתיעה כלפי הילדים. אם אתם מחפשים כלב שיאהב את כולם ויהיה חברותי עם כל אחד, הפילה הוא לא הגזע שלכם. אם אתם מחפשים כלב שיאהב אתכם עד אין קץ, ויהיה מוכן לעמוד מול כל איום בשבילכם, הגעתם לגזע הנכון.

הפילה ברזיליירו הוא תזכורת חיה לכך שכלבים הם מה שההיסטוריה שלהם עשתה אותם. מאות שנים של שמירה, רעיית בקר, ציד והגנה על חווה מבודדת הפכו אותו למה שהוא: נאמן עד אין קץ לשלו, חשדן עד אין קץ לזר, רגוע עד שמחליט לפעול, ואז מהיר וחזק כמו ברק. זה לא גזע לכולם, ואני אומר את זה באהבה גדולה. אבל למי שהבין אותו, אין חזרה לאף גזע אחר.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים