English Mastiff

יש מיתוס שחוזר על עצמו כמעט בכל שיחה על מסטיף אנגלי. משהו כמו "הכלב הכי גדול בעולם, אז הוא בטח צריך הכי הרבה מקום והכי הרבה אוכל, וכנראה גם מסוכן". האמת יותר מורכבת ומפתיעה מזה. כן, הוא כבד יותר מזאב בחמישים קילו. אבל אי אפשר להבין את המסטיף האנגלי בלי להבין קודם כל את הסתירה שחיה בתוכו: הוא נבנה להיות לוחם, והפך להיות אחד הכלבים העדינים ביותר שיש. לא עדין חולני, אלא עדין מתוך ביטחון עצמי מוחלט. מי שצריך להוכיח שהוא חזק, הוא בעצם חלש. המסטיף אף פעם לא צריך להוכיח כלום.

המסטיף האנגלי לא נולד להיות כלב לוויה. הוא נולד להיות כלב מלחמה, שומר אחוזות, ולוחם בזירות רומאיות. התפקיד ההיסטורי הזה מעצב את האופי שלו עד היום, והרבה יותר ממה שרובם מבינים. כלב שנבחר במשך אלפי שנים לעמוד מול אריות בזירה, מול דובים בשדה הקרב, ומול פולשים בלילה — הוא לא יכול להיות היסטרי, פזיז או תלוי בגירויים חיצוניים. מי שנבהל מכל רעש לא שרד בתפקידים האלה. מי שהיה צריך להוכיח את עצמו כל הזמן לא התאים. הברירה הטבעית והמלאכותית בחרו בדיוק בכלבים הרגועים ביותר, הבטוחים ביותר בעצמם, כאלה שלא צריכים לרוץ אחרי כדור או לקבל חטיף כדי להרגיש שווים. כשיושב מולך מסטיף שלא זז — הוא לא עצלן. הוא פשוט לא רואה סיבה לזוז. זו לא בעיה, זו תכונה שעברה בירושה מרומא העתיקה. וכשאתה מבין את זה, אתה מבין איך לאלף אותו.

כדי להבין את האופי של המסטיף האנגלי, צריך לחזור אחורה בזמן. הרבה אחורה. לא למאה ה-19, לא למאה ה-16, אלא לתקופה הרומית. כשהרומאים כבשו את בריטניה, הם גילו שם כלבי מלחמה ענקיים שהלוחמים הקלטים הפעילו בקרב. הקיסרים הרומאים, שהכירו כלבי מולוסוס מיוון, כינו אותם Pugnax Britanniae, וכתבו עליהם שהם עדיפים על הכלבים היוונים. גראטיוס, משורר רומי מהמאה הראשונה, כתב על כלבי בריטניה שהם גסים במראה אבל בליבה של מלחמה, אין אומץ כמו אצלם. המסטיף האנגלי הוא הצאצא הישיר של הכלבים האלה. הם נשלחו לרומא כדי להילחם בזירות נגד אריות, נמרים, דובים וגלדיאטורים. אחרי נפילת האימפריה הרומית, הכלבים האלה המשיכו להתקיים בבריטניה בתפקידים אחרים. הם שמרו על אחוזות רחוקות, צדו חיות גדולות, ושימשו כלבי מלחמה במאות השנים הבאות.

השם "מסטיף" עצמו מעורר ויכוחים. המקור הסביר ביותר הוא מהמילה הצרפתית העתיקה "mastin", שפירושה "מאולף" או "מבוית". כלומר, במקור השם לא תיאר גודל או כוח, אלא את העובדה שהכלב הזה חי לצד בני אדם. בעברית, המונח "מסטיף" התקבע ככינוי לכלבים כבדי גוף, אבל המסטיף האנגלי עצמו הוא הגזע המקורי שממנו התפתחו או הושפעו רבים מסוגי המולוסים האחרים. בספר האנגלי הראשון שמנה שמות של גזעי כלבים, The Book of Saint Albans משנת 1465, המסטיף מופיע כאחד הגזעים המרכזיים. הוא כונה "המאסטי השומר על הבית".

במאות השנים הבאות, המסטיף האנגלי שימש בעיקר לכלבים שמירה על אחוזות, אבל גם לפיתיון דובים ושוורים, ספורט אכזרי שהיה חוקי באנגליה עד 1835. חשוב להבין את המשמעות של זה: מאות שנים של ברירה מלאכותית בחרו בכלבים שהיו בו זמנית אמיצים דיים לעמוד מול דוב, ומאופקים דיים לא לתקוף את הבעלים. זו אותה תכונה שהופכת את המסטיף של היום לכלב משפחה מעולה: הוא יודע להבחין בין איום אמיתי לבין משחק ילדים. הוא לא תוקף מתוך פחד כי הוא לא מפחד משום דבר. המסטיף הוא אחד מכלבי השמירה הבודדים שבהם אפשר לסמוך בלי חשש. אילוף לא יוצר את האיזון הזה. הברירה הטבעית והמלאכותית יצרו אותו במשך אלפי שנים.

במאה ה-19 המסטיף עבר שינוי דרמטי. ג'ון תומפסון, מגדל אנגלי, החל בתיעוד שיטתי של אילנות יוחסין. הוא חצה כלבות מסטיף ממוצא לא ידוע עם זכרים שאסף מסביב לאנגליה, ויצר את הקו המודרני. במקביל, תומאס לוקי עבד על קו נפרד שכלל עירוב של מסטיף אלפיני. ב-1850 הם חברו יחד, והמסטיף המודרני נולד. אבל מיד אחרי השיא, הגיעה כמעט הכחדה. במלחמת העולם הראשונה, רק 24 מסטיפים נרשמו בארצות הברית. אחרי המלחמה, הגזע היה כמעט נכחד מחוץ לבריטניה. ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה, שהייתה קטסטרופה של ממש. בגלל הקיצוב במזון, כמעט כל גידול המסטיפים בבריטניה הופסק. המעטים שנולדו, מתו ממחלת המחלה שאין לה אז חיסון. אחרי המלחמה, נותרה רק גורת אחת שהגיעה לבגרות כלבת מסטיף אמיתית. כל שאר המסטיפים בעולם היום, בערך מאה אלף כלבים, מגיעים מ-14 כלבים בלבד שעברו את המלחמה. שישה עשר כלבים, זה כל המאגר הגנטי. מחשבה שנותנת מושג כמה קרוב הגזע הזה היה להעלם.

המסטיף האנגלי הוא הכלב הכבד ביותר בעולם במשקל ממוצע. הגובה בכתפיים הוא 70 עד 77 סנטימטרים, והמשקל נע בין 80 ל-85 קילו בממוצע. אבל הממוצע מטעה. הזכר הגדול ביותר שתועד, אייקאמה זורבה לה סוסה, שקל 155.6 קילו בגיל שבע. אורכו מחוטם לזנב היה 251 סנטימטרים, בערך כמו חמור קטן. שיא בספר השיאים של גינס. אבל הגודל של המסטיף לא נובע מהכללה של "כלב גדול". זו תוצאה של מבנה ספציפי: חזה עמוק ורחב, ראש מסיבי עם לוע קצר, ופרופורציה שבה אורך הגוף גדול מהגובה בכתפיים. המסטיף רחב יותר מכל כלב אחר ביחס לגובה שלו, וזו הסיבה שהליכה נראית כל כך כבדה ומרשימה.

הצבעים המקובלים הם אפרסק, חום-צהבהב או ברינדל (פסים כהים על רקע בהיר), תמיד עם מסכה שחורה על הפנים. הפרווה קצרה, חלקה, וצמודה לגוף. הטיפוח קל מאוד. לפעמים נולדים גורים עם פרווה ארוכה, מה שמכונה "פלאפי", אבל זה נדיר ונחשב לפגם בתקן השיפוט.

המזג של המסטיף האנגלי מתואר יפה בציטטה מסוף המאה ה-18 מאת סידנהם אדוארדס, מחבר ספר הכלבים הראשון באנגלית: "מה שהאריה הוא לחתול, המסטיף הוא לכלב. האצילי במשפחתו. האומץ שלו לא עולה על מזגו הטוב ונדיבותו, ובחיבה הוא שווה לחביבים שבגזעיו". במילים אחרות, המסטיף הוא ענק עדין. הוא ייתן לילד לעשות עליו מה שבא לו, ישלוף את הכדור מהיד בלי ללחוץ, יסבול צעקות וטרטורים בלי להגיב. אבל כשצריך, הוא יודע בדיוק איך לעמוד מול איום.

השאלה הנפוצה ביותר שאני שומע היא "האם הוא מסוכן לילדים?". התשובה הקצרה היא לא. המסטיף האנגלי, כשמגיע ממגדל אחראי, הוא אחד הכלבים הבטוחים ביותר למשפחה עם ילדים. הוא סבלני, סובלני, ומזהה ילדים כמשהו שצריך לשמור עליו, לא לאיים עליו. אבל יש ניואנס: הגודל של המסטיף הופך כל תנועה לא מדויקת למסוכנת בטעות. זנב של מסטיף שפוגע בשולחן קפה יכול להפיל אגרטל. נסיגה קטנה הצידה יכולה להפיל ילד קטן. זו לא תוקפנות, זו פיזיקה. לכן מסטיף צריך בית שמבין את הגודל.

מבחינת בריאות, המסטיף סובל מכמה בעיות אופייניות לכלבים ענקיים. דיספלסיה של מפרק הירך היא הנפוצה ביותר. דיספלסיה של המרפק גם היא קיימת. הפיכת קיבה הוא מצב חירום מסכן חיים ששכיח יותר בגזעים גדולים, ומומלץ להאכיל את המסטיף בשתי ארוחות קטנות ביום במקום ארוחה אחת גדולה. השמנה היא אויב נוסף: בגלל הגודל העצום, אפילו עודף משקל קטן מעמיס על המפרקים ועל הלב. תוחלת החיים הממוצעת היא תשע שנים. זה קצר. זו הסיבה שכל בעל מסטיף חייב לקחת בחשבון שהכלב המלווה אותו יגיע לגיל מבוגר מהר יחסית.

מחלות נוספות שכדאי להכיר: אוסטאוסקרקומה (סרטן העצמות), תת-פעילות של בלוטת התריס, ציסטינוריה (בעיה גנטית בכליות), והיפוך עפעפיים (אנטרופיון). כל מי שרוצה לרכוש גור מסטיף צריך לוודא שההורים עברו בדיקות דיספלסיה ובדיקת תריס. מוזר לי כמה אנשים מוציאים אלפי שקלים על גור ולא משקיעים חמש דקות לבדוק שההורים בריאים.

המסטיף האנגלי מתאים לאנשים שמבינים כלבים גדולים. הוא לא לרוץ בשדות, לא כדור, לא טיולים ארוכים. הוא צריך בית עם חצר, לא דירה, אבל לא חצר ענקית. מה שהוא צריך יותר מכל זה קרבה לבני אדם. מסטיף מנותק הוא מסטיף אומלל. הוא נוצר כדי להיות ליד האדם, לשמור, להתבונן. הוא מתאים למשפחות, לרווקים עם ניסיון, אבל לא למי שמחפש כלב ספורטיבי או כלב שעובד בשביל אוכל.

מבחינת אילוף, המסטיף מציב אתגר ייחודי. הוא לא רטריבר. הוא יסקור אותך, יחשוב, ויחליט אם כדאי לו לשתף פעולה. השיטה שעובדת היא שיטת הבחירות: לתת לו שתי אפשרויות, להסביר את ההשלכה של כל אחת, ולאפשר לו לבחור. מסטיף שמבינים בדרך הזאת הופכים לשותפים נאמנים ומדהימים. מסטיף שמתוסכל מתחיל להחליט החלטות בעצמו, וזה לרוב לא נגמר טוב. הוא צריך גבולות ברורים, סבלנות, ובעיקר מנהיגות רגועה. לצעוק על מסטיף זה כמו לנסות להזיז הר עם פטיש.

יש משהו ייחודי במסטיף האנגלי שלא תמצאו באף גזע אחר. זה הרוגע המוחלט שלו. רוב הכלבים, גם הגדולים, נושאים בתוכם רמה מסוימת של ערנות, דריכות, מוכנות. המסטיף יכול פשוט להיות. הוא יושב, מתבונן, נושם. הוא לא בלחץ. יש אומרים שזה מה שהופך אותו לכלב כל כך טוב לילדים. הילד רץ, צורח, עושה רעש. המסטיף מתבונן, לא מתערב. כי הוא יודע בדיוק מה אמיתי ומה לא.

המסטיף האנגלי גם מתמודד עם אתגרים ייחודיים. הוא נוטה להזיל ריר הרבה, במיוחד אחרי שתייה. הפרווה הקצרה נושרת בכמות מפתיעה עבור כלב קצר שיער, במיוחד פעמיים בשנה בעונות הנשירה. הבית צריך להיות מותאם: שטיחים מחליקים הם בעיה עבור מסטיף צעיר שמפרקיו עדיין מתפתחים, ורצוי משטח לא חלק או שטיח עם אחיזה טובה.

ואם אתם תוהים למה גזע כל כך מדהים נחשב "פגיע" במולדתו, עם רק 104 גורים רשומים בבריטניה בשנת 2020, התשובה העצובה היא שהמסטיף משלם את המחיר על הגודל שלו. אוכל יקר, וטרינר יקר, ביטוח יקר. תוחלת חיים קצרה. אנשים בוחרים בכלבים קטנים יותר, קלים יותר, שמתאימים לחיי העיר. זו בחירה לגיטימית. אבל מי שבוחר במסטיף לא בוחר בנוחות. הוא בוחר בחברות. בחברות כבדה, רכה, נאמנה, ושאין לה תחליף.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים